התנגדות לצו קיום צוואה בשל העדר כשירות והשפעה בלתי הוגנת

המשיבים היתנגדו לצוואה בטענות שונות ובכללן - העדר כשירות, מעורבות בעריכת הצוואה, השפעה בלתי הוגנת, טעות והטעיה.

ובדומה ראו בת"ע (כ"ס) 3350/06 י.א. נ' עיזבון המנוחה א.ז. ז"ל (2010) אומנם לעניין השפעה בלתי הוגנת, אך כך גם לעניין הטעות (ועמד על הדברים כב' הש' ג'יוסי בעיניין תע (נצ) 1691-04 עיזבון המנוחה ע.ר נ. ד.ר (2011): "לטעמי, גם אם אמר הנתבע למנוחה כי לסברתו אין התובע עוזר לה די הצורך מבחינה כספית והמנוחה האמינה בכך, אין בכך כדי להצביע בהכרח על השפעה בלתי הוגנת". מתוך שכך נפסק בעיניין ת"ע 1691/04 הנ"ל - "לעניין טעות בעובדה לפי סעיף 30 (ב) לחוק הירושה מוכן אני לראות במצג שוא שקרי שבעקבותיו בלבד גיבש מצוה עמדה ויחס כלפי ילדיו וזו גרמה לו להדירם מירושתו כעילה לבטלות הצוואה בשל טעות או בשל השפעה בלתי הוגנת, וזאת להבדיל ממצב בו גיבש המצווה דיעה ועמדה ביחס זה באופן עצמאי על פי הבנתו ועיבודו הנסיבות השונות ושקילתן לפי מיטב הבנתו, ללא היתערבות צד ג' שהניא אותו, בשל מצג שוא שהציג לפניו, לגבש דיעה כזו או אחרת" מילים אחרות – "טעות" שהיא פרי הערכה מוטעית אך מושכלת של המצווה, לאו שמיה טעות לעניין חוק הירושה.

חזוק נוסף למסקנתי מצאתי בעובדה, כי עוה"ד כהן, שללא ספק נבחרה על ידי המערערת (ואחות המנוח, שהעידה על עצמה שהיא רואה עצמה כאמה של המערערת, לאחר הנתק בין המערערת לאמה), סירבה למסור את הסירטון המלא למשיבים עם מותו של המנוח עד לקבלת צו בית משפט (ובהתאם לסעיף 22 להתנגדות לצוו קיום צוואה אפשרה להם לצפות בסירטון באופן חלקי ורק בכפוף לאישורה של המערערת) וזאת על אף העובדה שהם יורשים על פי הצוואה (כך עדותה בפרוטוקול הדיון מיום 5.2.2023 בעמ' 18, שורות 14-17): "לשאלת בית משפט, איך זה שיש דקה וחצי.

...

בכל הנוגע לקביעה, לפיה, יש להורות על השבת התיק לבית המשפט קמא, על מנת שיכריע בתוקפה של הצוואה, נוכח טענות המשיבים בנוגע לתקפה של הצוואה לאור עדויות העדים לצוואה ונוכח עמדת חבריי לפיה דין הערעור בנוגע לטענת הטעות להתקבל, מסכימה אני עם חבריי, כי יש להורות על השבת התיק לבית המשפט קמא על מנת שישלים את פסק דינו וכך יש להורות.

לאור אלה, מקובלת עלי קביעת בית המשפט קמא, לפיה, המנוח "טעה לחשוב כי היא (המערערת – י.מ.) תוכל לעשות כן רק אם תקבל לידיה את מלוא הזכויות. המנוח לא ערך אבחנה בין המשך ניהול ההליך המשפטי לבין הורשת הזכויות וראה בדברים מקשה אחת. המניע של המנוח היה ההליך המשפטי גרידא. ההליך המשפטי עמד לנגד עיניו ולא שיקולים הקשורים לצוואה." לטעמי אף לא ניתן להתעלם מהעובדה כי המנוח סבר כי כתוצאה מהעברת הדירה למערערת והמשך ההליך המשפטי "אולי יישאר, יישאר משהו מהרכוש". היינו, הבנתו היתה שאין בהורשה לא שוויונית זו בכדי לקפח באופן משמעותי את שני ילדיו האחרים.

כאמור, יישומה של הפסיקה, שהובאה בהרחבה ובאופן מעמיק בפסק דינו של כבוד השופט ויצמן, מביא, לטעמי, לכך, כי דין הערעור בכל הנוגע לטענת הטעות – להידחות.

לאור כל האמור לעיל, לו דעתי הייתה נשמעת הייתי דוחה את הערעור בכל הנוגע לטענת הטעות.

הערעור מתקבל בכל הקשור לקביעת בית משפט קמא כי נפלה טעות מצד המנוח בצוואתו וכי יש לתקנה, קביעתו זו של בית משפט קמא - בטלה.

כיון שאין הנדון מסיים את ההליך בכל הקשור לגורלה של הצוואה, לא מצאנו לעשות צו להוצאות.

בית משפט לעינייני מישפחה באשדוד ת"ע 67361-01-19 האלמנה נ' הגרושה (בקשה לצוו קיום צוואה) ת"ע 67449-01-19 האלמנה נ' הגרושה (היתנגדות לצוו קיום צוואה) תמ"ש 38676-03-19 הגרושה נ' האלמנה (פירוק שתוף בדירה) תמ"ש 38788-03-19 הגרושה נ' האלמנה (דמי שימוש ראויים) לפני כב' השופטת ענת אלפסי, סגנית הנשיא התובעת: הגרושה הנתבעות: בעיניין: האלמנה עיזבון המנוח ז"ל פסק דין

באשר לצוואה, טענה כי חרף העובדה שהמיתנגדת ביקשה למחוק ההיתנגדות אין מקום לוותר על ההוצאות שנגרמו לה, שעה שנדרשה להגיש תגובה להתנגדות אשר טענותיה הכבדות (בדבר השפעה בלתי הוגנת, נטילת חלק בעריכת הצוואה והיעדר כשירות של המנוח) הצריכו מצידה היערכות מיוחדת.

...

עיקרי טענות האלמנה: טענתה המקדמית היא כי דין התביעות להימחק בשל התיישנות.

ההתנגדות למתן הצו לקיום הצוואה בת"ע 67449-01-19 נדחית לאור הסכמת המתנגדת.

התביעה לדמי שימוש ראויים בתמ"ש 38788-03-19 נדחית מן הטעמים שפורטו לעיל.

התוצאה היא כי ההוצאות מקזזות אלה את אלה ולכן לא יושת כל חיוב בגינן.

טענות הצדדים הבנות, המתנגדות, טענו כי יש לדחות את הבקשה לקיום צוואה, בשל מספר טעמים מצטברים: 5.1 טענות בדבר העדר כשירות קוגניטיבית של המנוחה, במועד עריכת הצוואה.

יש להקדים ולהבהיר כבר עתה, כי מהעדויות הרבות שנשמעו לפניי, עולה כי הנתבעות לא הוכיחו שהמנוחה לא הייתה כשירה לערוך צוואה או כי התובע היה מעורב בעריכת הצוואה, לגבי הטענות בעיניין השפעה בלתי הוגנת התעורר לפניי ספק, שכן מהעובדות שהוכחו, בהחלט ניתן היה להתרשם כי מערכת היחסים בין הבן לבין המנוחה הייתה בעייתית וכללה תלות של ממש, אולם זאת הוכח באופן חד משמעי רק ביחס למועדים מאוחרים יותר למועד הרלוואנטי וביחס למועד עריכת הצוואה לא ניתן היה לקבוע בודאות כי היתקיימו התנאים הנדרשים, להוכחת קיומה של השפעה בלתי הוגנת.

ואולם, גם בעיניין זה, יש לזכור כי המועדים ביחס אליהם הוכחה אותה היתנהגות מדאיגה, היו לאחר חתימת הצוואה וספק אם די בהם, לבדם, כדי לקבוע שהאם חתמה על צוואתה בשל השפעה בלתי הוגנת מצד בנה.

הנתבעות יגישו את הצוואה המוקדמת לקיום, לרשם לעינייני ירושה וככל שלא תוגש היתנגדות לקיומה, יינתן צו מתאים.

...

אינני מקבלת טענת התובע כי אימו המנוחה נהגה לעשות "הצגה" כשהגיע נציג מהמל"ל, כדי לקבל סיוע ולהציג עצמה כמי שמתפקדת פחות טוב (פרוטוקול עמ' 82 שורות 23-24) וזאת משני טעמים: 23.1 הטענה כי האם, בהיותה בעשור התשיעי לחייה, עשתה עצמה כמי שאינה מתפקדת כדי לזכות בטובות הנאה מהמדינה, לא יכולה להישמע עתה, על ידי הבן שהתגורר בצמוד אליה, לכל אורך השנים.

יותר מכך, מעדותו של עו"ד טייב, שערך את הצוואה המוקדמת, עולה כי האב המנוח בקש ממנו לערוך בשנת 2010 צוואה שמחלקת את רכושו בין כל ילדיו בחלוקה שווה, אלא שבסופו של דבר, המנוח לא חתם על הצוואה (ויתכן שהבן הוא שמנע חתימה זאת).

ואולם, שילוב הטענות כולן, בצירוף ההשפעה שהייתה לבן א' על אמו המנוחה, כפי שהוכח גם ביחס לתקופה שלאחר עריכת הצוואה, מחזקות מסקנתי כי יש לדחות את בקשתו לקיום הצוואה.

לאחר שצרפתי את כלל הנתונים שפורטו לעיל ובהתחשב בכלל הנסיבות, מצאתי כי אין לתת תוקף לצוואה שנחתמה ביום 15.1.15 ואני מורה על דחיית תביעתו של הבן א' בעניין זה וקבלת התנגדות הבנות.

המשיב הגיש היתנגדות למתן צו לקיום צוואת המנוח.

נטען כי מדובר בצוואה ברורה וחד משמעית אשר אין ספק כי נכתבה על-ידי המנוח בכתב ידו, בהיותו כשיר ומבטאת את רצונו.

זאת, בין היתר, בשל הטענות הסותרות כאמור וכן בשל העידר בדל ראיה, חיצונית לצוואה, לתמיכה בטענות.

לא זו בלבד, אלא שעריכתה במועד רחוק מאוד ממועד הפטירה, מאיינת, בנסיבות מסוימות, את האפשרות לטעון להשפעה בלתי הוגנת.

...

פשיטא כי העובדה שחלפו ב 23- שנים ממועד עריכת הצוואה ועד מועד הפטירה, אין בה דבר על מנת להוביל למסקנה שהיא אינה משקפת את רצונו של המצווה.

על יסוד מכלול הדברים, נחה דעתי כי באיזון שבין זכותו של המשיב לגישה לערכאות לבין הגנה על המבקשת שלא לצאת בחיסרון כיס, יש לחייב את המשיב בהפקדת ערובה בערכאה הראשונה, בשים לב כי מתמלאים בענייננו שני הרכיבים, קרי, נטל כבד המוטל על המשיב בקשר לסיכויי ההליך וכן מצבו הכלכלי שאינו מהמשופרים כפי שפורט לעיל.

אשר על כן, הבקשה מתקבלת.

ההיתנגדות לבקשה לצוו ירושה וכן הבקשה לקיום צוואה הוגשו על-ידי בנותיה של המנוחה – פלונית וA. ההיתנגדות לקיום צוואה, הוגשה על-ידי B, ועל-ידי בת נוספת של המנוחה, הגב' C (להלן: "C") וכן 4 יורשי בנה של המנוחה, מר *** ז"ל – ת' (להלן: "ת'") , ***, *** ו*** (להלן: "המתנגדים").

טענות המתנגדים לפיהן המנוחה לא הייתה כשירה לערוך את הצוואה והטענות למעורבותה של פלונית ו/או השפעה בלתי הוגנת מצדה, הן טענות סרק ואין להן תימוכין.

ת' הודיע כי הוא מופיע בשם המתנגדים שלא התייצבו לדיון ראו: עמ' 10 ש' 22-23 ועו"ד חרל"פ הודיע, באמצעות עוה"ד בסה, כי אין מניעה שהדיון יתקיים בהעדרו.

השפעה בלתי הוגנת סעיף 30 (א) לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק הירושה") קובע: "הוראת צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית – בטלה" בפרשת מרום ראו: דנ"א 1516/95 מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נב(2) 813 (1998) (להלן: "הילכת מרום") ובפסיקה מאוחרת יותר, נקבעו ארבעה מבחני עזר לצורך בחינת הוכחת הטענה בדבר השפעה בלתי הוגנת: תלות ועצמאות, תלות וסיוע, הקף הקשרים שקיים המנוח עם אחרים, נסיבות עריכת הצוואה ומידת מעורבות הנהנה בעריכתה, כדלהלן: (1) מבחן התלות והעצמאות – האם המצווה היה אדם עצמאי בתקופה הרלוואנטית, מבחינה פיזית ומבחינה השכלית-הכרתית, כאשר תלות פיזית אינה עדות מספקת לתלות בזולת.

לאור האמור אני דוחה את הטענה כי יש לבטל את הצוואה משום שהיא אינה סבירה.

...

לאור האמור אני דוחה את הטענה כי יש לבטל את הצוואה משום שהיא אינה סבירה.

לסיכום התוצאה היא כי: ת"ע 53619-02-21 – הבקשה לצו ירושה – נדחית.

ת"ע 53944-02-21 – ההתנגדות לבקשה לצו קיום צוואה – נדחית.