התנגדות לביצוע שטר: טענת מרמה וחוסר יריבות

כך בדיוק נטען בתביעה שהגישה המערערת לבית המשפט המחוזי עת דרשה להצהיר כי אינה חייבת לכבד את ההמחאות נושא הדיון משהנתבעים שם, וביניהם המשיב, נטלו אותן "במירמה ובטענות שוא מהתובעת 2 בטענה כי הכספים ישמשו את חפירת המרתף בחלקה 29, מתחת למבנה השימור ולא עשו כן עד עצם היום הזה..." (סעיף ד עמוד 3 לתביעה), וטענה זו כאמור - נדחתה.

טענת המערערת לפיה בית המשפט המחוזי לא דן ולא הכריע בכל מקבץ הטענות שהעלתה בהתנגדות לבצוע שטר, משלא דן בטענות ההגנה השטריות, אינה יכולה להועיל לה, משמחסום מעשה בית דין משתיק את הטוען גם ביחס לטענה שנטענה בפועל וגם ביחס ל"טענות אשר היה עליו לטעון אך נימנע מכך.

מטיעוני המערערת עולה כי אין מדובר כלל בטענות שעניינן אחיזה כשורה כי אם בטענות לחוסר יריבות שטרית, משל המשיב היה זר לסכסוך, כמו גם לחריגה מהרשאה ולהפרה נטענת של החיובים על פי הסכם השתוף - עליו ועל המחלוקות הנוגעות לו נסב ההליך בבית המשפט המחוזי.

...

המערערת טענה שיש לדחות את התביעה נגדה בהסתמך על פסק הדין, בעוד שהמשיב טען כי בהתאם לפסק הדין יש לדחות את הגנת המערערת ולתת פסק דין בהתאם.

לאור כל האמור לעיל, אציע לחבריי לדחות את הערעור, לחייב את המערערת בהוצאות הערעור בסך 20,000 ₪, ולהורות על העברת הפיקדון שהפקידה המערערת במסגרת ההחלטה שניתנה בבקשה לעיכוב ביצוע לידי המשיב (באמצעות ב"כ), וכן להורות על העברת העירבון שהופקד בקשר לערעור לידי המשיב (באמצעות ב"כ).

שאול שוחט, שופט התוצאה הערעור נדחה פה אחד.

המערערת תשלם למשיב את הוצאות הערעור ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 20,000 ₪.

ההגנה הנתבעת טענה בהתנגדות לבצוע שטר, שהתקבלה, ובתצהיר כי היתקשרה עם מר בני ויזל, דרך קבוצת רכישה של קוסמטיקאיות, לרכישת תוכנה לניהול עסק קוסמטיקה, תוך הבטחה כי תוכל להחזיר את התוכנה תוך שלושה חודשים, אם לא תהיה מרוצה ולקבל החזר מלא.

הנתבעת טוענת כי מר ויזל רימה אותה ואת יתר חברות הקבוצה, לא נתן תמורה (תיכתובת, בנספח ב' הנ"ל), לא החזיר לה את הצ'ק ע"ס 7,080 ₪, והעביר את הצ'קים לנכיון לשני גופים, העוסקים בנכיון צ'קים, התובעת וע.נ.פ. פלד.

מר יריב גבריאלי העיד כי הוא מכיר את מר ויזל משנת 2010 לערך, עת התקין תוכנה במשרד ניכיון צ'קים, בו עבד מר גבריאלי, ולאחר שפתח עסק, ניכה עבור מר ויזל צ'קים.

מלבד הערפול בגרסאותיה, נמצא חוסר אמינות בכך שהצהירה כי לא קיבלה קבלה, ובדיון הוכח כי היא מחזיקה בין מסמכיה שתי קבלות מאת מר ויזל.

...

בתיק זה החלטתי לקבל את גרסת הנתבעת, בעיקר בגלל החיזוק לה בהתנהלות התובעת.

ההסבר הסביר היחיד הינו כי התובעת קיבלה מידע ממר ויזל, לפיו מוצדק להחזיר לנתבעת את הצ'ק. הסיכום הינו כי אני דוחה את התביעה השטרית, ומקבלת את טענת הנתבעת לכשלון תמורה מלא בין הצדדים הקרובים לעסקה.

התובעת תשלם לנתבעת הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 1,170 ₪ לאור ניהול הדיון בהליך קצר.

לבסוף, ביקשו המבקשים לקבל את ההיתנגדות נוכח העידר הכרות ויריבות בין המבקשים לבין המשיב, כלשון התמורה המלא, והיעדר אחיזה כדין בשיקים ואי קיומו של כתב ערבות אישית ביחס לחמשת השיקים כלפי המשיב.

ככלל, עם הגשת היתנגדות לבצוע שטר והעברת העניין לבית המשפט המוסמך, הופכת בקשת הבצוע לתביעה בסדר דין מקוצר.

מן הכלל אל הפרט לטענת המבקשים, השיקים נשוא התיק ניתנו כשיקים פתוחים בגין עסקה שלא יצאה לפועל ונכשלה, וכי נמשכו מחשבון המבקשת במירמה ובכל מקרה אין המשיב אוחז כשורה ו/או בעד ערך בהם.

ראה בעיניין זה ע"א (ת"א) 2010/05 שחף טקס בע"מ נ' אביגדור פלדמן, עו"ד (01.02.2006) שם נקבע: "סעיף 3(א) לפקודה מגדיר את יסודותיו החיוניים של השטר – יסודות שחובה שהשטר יקיים כדי לבוא בגדרה של הגדרת "שטר חליפין". מיסמך יכול להיות חסר איזה מהיסודות המנויים בסעיף 3(א) לפקודה, ויסודות אלה ניתנים להשלמה כאמור בסעיף 19 לפקודה, אלא שאז מורה אותנו סעיף 3(ב) שהמסמך אינו שטר חליפין (ראו: י' זוסמן דיני שטרות (מהדורה שישית, התשמ"ג) 159; להלן:- "זוסמן").

...

מספיקה המסקנה שאם תתקבל גרסת הנתבע כמהימנה – אז יש לו סיכוי כלשהו להצלחה.

רק כאשר אין בפי הנתבע כל טענת הגנה הראויה להתברר, כי אז דין בקשתו להידחות.

במסגרת נטייה זו של הפסיקה להרחיב במתן הרשות להתגונן, שמירת האיזון הנדרש בין האינטרסים השונים, יכול שתיעשה במספר דרכים: דחיית בקשה המבוססת כולה על "הגנת בדים"; התנאת הרשות להתגונן במתן ערובה; או הטלת הוצאות "ככל שמתברר בסופו של דבר כי הרשות שניתנה להתגונן רשות סרק היא" (ראו: ע"א 3300/04 צול ניהול פרויקטים בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ (09.12.2009)).

סוף דבר לאור האמור לעיל, אני מקבל את ההתנגדות של שני המבקשים כפוף להפקדת ערובה כספית בסך של 10,000 ₪ בקופת בית המשפט עד ליום 15.09.2020.

המשיבה הגישה ביום 26.5.19 היתנגדות לבצוע השיטריות.

לטענתה, דוקא בשל חשיבות ההקלטה - על המשיבה לגלות את ההקלטה, כחלק מהליך גילוי המסמכים; על פי "הילכת סוויסה" הכלל הוא, כי הליך אזרחי מיתנהל ב"קלפים פתוחים" ואין מקום להפתעת היריב; על פי הפסיקה, יש לשאוף במסגרת הליך גילוי מסמכים לגילוי מסמכים מרבי; היה על המשיבה להציג טעם מיוחד המצדיק להחיל את החריג מהכלל ו"חשיבותה" של ראיה אינה טעם מיוחד לסטיה מן הכלל, אלא להיפך.

לטענת המשיבה, החלטת ביהמ"ש קמא בעיניין דיוני בשלב מקדמי של ניהול ההליך, נתונה לשיקול דעתו ואין לערכאת העירעור כל עילה וכל נטייה להתערב בה; ההחלטה צודקת מכל בחינה שהיא; הסעד המתבקש מצביע על חוסר תום לב קצוני שדבק במבקשת והוא עומד בסתירה לאנטרס הדיוני העליון של חקר האמת; דחיית מועד חשיפת ההקלטה נועדה למנוע מהתובע "לתפור" ראיותיו; קבלת השיקים בידי המבקשת איננה עסקת ניכיון שקים, הואיל והשיקים לא הוסבו לצד ג', אלא מדובר בעסקת מירמה, שבמסגרתה המבקשת הופכת להיות צד ישיר לשקים, מבלי שעשתה כל עסקה עם המשיבה ובודאי מבלי שנתנה כל תמורה עבור השקים; חברת "ספק סחר בע"מ" קרסה בגלל חובות בסך 51 מיליון ₪; לאחר הגשת היתנגדות המשיבה, המבקשת פתחה במסע של לחצים עצומים על מנהל חברת "ספק סחר בע"מ" להעיד על פי גרסה שהמבקשת "תתפור" לתוך לשונו ובכך היא תשבש את חקר האמת; הטענה בדבר "קלפים פתוחים" אינה באה ליתן הכשר לשימוש לרעה בזכות הגילוי; "הילכת סוויסה" נועדה לאפשר לביהמ"ש למנוע גילוי מוקדם של ראיה, כדי למנוע עוות דין ו"תפירת" עדות שקרית.

...

אינני מקבלת את טענת המבקשת, כי טענות המשיבה בדבר חשש לעיוות דין לא הועלו בפני ביהמ"ש קמא, שכן בדיון הנ"ל טענה המשיבה באופן מפורש כי ההקלטה הנה "של האדם שהוסיף את המילים ו/או גמא ודי לכך ברמיזה" וכי "למה אני אומר את זה מכיוון שיש ניסיון להציג את העסקה הזו כעסקת ניכיון" (עמ' 10, ש' 5-9).

הבקשה נדחית.

בסמוך לאחר פתיחת ההליך בלישכת ההוצאה לפועל הגיש התובע לבית המשפט בקשה להתנגדות לבצוע השטר בת"א 4525-01-21 (להלן: "התביעה הקודמת").

התובע טען שהשטר בגינו הגיש הנתבע את בקשת ביצוע בלישכת ההוצאה לפועל זויף על ידי הנתבע ותיק ההוצאה לפועל ניפתח במירמה תוך גרימת הוצאות לתובע בשל נטילת ייצוג בהליך.

ביום 29.02.24 נשמעו חקירות נגדיות והצדדים סיכמו את טענותיהם בעל פה. דיון והכרעה בע"א 7456/11 מוריס בר נוי נ' מלחי אמנון (11.04.2013) נפסק : "14. על צד המבקש להוכיח את טענתו במשפט אזרחי לעמוד בחובת ההוכחה המורכבת משני יסודות – נטל השיכנוע ו-חובת הבאת הראיה – כאשר נטל השיכנוע מבטא את החובה העיקרית המוטלת על בעל דין להוכיח את טענותיו כלפי יריבו במידת ההוכחה הנדרשת בהליך אזרחי, הייינו, מאזן ההסתברויות, ואילו משמעות חובת הבאת הראיות היא שעליו להביא ראיות מספיקות על מנת לעמוד בנטל השיכנוע. נטל השיכנוע, ככלל, נשאר קבוע עד לסוף הדיון ואילו חובת הבאת הראיה היא דינמית, ועשויה לעבור מבעל דין אחד למישנהו. כאשר בעל הדין שנטל השיכנוע רובץ לפתחו עמד בחובת הראיה, על בעל הדין השני להביא ראיות מטעמו כדי לשמוט את הבסיס מתחת לראיות חברו מקום שאינו יכול לעשות כן באמצעות הראיות שכבר הוגשו [ראו: ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ [פורסם בנבו] (5.10.2006), פסקה 11 (להלן: עניין גרשון הובלות); ע"א 6160/99 דרוקמן נ' בית החולים לניאדו, פ"ד נה(3) 117, 124 (2001); יעקב קדמי על הראיות חלק רביעי 1722-1719 (מהדורה מעודכנת ומשולבת, 2009) (להלן: קדמי)]. כדי לקבוע מי נושא בנטל השיכנוע, יש ללכת על-פי הדין המהותי, וכך, נטל השיכנוע להוכחת טענה מסוימת מוטל על הצד שהטענה מקדמת את עניינו במשפט כאשר הכלל הבסיסי הנו "המוציא מחברו – עליו הראיה". כך, בדרך כלל, על התובע הנטל להוכיח את הטענות בבסיס עילת תביעתו ועל הנתבע להוכיח את העובדות שבבסיס טענות הגנתו (עניין גרשון הובלות, בפיסקה 13; קדמי, בעמ' 1724-1723, 1733-1732).

יוער גם כי אף אם ה"ליקויים" האמורים נכונים, אין בהם די כדי לבסס ברף הנידרש קביעה כי הנתבע הוא שזייף את החתימה, וממילא קביעה כי נקיטת ההליך לבצוע השטר היה רשלני, חסר תום לב או מכוון להטעות.

...

אין בידי לקבל טענה זו. כך, התנהלותו של הנתבע הוסברה בתצהירו ועדותו ואין בה, כשלעצמה, לבסס את טענת הזיוף, ודאי בנסיבות בהן אין מחלוקת כי בין הצדדים היו הקשרים כספיים שונים.

רביעית, גם דין התביעה על יסוד עילה מכוח חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965 להידחות.

סיכום לאור כל האמור אני מורה על דחיית התביעה.