על מהותו של רכיב הסבירות, כמאזן בין חופש הביטוי לבין ההגנה על כבוד האדם, עמדה כב' השופטת פרוקצ'יה בעיניין נודלמן (בפיסקה 28) כדלקמן:
"יסוד הסבירות בפן החיובי והשלילי של חזקת תום הלב הוא מושג נורמאטיבי-ערכי. הוא בנוי על איזון בין הערכים המתנגשים בתחום האיסור על לשון הרע. תנאי הסבירות לצורך חזקת תום הלב מאזן בין חופש הביטוי להגנה על כבוד האדם. יסוד הסבירות מחייב בחינת מידתה ואיכותה של הפגיעה על פי נסיבותיה והערכה נורמאטיבית אם היא ראויה להגנה (עניין פלוס, 900). להיתנהגות המפרסם טרם הפירסום, בעת הפירסום, ולאחריו, ישנה השלכה בבחינת סבירות הפירסום. טיב הפירסום ותוכנו משפיעים על מידת סבירותו (שנהר, 264-5; ע"א 4607/92 קליין נ' רונן, 13.6.94)...) מיתחם הסבירות הנורמאטיבי, שבגדרו נעשה הפירסום, עשוי להצביע על תום לבו של מפרסם לשון הרע. חריגה ממיתחם הסבירות יוצרת חזקה של חוסר תום לב, שאם לא תופרך, תכשיל הרמת הגנה למפרסם על התבטאותו הפוגענית"
בעניינינו הנתבע לא הוכיח את היסוד החיובי של חזקת תום הלב שבסעיף 16(א) לחוק.
הטענה להסתרה מכוונת של מהלך הפקעה, לשם סלילת כביש והפקת תועלת אישית אדירה לתובע, היא טענה חמורה שטמונה בה פגיעה רבה.
באותו מכתב כתב התובע כי הסבת המבנה למגורים אירעיים הנה לתקופה מוגבלת, עד לסיום הקמת הבית של בנו בהרחבת היישוב, אשר "תסתיים בהתאם לחוזה הפתוח, עד תאריך 03.01.2014". אעיר כי המכתב הנידון (שאין אסמכתא לקבלתו על ידי המינהל, ואין טענה שניתן לו מענה) לא נזכר בתצהיר העדות הראשית של התובע, והוא הועלה במועד מאוחר יותר במסגרת תצהיר גילוי מסמכים משלים מטעם התובע, אשר הנתבע לא היתנגד להגשתו (החלטה מיום 5.12.21).
לסלילת צומת מוות חדש שיקצר נסיעה של כ- 500 מטר לכ- 10% מתושבי הכפר כאשר "לגמרי במקרה" 5 בתים של השניים הנ"ל יהיו בין הנהנים המעטים מהוצאת ענק כזו – האם יש בכך ריח של שחיתות? המנעות מסלילת מדרכה מצילת חיים ושיפור צומת מועד לפורענות בכביש 5700, כי לפתע "אין מספיק כסף ו"לא באחריותנו" – האם יש בכך ריח של שחיתות?".
בין הייתר ציין כך (שם, בעמ' 524-525):
"הפצוי התרופתי בגין לשון הרע נועד להשיג שלושה יעדים: לעודד את רוחו (consolution) של הניזוק שנפגעה בגין לשון הרע; לתקן (repair) את הנזק לשמו הטוב; למרק (to vindicate) את זכותו לשם טוב שנפגעה בגין לשון הרע... לשם השגתן של מטרות תרופתיות אלה אין להסתפק בפצוי סמלי, אך גם אין להטיל פיצויים העולים על שיעור הנזק שניגרם. הפצוי התרופתי לא נועד אך להצהיר על הפגיעה. הוא גם לא נועד להעשיר את הנפגע. הפצוי התרופתי נועד להעניק פיצוי מלא על הנזק שניגרם – לא פחות ולא יותר. [...] בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית המשפט, בין היתר, בהקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב ובסבל שהיו מנת חלקו ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד".
כן יש לשקול, בעת פסיקת פיצויים, את סעיף 19 לחוק שעניינו "הקלות" המאפשר לבית המשפט להיתחשב לטובת הנתבע בשיקולים שונים, ובכללם השיקול שלפיו הנתבע היה משוכנע באמיתותה של לשון הרע.
...
כן נדחה הערר שהגיש לוועדה המחוזית, אשר בגדרם העלה הנתבע את טענותיו לעניין מסוכנות תכנונית של הצומת, כשלים בהליך האישור והתעלמות מחלופות עדיפות, וכן הפקת טובת הנאה על ידי התובע בשל קיצור מרחק נסיעה לתושבים מעטים.
כדברי בית המשפט (כב' השופט א' מצא) בעניין שרון (בעמ' 267):
"כאשר הנפגע מפרסום לשון הרע הוא איש ציבור, והפרסום נוגע לנושא הכרוך בעיסוקיו הציבוריים ושהוא מעניינו של הציבור, הרי שבפרשנות משמעותו של הפרסום לעניין תחולתה על המפרסם של איזו מההגנות הנתונות לו לפי החוק, יש להעדיף את הנוסחה הפרשנית המתיישבת עם עקרון חופש הביטוי על פני הנוסחה הפרשנית המייחסת את עיקר המשקל לזכותו של הנפגע להגנת שמו הטוב".
סיכומם של דברים: פרסום הנתבע מוגן בהגנת הבעת דעה בתום לב על איש ציבור ובקשר לעניין ציבורי, ולכן התביעה ביחס לפרסום זה נדחית.
סבורני כי בהתבטאויות הנתבע כלפי התובע בפרסום דנא, הוא חצה את רף הסבירות הראוי להכלה במסגרת חופש הביטוי.
