התובע טען כי עו"ד דבל הכין הסכם הלוואה שכלל גם היתייחסות לסכום השיק הראשון בתוספת עבודות נוספות שביצע התובע עבור העסק של דן "בביתו של אורי קינג", כי נתן לנתבעת ולבנה סך 180 אלף ₪ במזומן (בתצהיר נרשם הסכום 160,000, אך התובע הבהיר בעדותו שמדובר בטעות – פ/19) בזמן החתימה על ההסכם, וכי ביום החתימה הלך עם הנתבעת ובנה לבית הנתבעת, שם קיבל את השיק השני.
התובע טען, כך בתמצית, כי קיבל את השיק הראשון כתשלום בגין אבן, שיש ומדרגות שסיפק לשפוץ בית הכנסת בפסגת זאב, ואת השיק השני קיבל במסגרת הסכם הלוואה שצורף כנספח א' לתצהירו.
גם דברים אלה נזכרו בהסכם ההלוואה הנזכר לעיל, בו הצהירו הצדדים כי דן "קיבל 160 מטר שיש ומדרגות לבנית מדרגות וחפוי קירות אצל מר אורי קינג ברחוב השישה עשר פיסגת זאב כמו גן קיבל פועלי בנין שבנו את האבן והמדרגות בביתו של מר אורי קינג". אני ער לטענת דן שנוסח ההסכם הוא בדיה שנועדה "להלבין" הלוואה בריבית, אך נוכח מכלול הראיות אתקשה לקבלה.
"הפתעה" מעין זו לא התרחשה לנתבעת בהליך זה. מטעמים דומים אין מדובר בטענות עובדתיות חלופיות של צד להליך – ואציין כי כבר בתשובתו מיום 15.1.19 להתנגדות לבצוע שטר ולאחר שהנתבעת העלתה את טענת ההרשאה התחומה, טען התובע כי השיקים ניתנו בהרשאה על-ידי דן וזאת על יסוד תצהירה המשלים של הנתבעת (פיסקאות 13 ו-16).
בהקשר זה אזכיר כי לגירסת התובע, שהתקבלה, הוא קיבל את השיק הראשון כתשלום בגין חומרים שסיפק לשפוץ בית הכנסת בפסגת זאב, והרי הנתבעת עצמה טענה שאישרה לדן להשתמש בהמחאותיה לצורך תשלום לספקי העסק שהפעיל.
...
בשל כל אלה, הטענה נדחית.
הכרעה
התנגדות הנתבעת לביצוע השטר נדחית, והתובע רשאי לחדש את הליכי ההוצאה לפועל נגדה.
במכלול השיקולים, אני קובע כי הנתבעת תישא בהוצאות התובע ובשכר טרחת עורך דינו כולל מע"מ בסכום כולל של 8,000 ₪.