התנגדות לבניה האם לא ראוי שאדם בעל חריגות בניה יגיש התנגדות

הנאשם טען בתשובה מטעמו, בעקרי הדברים, כי המבנה, המשמש כצרכנייה, משמש כמבנה ציבור, בדומה לבית הכנסת והספרייה שגם לגביהם לא ניתן עדיין היתר בנייה, והם ממתינים להסדרת הבנייה החריגה במסגרת התב"ע המעודכנת; המאשימה הודיעה לרשויות שבית הכנסת מיועד להריסה באופן שאינו מתיישב עם טענתה בהליך זה שהוא מיועד להסדרה; המאשימה לא הציגה ראיות לטענה שחנות "מאסטר טשולנט" פועלת פעם בשבוע והמחזיקים בה התחייבו לפנותה; במקום קיימת חנות לתשמישי קדושה אליה לא התייחסה המאשימה; קיימים מבנים נוספים במיתחם ללא היתרי בנייה; בהמשך למגעים בין הצדדים עמותת "אחיעזר" הגישה בקשה להיתר בנייה, לא הוגשו התנגדויות ובישיבת הועדה המקומית לתיכנון ובנייה מיום 15.8.2018 אושרה התכנית אך בהמשך הועלו דרישות שלא היו ברות ביצוע ולא אפשרו את קידום הפעולות לקבלת היתר בנייה; הועדה המקומית הודיעה לועדה המחוזית לתיכנון ובנייה שכל המבנים ללא היתר בנייה במיתחם הרלבנטי מיועדים להריסה ואילו בהליך זה טענה שלחלק מהם מיועדים להסדרה; הנאשם הרים את הנטל לקיומה של אכיפה בררנית.

"העידר אכיפה מוחלטת לכל מבצעי העבירות כמציאות, אינה הופכת את האכיפה בהכרח לאכיפה בררנית. לענין זה ראה ע"פ 3520/91 תורג'מן נ' משטרת ישראל פד"י מז(1) 441, בו הכיר בית המשפט העליון במיגבלות כוח אדם, במיגבלות תקציב ובהקניית שיקול דעת לתביעה בדבר העמדה לדין בתוך מיתחם של אפשרויות סבירות" (עפ"א (מחוזי מרכז) 17472-07-09 ז.י.ר.ש. בע"מ נ' הוועדה המקומית לתיכנון ובניה "הדרים" הוד השרון, 16.5.2010).

הנאשם הורשע על פי הודאתו בעובדות שפורטו בכתב האישום המתוקן (בשנית) ובכלל זה בטענה שהועלתה בסעיף 3 לפיה "הנאשם ... מחזיק ועושה שימוש במבנה הנ"ל לצורכי מסחר-מכולת" ויש ליחס להודאתו לגבי אופי השמוש במבנה את המשקל הראוי.

לא מצאתי לנכון, כפי שצוין לעיל, להתיר את הזמנתו לעדות של ראש העיר המכהן, אך גם אם אניח שראש העיר הישתתף בחנוכת בית הכנסת ואולם שמחות כנטען, אישר את הפעילות במבנים ללא היתרי בנייה כדין והבטיח להסדיר את מעמדם על פי הדין, סבורני שאין בכך כדי לסייע לנאשם בגדריו של הליך זה. בהלכה פסוקה נקבע זה מכבר שעל מנת להשמע בטענה להפרת הבטחה שלטונית יש צורך בתנאים המצטברים הבאים- א. נותן ההבטחה היה בעל סמכות לתת אותה.

...

סבורני שהיה מקום להשית על הנאשם עונש מאסר על תנאי לתקופה קצובה ככל שיחזור ויבצע עבירה שבגינה הורשע בהליך זה, אך המאשימה לא העלתה טענה בעניין זה ולא מצאתי לנכון להחמיר בעונש מעבר לזה שהתבקש על ידה.

בנסיבות העניין, סבורני שיש להעמיד את סכום הקנס בעניינו של הנאשם על הרף הגבוה במסגרת מתחם הענישה בשים לב לפרק הזמן הממושך שהוא מנהל את העסק במבנה, ולחומרה הגלומה בעבירה הנידונה.

מהמקובץ לעיל, ובהינתן האיזון הראוי בין מתחם העונש ההולם לבין הנסיבות שאינן קשורות לבצוע העבירה, מצאתי לנכון לגזור על הנאשם את העונשים הבאים- תשלום קנס בסך של 40,000 ₪, או ריצוי של 6 חודשי מאסר כנגד תמורתו.

ביחס לנזקים הנטענים בקשר לעיכוב בבנייה, טוען הנתבע כי לא היה כל עיכוב בבנייה ואם היה – זה קרה בעטיו של התובע, שחזר ושינה את בקשתו לקבלת היתרים; ההיתנגדות והעתירות שהוגשו לא גרמו לעיכוב; הוא מיצה את זכותו כדין, וחלק מטענותיו בהתנגדות היתקבל; ההיתנגדות הוגשה יחד עם שכנים נוספים, שלא נתבעו על ידי התובע.

משהתקבלה היתנגדות הנתבע להגשתם, בהחלטות בית משפט זה (המותב הקודם) ובית המשפט העליון ומשנדחתה בקשתו החוזרת של התובע להגישם, כמפורט לעיל, ממילא יש לדחות את כל טענותיו לפרסומי לשון הרע שנעשו בעל פה. הפרסומים בכתב נעשו, על פי הנטען, במכתבים ששלח הנתבע לפקידי ציבור שונים ובכתבי בית הדין שהגיש הנתבע במסגרת ההליכים שהתנהלו בועדות התיכנון ובעתירות המנהליות.

מכתב זה הנו למעשה ערר שהגיש הנתבע לפי סעיף 64 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב – 1982 (להלן – "החסד"פ") על החלטת הועדה המקומית שלא להגיש כתב אישום נגד התובע בגין חריגות בנייה לכאורה.

התביעה נדחתה, אך הטעם הרע נותר (כפי שצייתי לעיל, גם אם היה נפסק פיצוי לתובע בגין עילה זו, הוא היה "נבלע" בחיוב ההוצאות שהיה ראוי לפסוק נגדו, כשכל חלקי התביעה האחרים נדחו); שנית, הנתבע לא בחל בהטחת אשמות דומות נגד פקידי הציבור האחרים שהיו מעורבים בהליכי קבלת ההיתר, ואני מפנה לדבריו של עו"ד להם בעיניין זה, כפי שציטטתי לעיל; שלישית, הנתבע הרבה בהגשת עררים ועתירות מנהליות.

...

טענות הקיזוז של הנתבע משנדחית תביעת התובע, אין מקום לדון בטענות הקיזוז של הנתבע.

בענייננו, אני סבור, כי אין לפסוק הוצאות לטובת הנתבע, למרות דחיית התביעה.

תוצאה התביעה נדחית, על כל חלקיה.

התובע הצהיר כי היתנגד לחתום על תכנית הבניה של השכן המנוח, ועשה ככל יכולתו בכדי לגרום לועדה המקומית לעצור הבניה שביצעו הנתבעים בסמוך, תוך פלישה לדרך הגישה שבבעלותו.

התביעה עותרת להורות לנתבעים לסלק את ידם מדרך הגישה, בטענה שהיא חלק מחלקת התובע ולחייב אותם בדמי שימוש ראויים בחישוב של 500 ₪ לחודש בתוספת מע"מ, משך שבע שנים.

כאמור, אין ענייננו בתביעה בה יש להכריע בדבר חריגות בניה אלא בטענה לזכות למניעת הפרעה למעבר בדרך הגישה לחלקת התובע.

...

ולעניין כאן - לעיל קבעתי שהתובע לא הוכיח בעלותו בדרך הגישה, ואף חזר בו מטענתו זו. משהוכח כי דרך הגישה הינה חלק מחלקת המנוח שבחזקת הנתבעים, הגם שהיא מוחרגת מהיתר הבניה שניתן לנתבעים, הרי שיש לדחות את התביעה לסילוק יד, בהיעדר זכות.

בהינתן שהדרך שבמחלוקת עוברת בשטח חלקת הנתבעים ומשמשת גישה לביתו של התובע משך שנים על פי הסכמת בעלים, מצאתי לאמץ הודעת ב"כ הנתבעים בדיון מיום 12/02/20 (עמ' 19 ש' 14) לפיה "אין לנו בעיה שהוא רק יכנס ויצא בדרך". אשר על כן אני קובע כי התובע זכאי לעשות שימוש בדרך הגישה לצורך כניסה ויציאה לביתו ועל הנתבעים להימנע מלהפריע למעבר התובע או מי מטעמו בדרך הגישה.

סוף דבר התביעה מתקבלת בחלקה.

עוד נטען כי מדובר בתביעה שמקורה בסכסוך נקודתי בין רן אבידן והתובעת ובין דנציג על רקע התנגדויות הדדיות לבקשות שהגישו הצדדים להרחבת דירותיהם, תוך ניסיון של אבידן למקסם את הרווח מהדירה שבבעלות התובעת אשר מוצעת למכירה.

טיפוס שני הוא הסכם שנוצר מכוח מחדל לפעול משך שנים ארוכות נגד פעולה חד-צדדית שנקט מי מהדיירים לשימוש ייחודי ברכוש המשותף, כגון תחימתו בגדר או בנייה בו. המסגרת הנורמאטיבית המתאימה לביטול הסכם מסוג זה היא דיני הרישיון במקרקעין, בשינויים המחויבים, וניתן לכנותו, בהשאלה מדינים אלה, "הסכם שתוף מכללא". דיני הרשות במקרקעין קובעים, ככלל, כי רשות שימוש מכללא ניתנת לביטול בכל עת בהתראה סבירה מראש; מקום שהוכחה הסתמכות ראויה להגנה של המשתמש בדמות שינוי מצב לרעה לנוכח חלוף הזמן ושאר הנסיבות, ביטול הרשות עשוי להקים זכות לפיצויו של המשתמש בגין הוצאות שהוציא; ככלל פיצוי ייתבע בתובענה נפרדת, בלא שהפסקת השמוש מותנית בתשלום בפועל של הפצוי, ובלא שחובת הפצוי מקימה הגנה מפני הפסקת השמוש; בנסיבות חריגות וקיצוניות של הסתמכות כבדת משקל, רשות השמוש עשויה להיות בלתי-הדירה (לדיון בדיני הרישיון במקרקעין ראו ע"א 3846/13 מינהל מקרקעי ישראל נ' היפר-חלף, פסקה י"ח (21.7.2015); ע"א 6757/13 אביטסם נחום נ' רשות הפיתוח‏, פסקה 17 (19.8.2015); נינה זלצמן "רישיון במקרקעין" הפרקליט מב 24, 57-56 (1995)).

בהסכם גילת נקבע כדלקמן: (1) הרחבת הבניה של גילת תבוצע באמצעות הורדת שני עמודים בלבד, בקצות הקיצוניים של הבניין, וקורה מחברת ביניהם; (2) לא תתאפשר הורדת עמודים נוספים; (3) כאשר קדר יבקשו להרחיב את דירתן, גילת לא יתנגדו; (4) אם קידר יחליטו להרחיב את דירתן, יוחזרו לגילת 50% מהסכום ששולם לבניית היסודות (מחצית מהעלות אותה עת בדולרים); (5) גילת התחייבו שעם סיום הבניה יוחזר מצב הגינה למצב הנוכחי; (6) תכנית ההרחבה של גילת כוללת בניית חדר על הגג המשותף לכלל הדיירים ובעיקרו מעל דירת קדר.

בנסיבות אלו הסתמכותם על המצב הקיים, הסותר את המירשם, אינה ראויה להגנה.

ראוי להזכיר כי התובעת אינה היחידה שמתנגדת לחלוקה הקיימת.

...

התביעה שכנגד נדחית.

ההודעה לצד שלישי בתביעה שכנגד נדחית.

בתביעה שכנגד ישלמו התובעים שכנגד (דנציג) לנתבעת שכנגד (אבידן) שכר טרחת עורך דין בסך של 9,360 ש"ח. בהודעה לצד שלישי תשלם המודיעה (אבידן) לצדדים השלישיים (קדר) שכר טרחת עורך דין בסך של 12,870 ש"ח. כלל הסכומים כוללים מע"מ. הסכומים כולם ישולמו תוך 30 יום ממועד פסק הדין שאם לא כן יישאו ריבית פיגורים כדין.

עוד טוענת התובעת 6, כי גובה שכר הטירחה הנידרש על ידי עו"ד מינקוביץ הוא מופרז, שכן הלה זכה לשיתוף פעולה מהיר ומלא מצד בא כוחה; כי ההתנהלות מול מס שבח לא הייתה של עו"ד מינקוביץ' בלבד, אלא גם של בא כוחה; עו"ד מינקוביץ לא טיפל בהכשרת חריגות הבנייה של התובעים 5-6, והם עשו זאת בעצמם מול הועדה המקומית לתיכנון ולבנייה עוד לפני מינוי כונסי הנכסים; בכל עת שמשרד מינקוביץ ערך את מיסמכי הבית המשותף, הם נשלחו לבקורת ואישור כונסי הנכסים האחרים, כאשר היו פעמים שבא כוחה מצא בהם ליקויים; מדובר ברשום בית משותף, ולא במימוש או בניהול נכס ולכן אין לגזור את השכר משוויו של הנכס אלא מעבודתו של הכונס; אמת מידה מנחה לקביעת שכרו של הכונס הוא התעריף המינימאלי המומלץ של לישכת עורכי הדין, אשר שילושו מביא לשכר טירחה בסך של 50,000 ₪ בתוספת מע"מ, שהינם תמורה הוגנת וראויה.

כאשר מונו ארבעה כונסי נכסים בתובענה זו, אילו היה אומר עו"ד מינקוביץ כי בכוונתו לבצע את עבודת רישום הבית המשותף לבדו ולדרוש לבסוף שכר רק לעצמו, אין ספק כי יתר כונסי הנכסים – ולכל הפחות ב"כ התובעת 6 וב"כ הנתבעים – היו מתנגדים לכך ודורשים כי העבודה תחולק בין ארבעתם, כמו גם שכר הטירחה בגינה.

הנתבעים מציינים עוד כי בדו"ח שהגיש עו"ד מינקוביץ במסגרת הבקשה דנן, מפורטות פעולות אשר בוצעו על ידו בטרם מונה ככונס נכסים, שכן המינוי ניתן רק בתאריך 20/12/2018.

עוד נפסק, כי קביעת שכרו של בעל תפקיד תיעשה על פי נסיבות המקרה: מהות הפרויקט, משך הטיפול בפרויקט, מהות הטיפול והקושי שבו, כישורי המטפל והמוניטין שלו, הנאת האחרים מפירות עבודתו, שכר ראוי שנקבע בפרויקטים מסובכים שונים, הקף העבודה בפועל ותוצאותיה (ע"א 9282/02 יכין חקל בע"מ נ' עו"ד יחיאל פ"ד נח(5) 20 (2004), וכן: ת"א 2004/06 שוב נ' הצלחת יחזקאל בע"מ (פורסם במאגרים, 30.10.2012), אושר בע"א 9073/12 שוב נ' הצלחת יחזקאל בע"מ (פורסם בנבו, 2.6.2014)).

...

באשר לטענות בדבר גובה שכר הטרחה המבוקש, לאחר עיון בדו"ח הפעולות שנעשו על ידי עו"ד מינקוביץ, אני סבורה כי הסכום אשר ננקב על ידו, שהנו סכום גלובלי בהיעדר פירוט שעות עבודה, הנו הולם בנסיבות העניין.

בהתחשב בהיקף הפעולות ובמשך הזמן במסגרתו נעשו, אני סבורה אפוא שהסכום שהתבקש על ידי עו"ד מינקוביץ הינו ראוי והולם.

על רקע האמור, ובהתחשב במכלול נסיבות העניין, אני קובעת אפוא כי שכר טרחתו של עו"ד מינקוביץ יועמד על סך של 75,000 ₪, בתוספת מע"מ. הצדדים יישאו בסכום זה על פי חלקם היחסי בזכויות הבעלות בבית המשותף.