התנהגות בלתי הולמת ובלתי מקצועית של רופא בקופת חולים

עוד טענה הנתבעת בעיניין ההליך המשמעתי, כי התובע היה רשאי לערער על ההחלטה להתלות את רישיונו בפני בית המשפט המחוזי, אך בחר שלא לעשות כן; העונש שקבל התובע ראוי ומידתי ביחס לעבירות חומרתן והיקפן; אין חובה להמתין לסיום ההליך הפלילי לפני פתיחת הליך משמעתי נגד רופא בשל היתנהגות שאינה הולמת; אין משמעות להעדרותו של מי מחברי הועדה בדיון שהתקיים ביום 11/9, שכן הוסכם לסיים את ההליך בדרך של טיעונים לעונש אשר יוגשו בכתב, והם נלמדו על ידי כל חברי הוועדה.

ראה למשל רע"פ 5621/11 יוסף אלקובי נ' מדינת ישראל (05/02/2012): "הלכה היא כי כאשר מועלות טענות נגד התנהלותם של עורכי דין שייצגו את המבקש בעבר, חייב הטוען לצרף את תגובתם של אותם עורכי דין..." מ"ח 3546/05 נימני נ' מדינת ישראל (22/11/2005): "מקום שעורך דין מטיח דברים כה קשים כנגד התנהלותם המקצועית של הסנגורים שקדמו לו בייצוג המבקש ("ייצוג משפטי בלתי הולם", "ייצוג כושל", "ייצוג רשלני", "אי-עיון בחומר החקירה", "המנעות מהבאת עדי-הגנה" ועוד), חייב היה לפנות לאלה שאליהם כיוון את ביקורתו, לבקש את תגובתם, ולצרפה לפנייתו לבית המשפט.

אין בטענה זאת בסיס להעתר לבקשת התובע, מכמה סיבות: הוצגו בפני אישורים על כך שהתובע החזיר לקופת חולים מכבי סכומים המצטברים לסך של 217,000 ₪ בדיוק (נ/3); כתב האישום מתייחס לתקופה של "יותר משלוש שנים" (ההדגשה שלי); התובע החליט להודות בעובדה זאת כאשר היה מיוצג וחזר והודה בה במסגרת הבקשה להפקעת צו מבחן כאשר היה מיוצג על ידי עו"ד אחר וידע כבר על כל העונשים שנגזרו עליו.

...

סוף דבר נוכח כל האמור לעיל, גם אילו הייתי מקבל את טענות התובע, כי נפלו פגמים באופן ניהול ההליך הממשמעתי, בהתחשב בכך שהתובע ביצע את העבירות החמורות כאמור, בכך שכבוד השופט סטרשנוב לא אימץ במלואה את המלצת הוועדה והפחית מהעונש המומלץ שנתיים, ובעיקר בכך שהעונש שקיבל התובע הינו ראוי ואף מקל, אין קשר סיבתי בין התליית הרישיון לבין ליקויים כאלה ואחרים, ודי בכך כדי לדחות את התביעה.

אשר על כן, התביעה נדחית.

בהתחשב בסכום התביעה, היקף ההליכים והתנהלות התובע, אני מחייב את התובע לשלם לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 47,000 ₪.

לדעתו של מומחה הנתבעים, אין זה מתפקידם של הרופאים הפסיכיאטריים לעקוב ולטפל ברמות שומני הדם או רמות איזון הסוכרים כשגרה ואלה אמורים להעשות על ידי רופא המשפחה בקופת חולים.

לקביעות אלו לא מצאתי תשובה הולמת לא בעדי הנתבעת ולא בחוות הדעת של ד"ר רסין.

וכך נפסק: "השאלה באילו נסיבות קמה חובה, מכוח עוולת הרשלנות, לבצע פרוצידורה רפואית באמצעות או בפקוח של רופא מומחה, רופא מתמחה, או רופא אחר, ומתי נידרשת לכל הפחות היתייעצות עם רופא בכיר או מומחה, היא שאלה לא פשוטה, הנבחנת בכל מקרה ומקרה לפי נסיבותיו. בין יתר השיקולים הנבחנים בהקשר זה יש להביא בחשבון את זכותו של החולה לקבל טפול מידי אדם מיומן, מנוסה ומקצועי, מחד גיסא, ואת מיגבלות התקציב, המשאבים והעומס, המכתיבים סדרי עבודה וזמינות רופאים שאינם תמיד לרוחם של החולים, מאידך גיסא. ככלל, זכותו של החולה היא לקבל טפול מידי איש צוות רפואי המחזיק בכישורים הנדרשים למתן הטיפול באופן נאות, ולא ניתן לגרוע מזכות בסיסית זו בהסתמך על נימוקים הנוגעים לעומס עבודה ולהעדר משאבים. אכן, "חולה המאושפז בבית החולים מצפה לכך כי הוא יטופל בידיים מיומנות. הוא זכאי להניח כי הוא מפקיד עצמו בידי רופא שבידו ההרשאה, הידע המקצועי, ההכשרה, הניסיון והכלים ליתן לו את הטוב שבטיפולים" (ע"א 2222/98 אגודת בית החולים מקסד ירושלים נ' מרוואני [8], בעמ' 399).

" בהמשך נקבע: "אין עסקינן איפוא במצב שבו איבחון שגוי הוא תוצאה של אי-מודעות של הפתולוג לאותה מחלה נדירה, שאז יתמקד הדיון בשאלה האם העדר הידע והעדכון של הפתולוג עולה כדי רשלנות (השוו: ע"א 3264/96 קופת חולים כללית נ' פלד, פ"ד נב(4) 849 (1998)). מצב הדברים פה הוא שהפתולוג היה ער היטב לכך שקיימת מחלה נדירה היכולה להיכלל באבחנה המבדלת (פרט לזיהום ה"שיגרתי"), הוא לא איבחן אותה, ולא נקט בכל בפעולה כדי לאבחנה – כאשר השאלה הנשאלת היא האם התרשל בהתנהגותו.

...

לכן לא הובאה חוות דעת מטעם התובעים בנושא רפואי שתטיל אחריות על בית חולים טירת הכרמל ורק מסיבה זו יש לדחות את התביעה כנגד בית חולים טירת הכרמל.

מכל הטעמים הנ"ל יש לדחות את התביעה כנגד בית חולים טירת הכרמל.

סיכום לסיכום אני מחייב את הנתבעת בכובעה כבעלים של בית חולים רמב"ם והמעסיקה של הצוות הרפואי שם לשלם לתובעים סך של 487,052 ₪.

עוד נטען, בין היתר, כי קביעותיו של בית משפט קמא מתעלמות מטענת המערערים לעילת תביעה בשל הפרת חובת הגילוי של הרופאה המטפלת, וכי הפרת חובתה זו מהוה היתנהגות פסולה ומודעת באופן המאריך את תקופת ההתיישנות מכוח סעיף 7 לחוק.

עם זאת, כפי שקבע בית משפט קמא, העובדה שהרופאים התריעו שאי דילול עוברים עלול לגרום לנזק, אינה קשורה לאי בירור העובדות הרלוואנטיות לעילת התביעה נגד המשיבה (השוו לע"א 7313/09 קופת חולים לאומית נ' לוי, פסקה 10 (18.11.2010)).

תוצאה זו קשה להלום, וכפי שנקבע לא פעם: "קשה להלום כי תחילת מרוץ ההתיישנות תהיה תלויה בשאלה מתי פנה הניזוק לעורך דין או מתי פנה לקבלת חוות דעת רפואית-מקצועית, או מתי גילה את הוראת הדין או התקדים המשפטי הרלבנטי. שאם תאמר כך, תחילת מרוץ ההתיישנות נימצאת בשליטתו הבלעדית של התובע, בנגוד לרציונאלים שבבסיס מוסד ההתיישנות" (ע"א 1960/11 אלמוג נ' שירותי בריאות כללית, בפיסקה 8 (6.5.2013)).

...

סיכומו של דבר, שלא מתקיים בענייננו החריג שבסעיף 8 לחוק ההתיישנות.

לנוכח כל האמור, אין מנוס מלקבוע כי תביעת המערערים אכן התיישנה ודינה להידחות.

אי לכך, הערעור נדחה.

בפניי בקשת התובע, רופא עיניים, לאכוף על הנתבעת, קופת חולים מכבי, להמשיך את היתקשרות המקצועית עמו במתכונת שהיתה נהוגה ביניהם עד ליום 31.12.2021, וזאת עד הגיעו לגיל 75.

הטענה כי עם רופאים יהודים כן הוארכה ההיתקשרות ורק עמו לא, לא הוכחה כלל ונסתרת בהתכתבות שצרפה בה צוינו שמות של רופאים ערבים אחרים שעימם החוזה כן הוארך, מה גם שההחלטה שלא להאריך את ההיתקשרות עמו התקבלה על ידי צוות שכולל גם רופא ממוצא ערבי.

בעיניין זה ולצורך הליך זה, אינני מקבלת את טענת התובע כי יש לבחון את היתנהלותו לאור המנטאליות של החברה הערבית אליה הוא משתייך ולראות אותה ככזו הגורמת לו לשתות מרק ללא כף (ר' דברי ב"כ התובע בתחילת הדיון), להלך יחף ללא נעליים במרפאה ובזמן בדיקת מטופלים (ר' תלונה מיום 28.10.2020 שצורפה לתגובת הנתבעת מיום 29.12.2021), לא ניתן להלום כי בגלל היותו ערבי הוא מסרב לעטות מסיכה ואומר למטופלים שמדובר ב"חארטה" (ר' התלונה הנ"ל, תלונה מיום 20.07.2021, תלונה נוספת מיום 26.10.2021, ובעניין זה ר' מכתבה של ד"ר קרדש מיום 29.10.2020 ותלונה נוספת מיום 24.08.2021).

התובע לא פירט, בכלל, מהי אותה "מנטאליות ערבית" והאם אכן ככל שישנה כזו, היא כוללת אי עטית מסיכה, הורדת נעליים בזמן קבלת חולים או שיחות הנוגעות ליחסי מין עם פאציינטיות ודומה כי אין צורך להכביר מילים בעיניין זה. ברי כי הרגלי האכילה של התובע אינם עניין לידון בו. מקום שהתובע לא מראה, גם לא ברמה של "ראשית ראייה", כי לא היה בהתנהגותו או במעשיו סיבה לסיום ההיתקשרות עמו, הרי שדין הטענה להפליה להדחות.

...

העדר הבהילות מצדו של התובע הביא לכך שלמעשה כבר מדובר במעשה עשוי ויש בכך כדי להביא לדחיית הבקשה מטעם זה. גם לגופם של דברים איני מקבלת את טענת התובע להפליה פסולה.

בנסיבות אלו, אני מוצאת, למצער להליך דחוף זה, כי התובע לא עומד בתנאי תקנה 95(ד)(1) לתקנות, וכשבית המשפט בוחן את נזק שעלול להיגרם למבקש אל מול הנזק שעלול להיגרם למטופלות ולמטופלים העלולים להיפגע מהתנהלותו שנראית רצסיבית וכמעט עקרונית, ול"עניין ציבורי", כלשון תקנה 95(ד)(1), שהוא שמירה על החוק ועל הנחיות משרד הבריאות למניעת הידבקות והפצת נגיף הקורונה הרי שאין מקום להיעתר לבקשה ולא ניתן לגמד את היקף התלונות ומהותן כפי שניסה ב"כ התובע בסיכומיו לטעון כי מדובר בתלונות בודדות לאורך שנים רבות שהרי כל התלונות לגבי אי עטית מסכה, הן מטבע הדברים מהשנתיים האחרונות.

אני מוצאת להוסיף, כי לצורך הליך זה אני מקבלת את טענת הנתבעת כי ברירת המחדל הינה סיום ההתקשרות בגיל 70 ואפשרות ההארכה מסורה לנתבעת בלבד כשעליה לבחון בצורה סבירה עניינית ובלב פתוח את שיקולי הכשירות והתפקוד מקצועי.

סבורני כי התרופה ההולמת במקרים מעין אלו איננה צו (מניעה או עשה) זמני כי אם מתן פיצוי כספי למבקש ככל שיידרש בסופו של יום.

הבקשה נדחית ותובע יישא בהוצאות הנתבעת, בשים לב לסד הזמנים הקצר שהעמיד לרשותה לצורך התגובה הראשונית, הדיון שנמשך כשעה וחצי ולאחריו סיכומים בכתב ובשים לב למהות הטענה שהועלתה ולא הוכחה, בסך של 10,000 ₪, אשר ישולמו ללא קשר לתוצאת ההליך.

לגופה של התביעה הכחיש את המיוחס לו וטען כי פעל "בזהירות ובסבירות, מתוך שיקול דעת אחראי ומקצועי" והעניק "לתובע טפול רפואי באופן שהלם את מצבו, ובדרך ההולמת סטאנדרטים של היתנהגות רפואית מקובלת ומקצועית" ומכל מקום "לא מיתקיים קשר סיבתי בין נזקיו הנטענים של התובע ... לבין האירועים נשוא התביעה" (סעיף 1 לכתב ההגנה).

עוד ובנוסף התייחסה להמלצות שניתנו על ידה בהנתן תלונות התובע, מימצאי הבדיקה הנוירולוגית שערכה לתובע והחשד שעלה למחלה אוטואימונית- "לאור האנמנזה, והבדיקה הנוירולוגית שביצעתי שנמצאה תקינה, החשד היה למחלה אוטו-אימונית כמו טרשת נפוצה. לא היו סימנים או חשד לגידול. בהתאם, ההמלצות הספציפיות לשחרורו של התובע, עם המלצה להמשך בירור נורולוגי בקופת חולים או במרפאת טרשת נפוצה בבית החולים". באשר לאי ביצועה של בדיקת CT מוח במיון ציינה כי בדיקה זו אינה מתבצעת שעה שהבדיקה הנוירולוגית תקינה "ואין תלונות נוירולוגיות כגון: סימנים פוקאליים, כאבי ראש ממושכים או פיתאומיים, חשד ללחץ תוך גולגולתי מוגבר וכו'". 8.1 בעדותה בחקירה הנגדית שבה וציינה כי הבדיקה שביצעה לתובע לא הדגימה כל ממצא פתולוגי, לרבות סימן פוקלי ועל כן לא מצא להפנותו לבדיקת הדמיה טרם שיחרורו- "אני מסבירה לך, כי הבדיקה בזמן המיון הייתה תקינה לגמרי, הבנת? ואני כתבתי פר אנמנזה, זאת אומרת אני לא מצאתי שום סימן פוקלי לשלוח אותו לסי טי, לכן בגיל שלו אני חשבתי על אותם הדברים, מקום ראשון יכול להיות טרשת נפוצה שיכולה להיות באה והולכת, סימנים נעלמים, למשל בתוך 24 שעות הם יכולים להיעלם הסימנים, זה דבר אחד. ויכול להיות גם מחלות אוטואימוניות אצל הצעיר" (עמ' 259 לפרוטוקול) "ש: זאת אומרת ד"ר בשביל לסכם את העניין הזה, מעבר למה שכב' השופטת שאלה אותך, העדות שלך היא שמבחינה מקצועית גם אם הבדיקה הקלינית אבל יש תלונות על סימנים פוקליים לא צריך לעשות סי טי?

לא יכול להכנס לחדר המיון כאשר סיטי עולה כך וכך והביקור בחדר המיון עולה כך וכך, צריך אזשהו שיפוט קליני" "כב' השופטת: בהגינות וביושרה המקצועית של אדוני, אם הוא היה באותו יום בחדר המיון והיה שומע את התלונות האלה היה מסיים את הבירור בבית החולים או שהיה שולח אותו לקהילה?

התובע לא הביא כל ראיה בעיניין ודומה כי מהתנהלותו, כמו גם מהתנהלות קופת החולים, כפי שאלה נלמדות מהרשומה הרפואית שהוצגה, אך נהיר הוא כי גם אם בעת השיחרור היה הצוות הרפואי ממליץ על ביצועה של בדיקת הדמיה, זו לא הייתה מבוצעת - ובמה דברים אמורים? למחרת המיון הראשון חזר התובע לרופא המטפל, הציג לפניו את מכתב השיחרור מבית החולים ללא דף ההמלצות.

...

סוף דבר "אכן "החוש הנזיקי" אינו אדיש למקרים כמו זה שלפנינו, שבהם הנתבע המתרשל יוצא פטור, ואילו התובע החף יוצא ללא פיצוי".

משלא הגיעו לידי הבנה והגיעה עת ההכרעה דין התביעה להידחות.

אני מורה על דחיית התביעה.