ראשיתה של התביעה שבפניי בהתנגדות לבצוע תביעה על סכום קצוב.
במסגרת זו נטלה הנתבעת מהתובעת הלוואות ובצעה חיובים בכרטיסי האשראי, אך לא עמדה בהתחייבויותיה ולכן הוגשה התביעה שבפניי, בגין יתרת החוב.
בשלב מסוים, החל הבנק שלא לכבד את הוראות התשלום שהעבירה התובעת בגין ההלוואה ורכישת המוצרים או השירותים באמצעות כרטיסי האשראי והנתבעת נותרה חייבת לתובעת סך שנכון ליום הגשת התביעה, עומד על סך של 9,511.24 ₪.
כלומר - למרות שבשלב זה הנציגה מודעת לכך שיש בפניה יפוי כח למסירת מידע בלבד ולא לבצוע פעולות (ומוטב שהייתה מבררת זאת בתחילת השיחה ולא רק לאחר שמסרה פרטים אישיים רבים), בפועל היא ממשיכה לנהל את השיחה מול "שון" והלה מצליח להפיג את חששותיה הברורים באמצעות אמירות רגשיות שונות כגון "גידלה אותי כל החיים שלה...", ובאמצעות שמיעת הנתבעת אומרת "כן, כן" תוך הקראת ספרות מתוך כרטיס האשראי שלה, הקראה שנעשית בעידודו הפעיל של "שון" כפי שעולה בבירור מהשיחה.
...
סוף דבר
לאור האמור לעיל, ועל אף שבאופן טכני הנתבעת אישרה את ההלוואות בקולה, אני מוצאת לנכון לדחות את התביעה, שכן משמיעת ההקלטות עולה בבירור שתנאי ההלוואה לא הוקראו באוזני הנתבעת כנדרש, שהיא לא הבינה אותם ולא נתנה את הסכמתה המודעת להקמת ההלוואות.
חשוב להדגיש, שלו היה עולה מההקלטות שהנתבעת הבינה ואישרה כנדרש את הקמת ההלוואות, לו הייתה כל השיחה מתנהלת איתה והיא הייתה מזוהה כנדרש וחותמת על המסמכים, הרי שדין התביעה היה להתקבל, ואין נפקא מינה מי שכנע אותה לעשות כן.
אולם, אין אלה פני הדברים במקרה דנן.
משכך, ומשלא ניתנה הסכמה מודעת של הנתבעת לעסקאות ההלוואה, ומכיון שלתובעת הייתה יותר מהזדמנות אחת כדי למנוע את הקמת ההלוואות ע"ש הנתבעת, אני סבורה שאין מקום לחייב את הנתבעת להשיב את ההלוואות שניתנו באופן זה.
סיכום
התביעה נדחית.