התנגדות לבניית תחנת דלק מתחרה

אילו הייתה הערייה מגישה בשנת 1998 היתנגדות לתכנית, ואם היה נקבע כי המקרקעין בתכנית מצויים בשטחה, או אז הייתה מתוקנת התכנית לפני בניית תחנת הדלק.

ההשוואה בין תחנת הדלק (השותפות) לבין שני הגופים המוניציפליים המתחרים (עריית ירושלים והמועצה האזורית מטה יהודה וועדת התיכנון של המועצה האמורה), נוסחה יפה על ידי ב"כ המשיבה 1 בסעיפים 22-23 לבג"ץ הנ"ל 3815/17 (כמצוטט בפיסקה 172 לעיל; הוספתי הדגשות להבהרה; הדברים הובאו גם במסגרת סיכומי משיבה 1 בפרק טו בפיסקה 232 לעיל): "22. השותפות יזמה את התכנית.

...

בית משפט השלום (כב' השופטת אנה שניידר) הציב את הבעיה שעומדת בפניו, בפתח פרק "דיון והכרעה", במילים אלה (הרישא של סעיף 37 לפסק דין השלום): "השאלה שעומדת בפנינו בתיק זה הינה האם זכאית התובעת לתשלומי ארנונה בשל התחנה לשנת 2006, בהיות התחנה בתחומה המוניציפאלי, או שמא נמצאת התחנה, כטענת הנתבעת, בתחומה המוניציפאלי של המועצה האזורית מטה יהודה ולכן אין התובעת זכאית לסעד המבוקש ודין התביעות להידחות". לאחר דחיית טענת ההתיישנות, שהועלתה על ידי הנתבעת, דור אלון, וזאת בנימוק כי נודע לעיריית ירושלים על הגבול המדויק שבין ירושלים לבין מטה יהודה רק בשנת 2006, וזאת כאמור בסעיף 40 לפסק הדין של בית משפט השלום: "מכאן, שעילת התביעה נולדה רק בשנת 2006, ומשכך – לא חלה התיישנות, וממילא יש גם לדחות את הטענות ביחס להשתק ולשיהוי". בהמשך למסקנה זו, נדחתה גם טענה נוספת של הנתבעת, כאילו מדובר בשימוש לרעה בהליכי משפט על ידי התובעת, וזאת כאמור בסעיף 41 לפסק הדין האמור: "בהקשר זה, ראיתי גם לדחות את טענת הנתבעת, המפורטת בסעיף 50 לסיכומיה, לפיה עצם הגשת התובענות בסדר דין מקוצר, במועד הגשתן לאחר שהתחנה כבר הוקמה, במקום הגשת התנגדות לתכנית במועד – מצביע על שימוש לרעה בהליכי משפט על ידי התובעת.

לאור האמור לעיל, מגיעה השופטת שניידר לתוצאות הבאות (סעיפים 45-47 לפסק דינה): "45. משהגעתי למסקנה האמורה, מתייתר הצורך לדון בטענות הנתבעת לגבי תוקפה של תעודת עובד הציבור של ארסלן (סעיפים 80-92 לסיכומיה), וגם חוות דעתו של המודד קראוס מטעם הנתבעת, שהוזכרה בסעיפים 93-94 לסיכומיה, איננה רלבנטית, שכן כאמור, הדבר היחיד הרלבנטי הוא הדין כפי שהיה במועד הגשת התביעה ואף וכפי שהוא כיום, אשר בו נקבע כי רמת רחל מצויה בתחום מטה יהודה ועל כן גם התחנה, נכון להיום וכל עוד לא שונה הדין, מצויה בתחום המוניציפאלי של מטה יהודה ולא בתחום המוניציפאלי של עיריית ירושלים.

כבר בפתח הדבר טוענת המערערת כי המסגרת המשפטית של בית משפט קמא לעניין סמכות שר הפנים לקבוע את גבולות הרשויות המקומיות, מקובלת עליה.

התוצאה הערעור נדחה.

אולם, מאחר ולא הודעתי על כך לצדדים ולא איפשרתי להם טיעונים בעניין זה, החלטתי שלא לעשות כן, וזאת על פי הכלל שלימדונו חז"ל: "אין עונשין אלא אם כן מזהירין תחילה". המערערת תשלם לתחנת הדלק (משיבה 1) הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך של 100,000 ₪ (פי שתיים מהסכום שנפסק בבית משפט קמא).

כמו כן אני מחייב את המערערת לשלם הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך של 10,000 ₪ לשלושת המשיבות האחרות, לכל אחת בנפרד.

ועדת הערר קבעה, כי מאחר ועל המיגרש חלה תכנית מתאר ארצית בלבד, אזי על אף שתכנית המתאר מתירה הקמת תחנות דלק באיזורי תעשיה, רשויות התיכנון לא נדרשו למקרה הספציפי של הקמת תחנת הדלק במיגרש המדובר בנאות חובב, ועל כן למוסדות הרשוי קיים שיקול דעת רחב בשאלה האם ליתן את היתר הבניה המבוקש אם לאו.

אין מחלוקת בין הצדדים, כי מטרתה של התמ"א הנה, בין היתר, לעודד תחרות במשק הדלק והיא נקבעה כחלק ממהלך ארוך טווח, שבא לידי ביטוי גם בחקיקה ותוכניות קודמות, שנועדו ל"פתיחת שוק הדלק לתחרות, הכוללת, בין היתר, גם הקמת תחנות תידלוק חדשות בנוסף לתחנות הקיימות, בצד הוראות בדבר הגנת התחרות החופשית, שיווק מגרשים על-ידי מינהל מקרקעי ישראל להקמת תחנות חדשות, הקצאת מגרשים לנכי צה"ל והסדרת התקני תידלוק אוטומאטיים.

לא ניתן לקבל טענה זו, משאינה עולה בקנה אחד עם ההוראות המפורשות של תמ"א 18/4, המעניקה למוסדות התיכנון סמכות לבחון מיתחם שיקולים רחב בטרם ינתן היתר להקמת תחנת דלק, או עם הקביעות בפס"ד אופל קרדן הנ"ל. גם אם לא קיימת בעיניינה של תמ"א 18/4 חובה לידע את הציבור וליתן אפשרות להגשת התנגדויות, אין לראות בכך שלילת שיקול הדעת של הוועדה.

...

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ונספחיהם ונתתי דעתי לטיעוני הצדדים, נחה דעתי כי דין העתירה להתקבל בחלקה, ויש להשיב את הדיון בבקשה למתן היתר לועדה המקומית.

על כן, הטענה, כי הועדה המקומית נעדרת שיקול הדעת לדחיית הבקשה - נדחית.

על כן, ועל מנת לאזן בין החוסר הקיים בהחלטותיהן של המשיבות לבין רצונו של בית המשפט שלא להחליף את שיקול דעת רשויות התכנון בשיקול דעתו, אני מורה על השבת הדיון לועדה המקומית.

בית המשפט עמד על כך שהוראת סעיף 62א(א)(10) הוספה במסגרת תיקון לחוק משק הדלק דהיינו בחקיקה כלכלית שתכליתה להגדיל את התחרות במשק הדלק ואולם "הגשמת תכלית זו לא נועדה לחולל מהפך בתפיסת התיכנון המרחבי ובאיזונים בין הקפי השטחים המבונים לעומת השטחים הפתוחים [...]. מדיניות זו להגברת התחרות התכוונה להישתלב בתפיסה התכנונית הקיימת, ולהשיג את תכלית הגברת התחרות בלא לפגוע באופן מהותי בתשתית התכנונית הקיימת". חזוק נוסף למסקנה כי לועדה המקומית אין סמכות להוסיף אחוזי בנייה מצא בית המשפט בתיקון של סעיף 62א משנת 2006 בו הועברו סמכויות נוספות לועדה המקומית אך זאת "תוך הגבלות מפורשות ביחס לשטח הכולל המותר לבנייה, ותוך ערנות מיוחדת לצורך שלא לתת בידי הועדה המקומית, נכון לעת זו, סמכויות נרחבות להעניק זכויות בניה שלא הוקנו על-פי תכנית המיתאר המקומית בת-התוקף שאושרה בידי הועדה המחוזית". בית המשפט דחה את טענת העותרת שלפנינו לפיה יש בהוראות תמ"א 18, שהיא תכנית מתאר ארצית לתחנות תידלוק, כדי לבסס פרשנות המרחיבה את סמכויות הועדה המקומית בהקמת תחנות דלק וקבע כי "ההנחה ביסוד הוראות תמ"א 18 הנה, כי הקמה של תחנת דלק אינה אפשרית מכוח תכנית המיתאר הארצית בלבד. היא מותנית בקיומה של תכנית מקומית הכוללת הוראת של תכנית מפורטת, המתירה בנייה בהקף מספיק לצורך הקמת התחנה". טענות בעלי הדין בעתירה לדיון נוסף טוענת העותרת כי מדובר בהלכה חדשה וקשה המצדיקה דיון נוסף.

ועדת הערר מיתנגדת לקיום דיון נוסף.

...

בית המשפט עמד על כך שהוראת סעיף 62א(א)(10) הוספה במסגרת תיקון לחוק משק הדלק דהיינו בחקיקה כלכלית שתכליתה להגדיל את התחרות במשק הדלק ואולם "הגשמת תכלית זו לא נועדה לחולל מהפך בתפיסת התכנון המרחבי ובאיזונים בין היקפי השטחים המבונים לעומת השטחים הפתוחים [...]. מדיניות זו להגברת התחרות התכוונה להשתלב בתפיסה התכנונית הקיימת, ולהשיג את תכלית הגברת התחרות בלא לפגוע באופן מהותי בתשתית התכנונית הקיימת". חיזוק נוסף למסקנה כי לוועדה המקומית אין סמכות להוסיף אחוזי בנייה מצא בית המשפט בתיקון של סעיף 62א משנת 2006 בו הועברו סמכויות נוספות לוועדה המקומית אך זאת "תוך הגבלות מפורשות ביחס לשטח הכולל המותר לבנייה, ותוך עירנות מיוחדת לצורך שלא לתת בידי הוועדה המקומית, נכון לעת זו, סמכויות נרחבות להעניק זכויות בניה שלא הוקנו על-פי תכנית המיתאר המקומית בת-התוקף שאושרה בידי הוועדה המחוזית". בית המשפט דחה את טענת העותרת שלפנינו לפיה יש בהוראות תמ"א 18, שהיא תכנית מתאר ארצית לתחנות תדלוק, כדי לבסס פרשנות המרחיבה את סמכויות הוועדה המקומית בהקמת תחנות דלק וקבע כי "ההנחה ביסוד הוראות תמ"א 18 הינה, כי הקמה של תחנת דלק אינה אפשרית מכוח תכנית המיתאר הארצית בלבד. היא מותנית בקיומה של תכנית מקומית הכוללת הוראת של תכנית מפורטת, המתירה בנייה בהיקף מספיק לצורך הקמת התחנה". טענות בעלי הדין בעתירה לדיון נוסף טוענת העותרת כי מדובר בהלכה חדשה וקשה המצדיקה דיון נוסף.

הכרעה דין העתירה לדיון נוסף להדחות.

אשר על כן העתירה לקיום דיון נוסף נדחית.

העותרת תשלם לועדת הערר שכר טרחת עו"ד בסך 15,000 ש"ח. ניתנה היום, ‏‏‏כ' אדר, תשס"ט (16.3.2009).

פרשנות זו עולה בקנה אחד עם הגישה האחידה שננקטה לגבי תעשיה, ככוללת בחובה "תעשיה עתירת ידע". פרשנות זו עולה בקנה אחד עם התכלית הקבועה בחוק משק הדלק (קידום תחרות), התשנ"ד – 1994.

היזם חזר על עמדתו כי לא נפל פגם בהחלטת ועדת הערר, שכן המשרד להגנת הסביבה ערך חוות דעת ממנה עלה כי אין לו היתנגדות למתן היתר בניה לתחנת התידלוק בכפוף למילוי דרישות מקצועיות שונות.

...

לטענת היזם, העתירה הוגשה כחודשיים לאחר החלטת ועדת הערר וממילא לאחר שניתן היתר להקמת תחנת התדלוק, מכאן שיש לדחות את העתירה מחמת השיהוי הסובייקטיבי בו היא לוקה.

בהקשר זה, אינני מקבל את עמדת העותרים והוועדה המקומית, כאילו עמדת המשרד להגנת הסביבה עוסקת בפרשנות הוראת תכנית בלבד, אשר נקייה משיקולים תכנוניים נוספים.

בנסיבות אלה, אני סבור כי ראוי ונכון שהנושא יוחזר לוועדת הערר על מנת שתשקול את עמדתו של המשרד להגנת הסביבה ותכריע בסוגית ייעוד המקרקעין ובהשלכות של אותו ייעוד על האפשרות לעשות שימוש במקרקעין לתחנת תדלוק.

סוף דבר – העתירה מתקבלת במובן זה שאני מורה לוועדת הערר לשוב ולבחון את עמדתה לאחר שתעיין בעמדתו של המשרד להגנת הסביבה.

מאחר שמרבית המשיבים הסכימו להשבת הסוגיה להכרעת ועדת הערר, אני קובע כי כל צד יישא בהוצאותיו.

במכתב צויין, כי על פי תכנית המתאר האזורית להקמת תחנות תידלוק מס' 53, לוועדה המקומית להנפקת היתרי בנייה לא הייתה סמכות לאשר בניית המחסן כאמור, מהסיבות הבאות: "א. הקרקע עליה נבנה המחסן מוגדרת כשטח ציבורי פתוח שע"פ תכנית המתאר של אריאל אמור לשמש לצורך שבילים, נטיעות וגנים, קיוסקים, מגרשי ספורט, מקלטים וכל שימוש אשר מטרתו לשרת את עובדי איזור המלאכה בעיתות פנאי.

לימים, מכתביה של הערייה לפיהם הרישיון מנוגד לתב"ע הוצאו עקב לחציה של "אשל השומרון", שהינה בעלת תחנת דלק מתחרה.

מכתב כיבוי אש מיום 15.2.06 אינו מהוה אישור כי אם הצהרה על אי התנגדות למתן רישיון, בכפוף למילוי רשימת תנאים.

...

בכל מקרה, טענת העירייה בדבר שיהוי של המשיבים דינה להידחות על הסף, וההבדל בין "מחסן קמעונאי לניפוק ואחסון של סולר" לבין "תחנת דלק" הינו הבדל סמנטי בלבד, ולא ניתן לייחס לכך כל משמעות.

טענת השהוי שהועלתה על ידי העירייה דינה להידחות.

בכל מקרה, טענה זו כבר נדחתה בעבר על ידי בית משפט קמא, ולא מצאנו מקום לדון בה מחדש.