התנגדות לבניה שכן בבית משותף לאחר הגשת התנגדות

במסגרת הדיון בבקשה למתן אישור שימוש חורג, אשר הוגשה על ידי התובע ובנו, ובמסגרת זאת נידרש התובע להתייצב בפני הועדה לשמיעת התנגדויות בדבר בקשה למתן היתר בנייה ("וועדת שכנים") בראשותה של סגנית ומ"מ ראש העיר חיפה דאז, הגב' חדוה אלמוג, לאחר שהנתבע הגיש היתנגדות לבקשה למתן היתר לשימוש חורג בקומה החמישית של הבניין, אותה הגיש בנו של התובע.

התובע טוען כי לאחר סיום ההליך המשפטי אשר היתנהל בפני המפקח על הבתים המשותפים בחיפה הוא חדל מלהשכיר את הדירה, ואף מסר את מפתח הדירה לנציגות וועד הבית של הבניין על מנת שדיירי הבניין יוכלו לעלות לגג הבניין (הגישה לגג הנה מהדירה הממוקמת בקומה העליונה של הבניין).

כפועל יוצא מכך מאותן התנצלויות בכתב אין גם לקבל את ניסיונותיו לייחס את האמירה אשר נאמרה במהלך הדיון כמי שכוונה לאותו אדם אשר שכר את הדירה (ראה : סעיף 32 לסיכומי הנתבע ; עמוד 14 שורות 3-24 לפרוטוקול מיום 5.8.2020), שכן חזקה עליו כאדם מעורה בנבכי ההליכים, בהיותו רואה חשבון, כי הבהרה שכזו צריכה הייתה צריכה להיאמר במעמד הדיון עצמו, או לכל המאוחר לאחר קבלת מכתב ההתראה באמצעות הגשת בקשת הבהרה או בקשה לתיקון פרוטוקול הדיון.

הנתבע טוען כי בתאריך 27.12.2015 נשלח אל חברת פיסקאל בע"מ מכתב זימון לועדה מטעם משרד מהנדס העיר/הועדה המקומית לתיכנון ובנייה חיפה, ולכן, למרות שלא הוצג אישור רישמי לכך שהנתבע אכן התייצב לועדה כמייצגה של החברה, ולמרות שבפרוטוקול הדיון לא מצוינת עובדת היותו נציג החברה ו/או עצם היותה של החברה יו"ר נציגות הבית המשותף, הרי שמבחינת הוראת סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע אין כל משמעות לשאלה האם הפירסום נעשה על ידי בעל דין ו/או על בא כוחו של בעל הדין ו/או על ידי עד אשר מופיע בפני ערכאה שיפוטית או מעין שיפוטית מאחר והוראת הסעיף מאפשרת לבעלי הדין ולמייצגיהם להתבטא זה כנגד מישנהו ללא מורא ואף להעלות האחד כלפי השני שלא בתום לב פרסומים כוזבים וזדוניים באופן שלא ישמש כעילה למשפט אזרחי או פלילי כנגד המפרסם.

מנגד, התובע טוען בסיכומיו כי הוא אינו חולק על כך שהועדה המקומית לתיכנון ובנייה הנה גוף בעל סמכות על פי דיני התיכנון והבנייה (ראה : סעיף 69ה' לסיכומים), דא עקא, שלפי עמדתו הועדה לשמיעת התנגדויות שכנים אינה גוף מעין שפוטי, משום שלא ניתן להשיג על החלטותיה באמצעות הליך של ערר או ערעור לבית המשפט, ומשום שאין לועדה מעין זו סמכויות אופראטיביות של ממש, ולראייה החלטתה הבלתי מנומקת של יו"ר הועדה בסיום הדיון לשלוח לבניין פקח מטעם עריית חיפה.

...

סוף דבר : התביעה מתקבלת באופן חלקי.

הנתבע ישלם לתובע את הסך של 8,000 ₪.

התביעה הנוכחית הוגשה על ידי התובעים לקבלת פיצוי בגין נזקים שלפי הטענה נגרמו להם בשל התנגדויות וקשיים רבים שהערימו הנתבעים בפניהם, בכל הנוגע לקבלת היתר בנייה להריסת המבנה הישן ובכל הנוגע לבניית מבנה חדש לאחר שהיתקבל ההיתר.

בבקשה זו התבקשו תחילה מסמכים משלימים ולאחר הגשתם, ניתנה על ידי המפקחת החלטה ביום 9/12/18 במסגרתה ניתן צו מניעה אירעי האוסר על ביצוע עבודות הריסה ובניה בבית המשותף וכן, נקבע דיון במעמד הצדדים ליום 17/12/18 (אשר נדחה ליום 19/12/18).

בעירעור שהוגש על פסק הדין החלקי נקבע כי דין העירעור להדחות וזאת שעה שהצדדים הסכימו שמומחה בית המשפט יקבע האם מיקום הגדר תואם את המיקום הנידרש לפי תשריט בית המשותף והמומחה קבע שכן ואילו המומחה חרג מהסמכות שניתנה לו כאשר היתייחס לשטחי המגרשים, שכן הצדדים עצמם לא הסכימו במסגרת ההסדר למינוי המומחה כי תהיה היתייחסות או הכרעה שלו בעיניין זה וכך גם בהחלטת המינוי של בית המשפט לא הייתה הוראה למומחה לידון בעיניין זה. כך, נוצר מצב שבו תביעת הנתבעים אצל המפקחת, על שלל טענותיהם כנגד הבנייה של התובעים, נדחתה סופית.

...

משמע - העיכוב של פרויקט הבנייה לא היה מוצדק בסופו של דבר ונעשה שלא כדין, גם אם ניתנו צווי מניעה זמניים.

סוף דבר אשר על כן, התביעה נדחית ברובה ומתקבלת בשוליה.

אני מחייב את הנתבע 1 לשלם לתובעים 25,000 ₪ ואת הנתבעים 2 – 9 ביחד ולחוד לשלם לתובעים 25,000 ₪, הכל בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.

הסעד המבוקש: החזר הוצאותיהם בגין העבודות שביצעו בבית המשותף בהתאם לתחשיב שערך המהנדס פימשטיין – סך של 132,660 ₪.

לגופו של עניין, נטען כי לנתבע אין קשר להרחבת דירת הקרקע שכן הוא מכר אותה טרם ביצוע ההרחבה והוא לא נהנה מהשבחה כביכול שבוצעה ע"י התובעים.

לאחר שהוגשו סיכומים בכתב מטעם הצדדים, ביום 30.3.23 ניתן פסה"ד. פסק דינו של בימ"ש קמא: הטענות ביחס למעשה בית דין והשתק עילה נדחו.

ההיתנגדות נדחתה ונקבע כי רענן רשאים להרחיב את הדירה ובמסגרת זו לבנות ממ"ד בתנאי שצוין בסעיף 12 לפסה"ד. המפקחת קבעה במפורש שאינה יכולה להכריע בשאלת תשלומי איזון והבהירה את דרישות החוק בעיניין.

...

בימ"ש קמא פירט את הטעמים שהובילו אותו למסקנה דלעיל: אף בחווה"ד מטעם אינג' צור ואינג' פרי נקבע שעצם בניית התוספת מהווה יתרון לדירת הקרקע ובחקירתו הנגדית אינג' צור הודה כאמור בזכות התובעים לקבל תשלום כאמור; הסכם המכר עם ועקנין מתייחס במפורש לזכותם של התובעים לדרוש את ההשתתפות בהוצאות הבנייה; מיד לאחר רכישת הדירה ועקנין ביצעו הרחבה של דירת הקרקע תוך שימוש ביסודו הבנייה; מאחר והנתבע לא מכחיש את הזכאות של התובעים לתשלום עבור הוצאות בניה, אולם טוען שהוא לא נהנה מהבנייה, נטל ההוכחה עבר לכתפיו והימנעותו מהבאת ועקנין לעדות נזקפת לחובתו.

המסקנה של בימ"ש קמא היא בגדר קביעה עובדתית וערכאת הערעור מתערבת בקביעות כגון אלה רק במקרים חריגים שענייננו אינו נמנה עליהם.

לסיכום: לאור האמור לעיל, דין הערעור להידחות.

עוד ציין בית המשפט כי "במהלך הדיון בפני ביקשתי להבין את חפצם של העותרים שמא בפיהם פיתרון הגיוני ... ואולי יסכימו לסגירת חלונות ביתם בקיר הצפוני, הוא הקיר המשותף. העותרים, באמצעות באת כוחם, היתנגדו להצעה זו ולא נמצא כי בפיהם הסכמה אחרת כלשהיא. היתנגדותם הייתה נחרצת וחסרת פשרות ובכך, גילו דעתם כי אין ברצונם בפיתרון כלשהוא כי אם בסיכול מוחלט של בקשת היתר הבניה שהוגשה על ידי שכניהם, הם המשיבים 3-4." יצוין כי במסגרת עתירה זו וינברג עתרו גם לצוו ביניים לעיכוב מתן ההיתר בפועל.

אין תחולה לסעיף 71ב(ג) לחוק המקרקעין שלפיו רואים בעל דירה שהורחבה כמי שהסכים להרחבה דומה של כל דירה אחרת באותו ביניין, שכן מטרת הסעיף היא להסדיר שינויים ברכוש המשותף והסדרת ניצול זכויות הבנייה בבית משותף כהגדרתו בחוק המקרקעין.

שנית, גם בהנחה שניתן לרכוש זיקת הנאה במקרקעין, לא היתקיימו התנאים הדרושים: (א) הזכות הנטענת אינה ראויה להיות זיקת הנאה; (ב) השמוש של וינברג אינו שימוש נוגד כנדרש, כבר מהטעם שלגירסת גב' וינברג (המוכחשת) מלכתחילה עם בניית הבתים כפי שניבנו, יש הסכמה בין הצדדים (וקודמיהם) שלא יבנו מול חלונות וינברג (עמ' 9 לפרוטוקול) (ג) אין רציפות של 30 שנה בשימוש, שכן אשל ווילוז'ני הביעו תדיר היתנגדותם לתיזה של וינברג כאילו הם אינם רשאים לבנות בחלקתם מול החזית הצפונית של בית וינברג.

גב' וינברג אישרה בחקירתה הנגדית, כי וינברג היו מודעים לכך שאשל ווילוז'ני (כל מישפחה בתורה) סברו כי זכותם לבנות ובקשו לממש את זכותם לבנות; וכי אשל כמו גם וילוז'ני אחריהם, היתנגדו לעמדת וינברג ולא קיבלו את עמדתם כי השטח שמול החזית הצפונית של בית וינברג צריך להשאר פנוי, כשבין הצדדים ניטש מאבק גלוי, תיכנוני ומשפטי, בעיניין זה, לרבות הגשת כתבי טענות והתכתבויות של שני הצדדים מול הערייה ורמ"י ובמסמכים שמצויים בתיק הבניין, בשל המאבק הבלתי מיתפשר של וינברג בבנייה, בכל החזיתות.

...

ממילא, כפי שציין פרופ' דויטש "אין לאפשר למי שטוען להיווצרותה של זיקה להסתמך על היעדרה של הודעה בכתב, כאשר הוא יודע היטב על דבר ההתנגדות של בעל המקרקעין הכפופים ורצינותה ..." (שם, שם).

אני דוחה את טענת וינברג כאילו לא ניתן להסתמך על מסמכים שונים בעניין זה שמצויים בתיק הבניין.

לא מצאתי ממש גם ביתר טענות וינברג והן נדחות (גם אם לא נזכרו ונדחו במפורש).

מכל המקובץ, התביעה להכיר בזיקת הנאה כנטען, נדחית.

בראיית התמונה כולה ובאופן שבו התנהלו וינברג, אשר הגישו הליכים אינספור שהתנהלו כעשור בערכאות שונות בגין אותו עניין, סבורני כי הדבר אף עולה כדי שימוש לרעה בהליכי משפט (לעניין זה ראו: תקנה 4 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018.

סוף דבר אני מורה על דחיית התביעה.

עוד ציין בית המשפט כי "במהלך הדיון בפני ביקשתי להבין את חפצם של העותרים שמא בפיהם פיתרון הגיוני ... ואולי יסכימו לסגירת חלונות ביתם בקיר הצפוני, הוא הקיר המשותף. העותרים, באמצעות באת כוחם, היתנגדו להצעה זו ולא נמצא כי בפיהם הסכמה אחרת כלשהיא. היתנגדותם הייתה נחרצת וחסרת פשרות ובכך, גילו דעתם כי אין ברצונם בפיתרון כלשהוא כי אם בסיכול מוחלט של בקשת היתר הבניה שהוגשה על ידי שכניהם, הם המשיבים 3-4." יצוין כי במסגרת עתירה זו וינברג עתרו גם לצוו ביניים לעיכוב מתן ההיתר בפועל.

אין תחולה לסעיף 71ב(ג) לחוק המקרקעין שלפיו רואים בעל דירה שהורחבה כמי שהסכים להרחבה דומה של כל דירה אחרת באותו ביניין, שכן מטרת הסעיף היא להסדיר שינויים ברכוש המשותף והסדרת ניצול זכויות הבנייה בבית משותף כהגדרתו בחוק המקרקעין.

שנית, גם בהנחה שניתן לרכוש זיקת הנאה במקרקעין, לא היתקיימו התנאים הדרושים: (א) הזכות הנטענת אינה ראויה להיות זיקת הנאה; (ב) השמוש של וינברג אינו שימוש נוגד כנדרש, כבר מהטעם שלגירסת גב' וינברג (המוכחשת) מלכתחילה עם בניית הבתים כפי שניבנו, יש הסכמה בין הצדדים (וקודמיהם) שלא יבנו מול חלונות וינברג (עמ' 9 לפרוטוקול) (ג) אין רציפות של 30 שנה בשימוש, שכן אשל ווילוז'ני הביעו תדיר היתנגדותם לתיזה של וינברג כאילו הם אינם רשאים לבנות בחלקתם מול החזית הצפונית של בית וינברג.

גב' וינברג אישרה בחקירתה הנגדית, כי וינברג היו מודעים לכך שאשל ווילוז'ני (כל מישפחה בתורה) סברו כי זכותם לבנות ובקשו לממש את זכותם לבנות; וכי אשל כמו גם וילוז'ני אחריהם, היתנגדו לעמדת וינברג ולא קיבלו את עמדתם כי השטח שמול החזית הצפונית של בית וינברג צריך להשאר פנוי, כשבין הצדדים ניטש מאבק גלוי, תיכנוני ומשפטי, בעיניין זה, לרבות הגשת כתבי טענות והתכתבויות של שני הצדדים מול הערייה ורמ"י ובמסמכים שמצויים בתיק הבניין, בשל המאבק הבלתי מיתפשר של וינברג בבנייה, בכל החזיתות.

...

ממילא, כפי שציין פרופ' דויטש "אין לאפשר למי שטוען להיווצרותה של זיקה להסתמך על היעדרה של הודעה בכתב, כאשר הוא יודע היטב על דבר ההתנגדות של בעל המקרקעין הכפופים ורצינותה ..." (שם, שם).

אני דוחה את טענת וינברג כאילו לא ניתן להסתמך על מסמכים שונים בעניין זה שמצויים בתיק הבניין.

לא מצאתי ממש גם ביתר טענות וינברג והן נדחות (גם אם לא נזכרו ונדחו במפורש).

מכל המקובץ, התביעה להכיר בזיקת הנאה כנטען, נדחית.

בראיית התמונה כולה ובאופן שבו התנהלו וינברג, אשר הגישו הליכים אינספור שהתנהלו כעשור בערכאות שונות בגין אותו עניין, סבורני כי הדבר אף עולה כדי שימוש לרעה בהליכי משפט (לעניין זה ראו: תקנה 4 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018.

סוף דבר אני מורה על דחיית התביעה.