לא תמיד המעבר בין תוכנית אחת לשניה, נעשה בצורה סדורה נכונה וברורה (וכפי שיפורט בהמשך, יש חשיבות למקורותיה וגלגוליה של החלקה שבמחלוקת לצורך ההכרעה כאן), ולא תמיד היתה התאמה בין השינויים במספרי החלקות לפי תוכנית ביניין עיר, לבין הרישום של החלקות בלשכת רישום המקרקעין.
התובעים הגישו היתנגדות לתכנית זו, שתכליתה בירור זכויותיהם בחלקה 139, או בחלקות החדשות, שנוצרו בעקבות האיחוד והחלוקה החדשה.
היתיישנות – עילת התביעה, ככל שקיימת כזו, נולדה ביום 1.10.1982 עם אישורה של תכנית 190, ששינתה את מיקום זכות הדרך בחלקה 112 והעתיקה שטח זה מזרחה ומכוחה בוצע בהמשך רישומה של חלקה 139 כדרך על שם הערייה, בהליך הצרחת שטחים.
הפרקטיקה של הצרחת שטחים במסגרת תכנית איחוד וחלוקה, אושרה בפסיקות בתי המשפט ובעע"מ 5839/06 בראון נ' יו"ר הוועדה המחוזית לתיכנון ובניה, מחוז מרכז (פורסם בנבו, 25.9.2008) נפסק כי, "פיצוי" בגין הפקעת מקרקעין יכול ויעשה על דרך של השבחת יתרת המקרקעין שלא הופקעו.
...
עוד לפני כן, המנוח התנגד לתכנית 190 במהלך הכנתה (נספח 6 לתצהיר התובעים) ומשזו אושרה לבסוף, המנוח/התובעים לא נקטו כל פעולה נוספת עם אישור התכנית, במסגרתה ניטלה מהם חלקה 139 והם זנחו טענותיהם בעניין זה. לכן, נראה כי בסופו של דבר, הם השלימו עם אותה תכנית מאחר ולא נקטו בהליכים משפטיים (כדוגמת ערר, עתירה מינהלית) וזו אושרה לבסוף.
לאור כל האמור לעיל ומסקנתי בנוגע לטענת השיהוי, מתייתר מאליו הצורך בדיון בטענת ההתיישנות שהעלו הנתבעות בשים לב לעניין ארידור.
סוף דבר
לאור האמור לעיל, דין התביעה להידחות.
