התנגדות לדיון שלא בפני הרכב השופטים

לענייננו, אין חולק כי פסק הדין, מושא דיוננו, עסק בשאלה עקרונית וחשובה, וזו גם הסיבה שהוחלט מראש על דיון בה בהרכב מורחב, במסגרת ההחלטה על הצוו על-תנאי שהוצא, שם נאמר כך: "נוכח השאלות העקרוניות המתעוררות בהליך זה, החלטנו לעשות שימוש בסמכותנו לפי סעיף 26(2) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 ולהורות שהדיון בהתנגדות לצוו על-תנאי יידון לפני מותב מורחב של בית משפט זה כפי שתיקבע הנשיאה." (ההדגשה שלי – ח"מ).

לגישתי, פסק הדין איננו נופל בגדר החריגים לכלל לפיו בית המשפט לא ידון בסוגיות עיוניות בכלל ובמסגרת דיון נוסף בפרט, מה גם שכפי שיובהר בהמשך, להשקפתי אין מדובר פה בהלכה חדשה של ממש, או בשינוי עיקרוני של המצב המשפטי הקיים.

המבקשים מפנים לדנג"ץ אמיתי, בגדריו נקבע כי יתכן שבית המשפט ידון בשנית בסוגיה שחדלה להיות אקטואלית, כאשר זו עשויה "לשוב ולהיות אקטואלית בעתיד". יחד עם זאת, השופט א' מצא הדגיש שם כי ניתן לפעול לפי חריג זה: "כאשר המדובר בשאלה, שלפי מהותה לא תוכל לעולם להגיע להכרעה בפני הרכב רחב של בית המשפט העליון בעודנה אקטואלית" (דנג"ץ 808/95 אמיתי, אזרחים למען מינהל תקין וטוהר המידות נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מט(1) 837, 843-842 (1995) (לעיל ולהלן: דנג"ץ אמיתי)).

...

באשר לעמימות עליה קובלים המבקשים – מקובלת עלי עמדת המשיבים המובאת בפיסקה 29 שלעיל.

כפי שציין השופט נ' סולברג בחוות דעתו, יש בפסק הדין משום "ליטוש והכוונה" שנועדו להסיר עמימות מסוימת שהיתה בנושא זה. לסיכום: הנני סבור כי המקרה דנא איננו נופל בגדר אותם מקרים נדירים שבנדירים, שבהם מוצדק לקיים דיון נוסף על פסק דין, שניתן מלכתחילה בהרכב מורחב (כאן של חמישה שופטים).

לאור כל האמור לעיל – הבקשה נדחית, והכל ללא צו להוצאות.

צא וראה, בית משפט זה התבקש "להורות על שיחרורו של המבקש והסרת כל התנאים המגבילים אשר הוטלו עליו, כמו כן החזרת דרכונו והסרת כל צוי עיכוב יציאה מן הארץ שהוטלו עליו, ביטול כל צוי המעצר שהוטלו עליו, לרבות מתן הוראה למשטרת ישראל לבטל את ההתראה האדומה באינטרפול שהוצאה על ידי משטרת ישראל, ובטול כל הגבלה של החופש האישי שלו, כנדרש לפי כלל הייחוד המקנה למבקש חסינות". בהקשר זה יש לציין כי בתגובה שהוגשה מטעם המבקש לבקשת המשיבה לדחיית מועד הדיון בהליך זה, בעקבות אילוצים על רקע מגיפת הקורונה, הובעה היתנגדות נחרצת מטעם המבקש לשינוי מועד הדיון על מנת שלא לעכב את חזרתו לביתו שבספרד.

ברם, אין לאפשר לעשות כן ב"מסלול הפוך", באופן שהמותב הדן בהליך המעצר יבטל את כתב האישום ובכך יבטל את המשך המשפט הנשמע בימים אלה ממש בפני הרכב השופטים הדן בהליך העקרי.

כב' המשנה לנשיא (כתוארה אז) מ' נאור דחתה את הבקשה, בקבעה בין היתר, כך: "כאמור, ההלכה לפיה סמכותו של בית המשפט בישראל לשפוט נאשם אשר הובא בפניו אינה מושפעת מדרך הבאתו של הנאשם אל תחום השיפוט מושרשת היטב בפסיקתנו, כפי שאף פורט בהחלטה מושא בקשה זו (פסקה 8 להחלטה שצוטטה לעיל), ואין ביישומהּ משום הלכה חדשה. גם הקביעה, לפיה דין הטענות הנוגעות לאופן הבאתו של המבקש לתחום השיפוט להתברר בהליך העקרי, אינה בגדר חידוש (ראו, למשל, בש"פ 10823/06 בהלול נ' מדינת ישראל, עמוד 4 להחלטת השופטת א' חיות (17.1.2007); בש"פ 9022/96 שית נ' מדינת ישראל, פסקה 4 להחלטת השופטת ט' שטרסברג-כהן (12.1.1997)). הערתו של השופט נ' הנדל בענין פלוני האמור היא המהוה, לכאורה, הצעה לחידוש בהלכה הנוהגת, אולם הדברים נאמרו כאימרת אגב בהחלטת דן יחיד (ראו גם דבריו של השופט הנדל בבש"פ 8373/13 כעאבנה נ' מדינת ישראל, פסקה 6 להחלטה (1.1.2014)). על כן, לא ניתן לראות בהחלטה מושא בקשה זו החלטה העומדת בסתירה להלכה קודמת. נראה לי גם כי הסנגוריה מייחסת לבית המשפט אמרה 'חזקה' יתר על המידה באמירתה כי נאשם 'מנוע' מלהעלות במסגרת המעצר טענה מעין זו. בית המשפט לא ראה צורך להכריע בה, ואף לא נתן רשות ערעור, בשל ההלכות עליהן עמד". וכן ראו החלטת כב' השופטת (כתוארה אז) א' חיות בבש"פ 10823/06 צלאח בהלול נ' מדינת ישראל (17.1.2007): "טענתו הנוספת של העורר בדבר 'חטיפתו' לישראל והבאתו לדין בעל כורחו אף היא אין בה כדי להוביל לשחרורו מן המעצר. ההלכה הנוהגת בעיניין זה היא כי מקום שבית המשפט קנה סמכות עניינית לידון בעיניין פלילי, אין חוקיות ההליך מושפעת מן הדרך שבה הובא הנאשם לתחום השיפוט של המדינה (ע"פ 568/99 עסאף נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(4), 374, 381 (2001) וכן ראו: בש"פ 6235/95 מדינת ישראל נ' עסאף, תק על 95(3) 718 (1995); בש"פ 9022/96 שית נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(5) 597, 600 (1997) (להלן: עניין שית); בש"פ 433/95 עיסאף נ' מדינת ישראל, תק על 95(1) 1604, פיסקה 4 (1995); תפ"ח (תל אביב-יפו) 1158/02 מדינת ישראל נ' ברגותי, תק מח 2003(1) 327, פיסקה 37 (2003)). בירור מקיף בשאלה זו, ככל שתועלה על ידי העורר, ראוי לו שיערך בעת הדיון במשפט עצמו (עניין שית, 600). במסגרת זו רשאי העורר להעלות כל טענות מקדמיות שיש בפיו ובכללן גם טענות הנוגעות לחוקיות ההליך ולסמכותו העניינית של בית המשפט (ראו: בג"ץ 8786/06 מהדאוי נ' היועץ המשפטי לממשלה, (לא פורסם, 10.12.06), פיסקה ד'; בש"פ 8780/06 סרור נ' מדינת ישראל, (לא פורסם, 20.11.06), פיסקה י"ג (2))". טרם חתימה, לא אכחד כי שקלתי בכובד ראש האם ראוי להשית על המבקש הוצאות משפט, בגין בקשה זו, הגם שמדובר בהליך פלילי.

...

כב' המשנה לנשיא (כתוארה אז) מ' נאור דחתה את הבקשה, בקבעה בין היתר, כך: "כאמור, ההלכה לפיה סמכותו של בית המשפט בישראל לשפוט נאשם אשר הובא בפניו אינה מושפעת מדרך הבאתו של הנאשם אל תחום השיפוט מושרשת היטב בפסיקתנו, כפי שאף פורט בהחלטה מושא בקשה זו (פסקה 8 להחלטה שצוטטה לעיל), ואין ביישומהּ משום הלכה חדשה. גם הקביעה, לפיה דין הטענות הנוגעות לאופן הבאתו של המבקש לתחום השיפוט להתברר בהליך העיקרי, אינה בגדר חידוש (ראו, למשל, בש"פ 10823/06 בהלול נ' מדינת ישראל, עמוד 4 להחלטת השופטת א' חיות (17.1.2007); בש"פ 9022/96 שית נ' מדינת ישראל, פסקה 4 להחלטת השופטת ט' שטרסברג-כהן (12.1.1997)). הערתו של השופט נ' הנדל בענין פלוני האמור היא המהווה, לכאורה, הצעה לחידוש בהלכה הנוהגת, אולם הדברים נאמרו כאמרת אגב בהחלטת דן יחיד (ראו גם דבריו של השופט הנדל בבש"פ 8373/13 כעאבנה נ' מדינת ישראל, פסקה 6 להחלטה (1.1.2014)). על כן, לא ניתן לראות בהחלטה מושא בקשה זו החלטה העומדת בסתירה להלכה קודמת. נראה לי גם כי הסנגוריה מייחסת לבית המשפט אמרה 'חזקה' יתר על המידה באמירתה כי נאשם 'מנוע' מלהעלות במסגרת המעצר טענה מעין זו. בית המשפט לא ראה צורך להכריע בה, ואף לא נתן רשות ערעור, בשל ההלכות עליהן עמד". וכן ראו החלטת כב' השופטת (כתוארה אז) א' חיות בבש"פ 10823/06 צלאח בהלול נ' מדינת ישראל (17.1.2007): "טענתו הנוספת של העורר בדבר 'חטיפתו' לישראל והבאתו לדין בעל כורחו אף היא אין בה כדי להוביל לשחרורו מן המעצר. ההלכה הנוהגת בעניין זה היא כי מקום שבית המשפט קנה סמכות עניינית לדון בעניין פלילי, אין חוקיות ההליך מושפעת מן הדרך שבה הובא הנאשם לתחום השיפוט של המדינה (ע"פ 568/99 עסאף נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(4), 374, 381 (2001) וכן ראו: בש"פ 6235/95 מדינת ישראל נ' עסאף, תק על 95(3) 718 (1995); בש"פ 9022/96 שית נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(5) 597, 600 (1997) (להלן: עניין שית); בש"פ 433/95 עיסאף נ' מדינת ישראל, תק על 95(1) 1604, פיסקה 4 (1995); תפ"ח (תל אביב-יפו) 1158/02 מדינת ישראל נ' ברגותי, תק מח 2003(1) 327, פיסקה 37 (2003)). בירור מקיף בשאלה זו, ככל שתועלה על ידי העורר, ראוי לו שיערך בעת הדיון במשפט עצמו (עניין שית, 600). במסגרת זו רשאי העורר להעלות כל טענות מקדמיות שיש בפיו ובכללן גם טענות הנוגעות לחוקיות ההליך ולסמכותו העניינית של בית המשפט (ראו: בג"ץ 8786/06 מהדאוי נ' היועץ המשפטי לממשלה, (לא פורסם, 10.12.06), פיסקה ד'; בש"פ 8780/06 סרור נ' מדינת ישראל, (לא פורסם, 20.11.06), פיסקה י"ג (2))". טרם חתימה, לא אכחד כי שקלתי בכובד ראש האם ראוי להשית על המבקש הוצאות משפט, בגין בקשה זו, הגם שמדובר בהליך פלילי.

על רקע ההלכות הברורות המלמדות על המקרה דנא; הגשת הבקשה בהיקף של 60 עמודים; הגשת תגובה לתגובה בהיקף של 40 עמודים נוספים, ללא קבלת רשות, ועוד במסגרת בקשה להקדמת מועד דיון; לאחר שלא הוסתר כי הבקשה הובאה לפתחו של בית המשפט הדן בהליך המעצר על מנת לאפשר מסלול מהיר לערעור, תוך דילוג מעל המותב הדן בהליך העיקרי; ובעיקר לאחר שבית המשפט השמיע את דעתו באשר לסיכויי הבקשה, סבורני כי המקרה סובל הטלת הוצאות משפט על המבקש.

מכל המקובץ, מצאתי לדחות את בקשת המבקש, להימנע מביטול כתב האישום נגדו ומביטול התנאים המגבילים החלים עליו.

בית המשפט המחוזי בחיפה 02 נובמבר 2021 עפ"ג 40594-07-21 מדינת ישראל נ' קעדאן לפני הרכב כבוד השופטים: אברהם אליקים, סגן נשיא [אב"ד] סארי ג'יוסי תמר נאות פרי המערערת מדינת ישראל המשיב מוחמד קעדאן, ת"ז 206356859 פסק דין

לראשונה במהלך הטיעונים לעונש העלה ב"כ המשיב טענה כי המשיב ניסר את הנשק באופן חלקי (הוגשה תמונת הנשק, נ/1), המערערת לא היתנגדה בדיון בפני בית משפט קמא לתוספת זו לנסיבות ביצוע העבירה.

...

דיון בטרם אנתח טענות הצדדים אזכיר את ההלכה בדבר התערבות ערכאת הערעור כפי שנקבעה בפסק דינה של כב' הנשיאה חיות בע"פ 8416/20 עייאט נגד מדינת ישראל (2.9.2021): "הלכה היא כי ערכאת הערעור תיטה שלא להתערב בגזר דינה של הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים שבהם נפלה בגזר הדין טעות מהותית, או שהעונש שנגזר חורג באופן ממשי מרמת הענישה הנוהגת או הראויה בנסיבות דומות". לאחר ניתוח טענות הצדדים ובחינת גזר הדין, אני סבור כי נפלה בו טעות והענישה על פיו חורגת מרמת הענישה הראויה בנסיבות אלו.

אבהיר כי מקובלת עליי עמדת הסנגור כי יש לראות כחלק מנסיבות המקרה את העובדה כי המשיב ניסר חלק מתת המקלע כפי שרואים בתמונה נ/1.

למעשה גם החלטת כב' השופט אלרון ברע"פ 3619/21 אבו הלאל נגד מדינת ישראל (26.5.2021) אליה הפנה הסנגור מצדיקה החמרת הענישה, באותו מקרה החזיקו הנאשמים בשני כלי נשק מאולתרים מסוג קרלו, בית משפט השלום בחדרה גזר עליהם מאסר בדרך של עבודות שירות, ערכאת הערעור התערבה והעמידה העונש על 10 חודשי מאסר בפועל, כב' השופט אלרון דחה את בקשת רשות הערעור וכך קבע: "אנו עדים פעם אחר פעם לשכיחותם של עבירות הנשק בקרב אוכלוסיות שונות בחברה הישראלית. החזקת נשק חם בידי מי שאינו מורשה לכך עלול להוביל לתוצאות הרות אסון, אשר יגבו מחירים כבדים בנפש ולפיכך הסיכון הפוטנציאלי הגלום בעבירת החזקת נשק הוא רב. על כן, העובדה כי לא נגרמה פגיעה בחיי אדם, אין בה כשלעצמה כדי להמעיט מהחומרה הטמונה בהחזקת נשק שלא כדין ומהסיכון שנוצר לביטחון הציבור. משכך, ראוי להטיל ענישה מוחשית אשר יש בה כדי להרתיע עבריינים פוטנציאליים...במכלול הנסיבות, אני סבור כי העונש שהושת על המבקשים אף מקל עמם ואין בו כדי לבטא את החומרה שיש בהחזקת כלי הנשק המאולתרים". לסיום אפנה למקרה בו בחור צעיר בן 24 ללא עבר פלילי הסליק בביתו נשק מאולתר מסוג קרלו, הוא נדון בגין החזקת הנשק ל-15 חודשי מאסר בפועל, ערעור לבית המשפט העליון נדחה (ע"פ 1729/19 עבאהרה נגד מדינת ישראל (10.10.2019)) וכך קבע כב' השופט הנדל: "החברה חייבת להרתיע מפני ביצוע עבירות נשק, וכך גם ביחס למחזיק בנשק לעת מצוא או לעת הזדמנות כלכלית. יודגש כי המערער החזיק את הנשק במשך כשלוש שנים, ועוד יש להדגיש את סוג הנשק ואת דרגת מסוכנותו. ידעו נא עברייני הנשק כי בית המשפט לא ישלים עם הפיכת ביתו של אדם או נכסיו למעין מחסן לכלי בעל כוח קטלני, תוך מודעות לערך הכלכלי של העברתו לגורם עברייני". סיכום לאחר ניתוח מדיניות הענישה, נסיבות ביצוע העבירה ונסיבותיו האישיות של המשיב לרבות גילו, העדר עבר פלילי, תקופת שהותו בתנאים מגבילים ובהסתמך על הכלל כי ערכאת הערעור לא ממצה את הדין עם משיב בערעור על קולת העונש מטעם המדינה, אציע לחבריי לקבל את הערעור ולגזור על המשיב עונש של 6 חודשי מאסר בפועל ממש חלף העונש של 8 חודשי מאסר בהם היה על המשיב לשאת בדרך של עבודות שירות.

ביום 31.10.2018 אוחד הדיון בתביעות מנימוקי הבקשה וכן נוכח העידר היתנגדות הצדדים לאיחוד התובענות.

על פסק הדין הוגש העירעור (ע"א 27422-11-21) אשר קבוע לדיון ביום 24.11.2022 בפני הרכב כבוד השופטים שבח, אטדגי ויעקובוביץ.

...

במסגרת אותו דיון קבע השופט אלקלעי כי "לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, בתצהירי העדות הראשית שהוגשו... התרשמותי הלכאורית הינה כי בפוסט אין כל לשון הרע, זאת ועוד התרשמתי כי תביעתם של משפחת עזריה נחזית כתביעת השתקה. לאור האמור לעיל ומאחר והנתבעים טענו בכתב ההגנה כי יש לסלק את התביעה על הסף משום היותה תביעת השתקה, אני מורה כי הצדדים בתיק 5223-11-17 יגישו את סיכומיהם בשאלה האם יש מקום לסלק את התביעה על הסף עקב היותה תביעת השתקה... לאחר מתן החלטה בעניין זה אתן הנחיות, על פי תוצאות ההחלטה, להמשך הדיון בתיק". ביום 27.7.2021 ניתן פסק דינו של השופט אלקלעי ביחס לתביעת עזריה, אשר דחה את התביעה על הסף עקב היותה "תביעת השתקה" (להלן: "פסק הדין").

שנית טוען המשיב, כי דין הבקשה להידחות על הסף הן לאור תקנה 149(א) לתקנות הישנות והן לאור תקנה 49(ז) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט- 2018 (להלן: "התקנות") הקובעות כי בית משפט לא יידרש לטענה שיכול צד להעלות בשלב קדם המשפט.

הבקשה הוגשה לאחר סיום קדם המשפט ולאחר שהתיק נקבע לשמיעת ראיות, ובהעדר טעמים מיוחדים בענייננו המצדיקים לחרוג מהכלל, אין להידרש לה. שלישית, טוען המשיב כי דין הבקשה להידחות מחמת שיהוי, חוסר תום לב ושימוש לרעה בהליכי משפט.

לאור כל האמור לעיל, אני מורה על עיכוב ההליך בתיק זה עד מתן פסק דין בערעור.

ביום 11.7.2022 היתקיים דיון בהתנגדות לצוו-על-תנאי בפני הרכב השופטים הנשיאה א' חיות, המשנה לנשיאה ע' פוגלמן ואנוכי.

...

ה מ ש נ ה ל נ ש י א ה הנשיאה א' חיות: אני מסכימה לחוות-דעתה המקיפה של חברתי השופטת ד' ברק-ארז ולמסקנתה כי דין העתירה להידחות.

כחברתי אף אני סבורה שלא נפל פגם בהליך קבלת החלטת מועצת מקרקעי ישראל מס' 1487.

כמו כן אני סבורה שהקריטריונים אשר נקבעו בה פוסעים בעיקרם בתלם ההנחיות שניתנו בבג"ץ 11087/05 חברת העובדים השיתופית הכללית בא"י בע"מ נ' מדינת ישראל (21.8.2012), ומשקפים מדיניות מאוזנת המשרתת את האינטרס הציבורי.