במועד הגשת הבקשה ניתנה החלטתה של כב' רשמת ההוצאה לפועל, מיכל שכנר, בה נקבע כך: "הואיל והוגשה היתנגדות, אך לא היתקיימו התנאים לעיכוב ביצוע ההליכים, הנני מחליטה להעביר את ה"עניין" לבית משפט השלום בפתח תקוה, אשר ידון בכל בקשות המתנגד, הכל ללא צו עיכוב הליכים".
גם בטענה המקדמית הנוספת למחיקתה על הסף בשל אי מיצוי הליכים, לא מצאתי ממש; כפי שציינה התובעת בצדק גם בעיניין זה, מקום בו הוגשה ההיתנגדות לבצוע שטר (יחד עם הבקשה להארכת מועד), סעיף 81א(ג) לחוק ההוצאה לפועל קובע מפורשות כי עם הגשת היתנגדות "יעכב רשם ההוצאה לפועל את הבצוע ויעביר את הענין לבית המשפט". משכך, צודקת התובעת כי לנוכח הוראה זו אין לרשמת ההוצאה לפועל כל "יכולת תימרון" בעיניין ההחלטה לאי עיכוב ההליכים של רשמת ההוצאה לפועל ועל כן לא ברור מהו ההליך במסגרתו יכלה התובעת להביא לידי ביטוי את השגתה.
לא נעלמה מעיני טענות הנתבעת והפניותיה לפסקי דין (ובין היתר לאלה שנכללו בסעיף ג' להודעה שהגישה לתיק ביום 8/4/21 ושצורפה בשנית לסיכומיה) בהם נפסק פיצוי בשיעור אלפי ש"ח בודדים בלבד במקרים של הטלת עיקול בשל תקלה, אולם מלבד זאת שכבר הובהר בפסיקה שאין מקום לאמץ 'שיטת תעריפים' בפסיקת פיצוי בגין לשון הרע (רע"א 4740/00 אמר נ' יוסף [פורסם במאגרים] (14/8/01), הנני סבורה שבמקרה דנן פיצוי סמלי יחטיא את אחת מהמטרות התרופתיות של החוק – תיקון הנזק שניגרם לשם הטוב של התובעת ובשים לב למספר העיקולים.
...
ייאמר מיד כי דין ניסיון זה להידחות.
הנה כי כן, משעה שהתובעת במסגרת ההליך דנן אינה מבקשת לבסס את עילת תביעתה על ההחלטה של הרשמת מיום 23/2/17 כי אם על השגיאה בפעולת ההקלדה שקדמה לאותה החלטה, דין הטענה של הנתבעת להידחות.
סוף-דבר:
לאור כל האמור לעיל, הנני מחייבת את הנתבעת לשלם לידי התובעת פיצוי בסך 70,000 ₪.