בפניי היתנגדות לבצוע שני שיקים על סך של 29,250 ₪ כל אחד, שנמשכו על ידי המבקשת: הראשון, שמספרו 5000377, הוצג ביום 1.3.2020 ואילו השני, שמספרו 5000379, הוצג ביום 31.3.2020.
שני השיקים חוללו עקב ביטול טופס השיקים.
...
מכאן, טוענת המשיבה, כי דין ההתנגדות להידחות.
דיון ומסקנות
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, מסקנתי היא כי הסמכות המקומית לדון בתובענה נתונה לבית המשפט כאן.
הלכה פסוקה היא, כי בשלב הדיון בהתנגדות די בכך שהמבקש יראה הגנה לכאורה שבה יכול היתה להתגונן מפני תביעתו של הצד הקרוב לעסקה, ושאלת האחיזה כשורה ראויה להיות מוכחת בפני בית המשפט, שכן הדבר מחייב גביית עדות האוחז להוכחת תום ליבו:
"היוצא מכאן, שאם גילה תצהיר הנתבע הגנה לכאורה, זכאי הנתבע לקבל רשות להתגונן, ואילו בשאלה אם הגנתו נדחית מפני זכותו העדיפה של אוחז כשורה, יוכל בית המשפט לפסוק רק לאחר בירור המשפט."
(המ' 506/59 נאמן נ' זלבסקי, פ"ד י"ד (1) 596 [1960]); ראה גם ע"א 427/63 טריבלסקי נ' מטמור, פ"ד יח (1) 80 [1964]; ע"א 218/66 יעקב חביה ואח' נ' לוי גליק, פ"ד כ(4) 63, 67 [1966]).
מכל אלו, וכיוון שסבורתני כי יש בהחלטה זו כדי לקדם את בירור התובענה בדרך יעילה וכדי להביא לחיסכון בהוצאות הצדדים ובזמן שיפוטי, אני מוצאת כי יש מקום ליתן למבקשת את הרשות להתגונן מפני התובענה על יסוד טענותיהם בכתב של הצדדים, וזאת מכח סמכותי לפי תקנה 205(ג) לתקסד"א.
מובהר, כי אין בהחלטתי זו משום הכרעה כלשהי בטיב הזכויות ובטענות הצדדים לגופן, ואלו יתבררו בהליך עצמו.