התנגדות בעל שליטה לאישור מכר הגיש הנאמן, תוך פירוט הנימוקים

בפרק ו' לבקשתו מיפרט הכונס את הנימוקים לאישור הצעת הרכישה – נטען כי התמורה המוצעת משקפת מחיר למניה הגבוה משמעותית ממחירה לאורך תקופת הכנוס (ראו הפרוט בסעיף 35 לבקשה וכן נספח ג' לבקשה, הגרף המתאר את שווי המניה לאורך תקופת הכנוס); נטען כי המציעה מורכבת ממספר גופים מוסדיים מרכזיים ומכובדים ביותר במשק הישראלי, ושניים מהמעורבים הנם בעלי ניסיון עשיר בשוק התיקשורת הישראלי; נטען כי קיימת היסתברות גבוהה להשלמת העסקה; נטען כי הנושה המובטחת תומכת בהצעת הרכישה ויש לתת משקל מכריע לעמדתה, שכן לה יש אינטרס מובהק להשיא את התמורה עבור המניות המשועבדות.

סבן טענה כי מדובר בעסקת בזק, שלא לומר במחטף, נרקמה תוך ימים ספורים, ושרב הנסתר על הנגלה בהצעה זו. לשיטת סבן לא ידוע באילו מהלכים נקט הכונס על מנת להשיא את התמורה ולא ברור אילו מאמצים עשה על מנת לאתר רוכשים פוטנציאליים.

בנוסף מפנה סבן לבקשה לאכיפת שיעבוד שהוגשה בהסכמתה, שבסעיף 2 שבה נקבע כדלקמן : "כמו כן ס.ב ישראל נותנת בזאת את הסכמתה למינויו של עו"ד אהוד סול ככונס נכסים על הנכסים המשועבדים ובילבד שעו"ד סול יתחייב, בכפוף לאישור בית משפט, כי אם הנכסים המשועבדים לרבות מניות פרטנר המשועבדות, יימכרו לצד שלישי כלשהוא, הוא ינהל הליך מכירה זה בתום לב ויבצע הליך מכירה אובייקטיבי, סביר ושקוף על מנת להביא להשאת רווחים ממכירת השליטה באמצעות מניות פרטנר המשועבדות לצדדים שלישיים. בנוסף, עו"ד אהוד סול ישאיר את ס.ב ישראל ואת בעלי מניותיה מעודכנים באופן סביר בעיניין הליך המכירה". בהקשר זה נטען כי כונס הנכסים הפר סעיף זה, לא פעל באופן שקוף וסביר, לא עידכן את סבן בהצעת הרכש ודי בכך להביא לפסלות ההצעה.

במישור המשפטי הפניתה סבן לדברי הסבר להצעת החוק, שם נאמר בין היתר שיש צורך בפקוח של נאמן ובית המשפט על אופן מימוש המכס המשועבד בידי נושה מובטח; שפיקוח שכזה תפקידו להבטיח את השאת התמורה; שבשאלת השאת התמורה יש משקל נכבד לעמדת החייבת, העשויה לזכות בעודף שיוותר מהמכירה; ושבכל הנוגע לחובתו לפעול להשאת התמורה – כשל כונס הנכסים.

דומה כי מצב זה תואם את נסיבות המקרה בסקיילקס, וראו דברי השופט ברנר בסעיף 41 להחלטה: "ניתן בהחלט להבין ללבם של מחזיקי אג"ח י"ג, שהרי ההסכם המוצע לא רק שאינו מציע להם דבר וחצי דבר, אלא שהוא גם גודע את העץ שמפירותיו קיוו לאכול ביום מן הימים, אלא שהלכה למעשה ובנסיבות שנוצרו, היתנגדותם היא היתנגדות של מי שאין לו מה להפסיד, והוא מהמר למעשה על כספם של האחרים. במה דברים אמורים- אם הסכם הפשרה יאושר, מחזיקי אג"ח י"ג לא יזכו בדבר. מכאן שאין להם מה להפסיד בשל הגשת ההיתנגדות הנוכחית... מדובר אפוא בהתנגדות טאקטית שפירושה הוא "אם לנו לא יהיה- גם לכם לא יהיה". (הדגשות שלי).

...

ההכרעה לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, שמעתי את השלמת הטיעון בדיון שהתקיים בפניי ביום 13.12.21 ועיינתי בפסקי הדין אליהם הפנו הצדדים, לאחר שסבן הבהירה כי אין בדעתה לתת ערבות כלשהי וכי היא אינה מעוניינת לפדות את הנכס (ראו דברי בא כוחה בעמ' 4 שו' 22-23, עמ' 6 שו' 4) , נחה דעתי כי דין הבקשה להתקבל, להלן נימוקיי.

בעניין זה פירט בא כוח המציעה את הראציונל העומד מאחורי דרישה שכזו, וראו דבריו בעמ' 6 שו' 16-27, ודבריו "עושים שכל". כמו כן ראו התייחסות בימ"ש בפס"ד רזניק לתניה מסוג דומה (שם בסעיף 22 להחלטה): "גם התשלום שמובטח למגה אור במקרה שהצעה אחרת תועדף על פני זו שלה, בין שנכנה אותו Kick Back"", ובין שנכנה אותו במונח המהוגן יותר Break-up fee"", אין בו פסול של ממש, משום שזכותם של הנושים לתגמל מכספם שלהם את מי שתרם תרומה כה משמעותית להשאת הערך שיושג בעת מימוש מניות השליטה". עוד יש לזכור כי בסופו של דבר כונס הנכסים ביקש את אישור בית משפט גם לתנאי זה. ככל שלא ינתן האישור המבוקש, הדבר עלול לגרום לנפילת הצעת המציעה מסדר היום, במחיר המוצע.

משכך, במטרה להימנע מנזק כבד שעלול להיגרם לנושה היחידה, היא הנושה המובטחת, התומכת בכל פה באישור העסקה; מאחר ועמדתה היא השיקול המרכזי בתיק זה; מאחר שהיא נתנה את הסכמתה להצעה, על אף שנמוכה היא ב – 25% מגובה החוב המובטח; מאחר והחוב תלוי ועומד כבר משנת 2009; מאחר שסבורה אני כי כונס הנכסים עמד בהתחייבויותיו כמפורט בבקשת הכינוס; מאחר ולא שוכנעתי כי המחיר המוצע אינו סביר בנסיבות העניין; מאחר שסבן מבקשת למעשה להטיל את הסיכון כולו על הנושה המובטחת, בעוד היא עשויה רק להרוויח בהמשך הדרך; מאחר ועמדת הממונה הנזכרת בסעיף 13 לעיל אינה נותנת פיתרון לסיכון שנוצר – ניתן בזאת אישור עקרוני לעסקה, אישור שיכנס לתוקפו ביום 15.12.21 (בהתאם להצעת המציעה).

כעולה מהחומר, הדברים לא היו צריכים להפתיע את הצדדים שכן כבר במכתב מיום 10.4.06, מכתב מפורט בו המושב אישר את מצב הדברים, וידיעתו אודות הקושי בעיסקה שנערכה, לאור דרישות רמ"י להקמת תאגיד משותף, הפנייה הייתה לאישור הפחתת השליטה של המושב בתאגיד מ – 26% ל – 0%, (שלא אושרה).

לגבי בקשת אגרוטופ, בדיון שהתקיים ביום 29.5.22, לאור היתנגדות הנושים, ובהמשך הערת בית המשפט לקראת תום הדיון, אגרוטופ הסכימה שיינתן צו לפתיחת הליכים לפי חלק ב', ומונו הנאמנים מתוך רשימת המועמדים שהציע הממונה.

הנאמנים ביקשו לדייק את הדברים, בין היתר הדגשה הנוגעת לחלוקת הבעלות בזכויות בין חברת הנחן 71% לאגרוטופ 29%, כאשר עלה עניין אחד במישור היחסים למול המושב, האמור בסע' 3 להסכמות מיום 14.3.22 כלהלן: "עקב כניסתה של אגרוטופ והנחן להליכי חידלות הפרעון, מוסכם כי הסכם רכישת הפעילות, הסכם השכירות ועקרונות תוספת זו יכנסו לתוקף רק עם אישור ביהמ"ש בבקשה שתוגש ע"י הנאמנים, בהחלטה חלוטה שלא ניתן ביחס אליה צו עיכוב ביצוע, אליה יצורפו כמשיבים מושב תימורים וכן...". משמעות האמור הנה הכפפת המושב לתנאים המוסכמים שבין החברות לרוכשת, למעשה דחייה מראש של התיק האזרחי העקרי, שהגיש המושב.

הקושי המהותי העומד בטענת המושב, נוגע לדרישה ממנו, לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב. בשעתו, בשנת 2001, המושב מבחינתו, מכר את כל זכויותיו (100%) במקרקעין לחברות תמורת קבלת תמורה מלאה, ויש לציין כי מהנתונים שהובאו, מצבו הכלכלי של המושב לא היה טוב באותה עת והתמורה נדרשה לו. במשך השנים, ערך המושב את כל המאמצים האפשריים לקיים את ההסכם, גם לפני הגשת התובענה לבית המשפט המחוזי ובמשך שנות ניהול התיק.

הרושם העולה הנו כי לאור הבקשה לצוו פתיחת הליכים שהפתיעה את המושב, כמו גם לאור ההבנה של מי מנציגי המושב כי החברות ניהלו עימם מו"מ בחוסר תום לב, תוך הסתרת האמת, ואף מצגים שאינם אמת, המושב נקט בפעולה, אלא שפעולה זו, כבר אינה כנגד בעלי השליטה בחברה, כאתמול שילשום, כי עם הנאמנים שהיום פועלים עבור הנושים.

בדיון עלתה טענת הנאמנים, שעל בית המשפט להשלים את המו"מ שהתקיים בין הצדדים, כאשר הדבר נומק בדוקטרינות חוזיות שונות אפשריות, כמו ביצוע בקירוב של המוסכם, השלמת פרטים לפי חוק החוזים או השלמות הנסמכות על עקרון תום הלב.

...

שקלתי את מאזן הנוחות וניתן יהיה ליתן פיצוי כספי, כריפוי לטענות המושב, מתוך החלק של החברות במקרקעין, בוודאי עד שהמקרקעין יועמדו למכירה ולכן איני נעתר לבקשת המושב.

לפיכך, אני מורה על דחיית טענת המושב כי זכאי הוא שבית המשפט יורה על צו מניעה זמני כמבוקש על ידו.

בסעיף 5 שכותרתו "שיחרור מערבויות נקבע כי יובל ובעלי מניותיה מתחייבים לשחרר את כהן, חב' ארי סד ואואנונו "מכל ערבויות שנתנו להתחייבויות יובל לרבות: לבנקים, דיירים, ספקים, נותני הלוואות צדדים שלישיים, איילון, יסודות, רוכשי דירות, נותני שירותים, קבלנים וזאת עד ולא יאוחר מ- 90 יום ממועד חתימת ההסכם המפורט ובין היתר ומבלי לגרוע בכלליות האמור לעיל לשחרר גם את הערבויות הבאות:

הנאמן יחזיק בנאמנות עבור הנהנה את המניות ויפעל לפי ההוראות הבלתי חוזרות שבהסכם הנאמנות; סעיף 2(ג) להסכם הנאמנות קבע: "1) הנאמן יעביר את המניות לבעלות החברה ויחתום על שטרי העברת מניות מתאימים עם קיום כל התנאים הבאים במצטבר (א) הועברו 8 הפרויקטים מהחברה אל הנהנה ו/או לפקודתו, כמפורט ברשימה נספח א' להסכם זה (או כל פרויקט אחר בהסכמת הנהנה והחברה ביחד) ; (ב) שיחרור הנהנה מכל הערבויות להלוואות הרשומות בספרי החברה, והחתומות על ידו כלפי בנקים ו/או צדדים שלישיים (למעט ערבויות כלפי דיירים בפרויקטים של החברה) ; (ג) אישור מאריק טראונר כי אין לו כל תביעות ו/או דרישות כלפי מר דוד כהן ; (ד) נחתם הסכם מכר מניות בין הנהנה לחברה". סעיף ג(2) להסכם הנאמנות קבע כי עד למילוי כל ארבעת התנאים שלעיל יוותרו המניות בנאמנות.

לטענת גוזלן מדובר בתרמית, הטעה, עוקץ וגניבה שנעשו כלפיו ; לטענתו, טראונר שכיהן כרו"ח של החברה לא יכול היה להיות מעורב במתן הלוואות לחברה ; פרוטוקול הישיבה בה אושרה נטילת ההלוואה נערך שלא כדין, ללא תאריך וללא חתימת עו"ד (נספח ט להתנגדות) ; וגם לא ברור מדוע הגיש טראונר את התביעה הוגשה נגד הערבים ולא רק נגד כהן שנטל את ההלוואה ; עוד נטען שהסכם ההלוואה ותנאי הריבית הקבועים בו מכפיפים אותו למעשה לחוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, התשנ"ג-1993 (להלן: "חוק הלוואות חוץ בנקאיות").

ביום 13.9.18 הגיש הנאמן דוח נוסף ובו דיווח שחקר גורמים רבים בחברה לרבות עובדים ובעלי שליטה וגורמים אשר ניכו שיקים לחברה ושבלב זה הוא יוכל לומר בודאות שסכומים עצומים שולמו מהחברה כעמלות לגורמים בשוק האפור, עבור הלוואות קצרות טווח בסכומים גבוהים, פעמים רבות במזומן, דבר שמעורר חשד לקיומו של מערך מתוחכם של הונאה, אשר הוביל בין היתר להוצאת כספים מהחברה באופן שיטתי ובלתי חוקי.

בנוגע להפרש 100,000 ₪ שלא שולמו לו, הנאמן דחה גם רכיב זה בקובעו שהתשלומים ששולמו לטראונר בגין ריביות מתקזזים מהסכומים שהחברה הייתה חייבת לו. כאמור, ההכרעה מיום 3.3.20 על נימוקיה בוטלה ותחתה יצאה הכרעה לפיה תביעת החוב של טראונר נדחית, בהסכמה וללא נימוקים.

לטענת גוזלן כל התנאים הנ"ל לא היתקיימו: כהן לא הוכיח ולא הציג מסמכים שהפרויקטים הועברו, וגם אם הועברו, הרי שהדבר נעשה ללא ידיעתו וללא הסכמתו של גוזלן אלא נעשתה הברחה של זכויות החברה תוך שכהן משתמש בדרעי שהתגלה כשקרן וזייפן; כהן לא שוחרר מערבויות שהיו לו בין היתר לבנק, ועובדה שערבויותיו חולטו; לא נחתם הסכם מכר של המניות; הנהנה – אואנונו וכהן לא הציגו אישור של טראונר כי אין לו תביעו תאו דרישות כנגד כהן.

...

בסופו של דבר, כהרף עין לפני בקשת הפירוק, כהן העדיף להיפטר מהמניות (על אף שלא שוחרר מערבויות) שכן הללו הפכו לנטל ולא לנכס.

לאור האמור לעיל, נדחית גם התביעה של כהן נגד גוזלן.

סוף דבר התביעות נגד גוזלן נדחות.

כפי שיפורט להלן, מצאתי, וכך אמליץ לחבריי, כי יש מקום לאשר את ההסכם ולתת לו תוקף של פסק דין, וזאת בכפוף למספר שינויים הנוגעים לתשלומים שייפסקו לטובת מגישי התביעה הנגזרת ובאי הכוח המייצגים.

יומיים קודם לכן, ביום 18.3.2014 הגישה קבוצת אלשטיין-אקסטרה (שהפכה בנתיים לבעלת השליטה החדשה בחברת איי.די.בי. פיתוח) בקשה במסגרת הליך הסדר הנושים למתן צו חוסם אשר ימנע את הגשתה של בקשת האישור המאוחדת נגד איי.די.בי. פיתוח, וזאת בטענה שקיבלת בקשה זו תביא לפגיעה בהסדר הנושים.

למען תצא התמונה שלמה, יצוין כי בטרם הגשת הבקשה לאישור הסכם הפשרה, פנה נאמן איי.די.בי. פיתוח לבית המשפט הדן בהליכי הפרוק בבקשה לקבלת הסמכויות הנדרשות לצורך הגשת הסכם הפשרה וביצועו, וביום 13.5.2022 נעתר בית המשפט של פירוק לבקשתו.

בנימוקים לאישור הסכם הפשרה עמדו הצדדים על כך שחרף העובדה שעמדת מבקשי בקשות האישור הייתה ונותרה כי מדובר בתובענה ראויה (בעוד המשיבים בהליך קמא כופרים בטענות נגדם וסוברים כי סכויי ההליך אינם מהמשופרים, לנוכח המשוכות הגבוהות הניצבות בפני מבקשי בקשות האישור), יש מקום להביא לסיומו של ההליך המשפטי, בין השאר, בשל שינוי הנסיבות החריג שלא היה בשליטתם, ובכלל זה: חילופי השליטה בקבוצת איי.די.בי.; כניסתה של איי.די.בי. פיתוח להליכי פירוק; מכירת מניות השליטה בדסק"ש לקבוצת משקיעים שאינה קשורה לבעלי השליטה החלופיים; ועמדת הדירקטוריון בהרכבו החדש של דסק"ש כי הוא אינו מעוניין בתביעה הנגזרת ומתנגד לה. עוד נטען כי יש בסיומו של ההליך המשפטי כדי להביא לחסכון במשאבים לכלל הצדדים ולמערכת השיפוטית, במיוחד בהנתן שההליך עודנו מצוי בתחילתו.

כך, בעיניין Dolphin, ציין המשנה לנשיאה, השופט אליקים רובינשטיין (אשר כתב את פסק הדין העקרי), כי "[]כדי להתחיל לבסס את עילת התביעה נגד המשיבים הנוספים, יהא על [מבקשי בקשות האישור] להוכיח כי אכן בוצעו חלוקות אסורות בדסק"ש, דבר אשר – מבלי לטעת מסמרות – מעמיד אותם בפני משוכה גבוהה שעליהם לעבור, שעה שקיימת מחלוקת בנושא, ושעה שאופן החלוקות היה ידוע, ולטענת המשיבים, אף נעשה תחת עינה הפקוחה של הרשות לניירות ערך, תוך דין ודברים שנוהל עימה בנושא" (פסקה ק"ט לפסק דינו).

...

לפיכך, ולמרות המורכבות שמעוררת התביעה, אין להפריז יתר על המידה בהיקף ההשקעה שנשאו באי הכוח המייצגים בניהול ההליך עד כה. נוסף לכך, החברה לא הפיקה תועלת של ממש מן ההליך או מהסכם הפשרה, ובסופו של דבר ההליך הסתיים בדחיית התובענה תוך חסימת האפשרות לנהל התדיינות נוספת ביחס לעילות ולטענות שהועלו במסגרתה.

סיכומו של דבר, סבורני כי הפחתת שכר הטרחה לסכום כולל של 900,000 ש"ח משקפת באופן סביר והולם יותר את מכלול השיקולים שלעיל, ומתיישבת עם מערך התמריצים הראוי לעידודן של תובענות נגזרות רצויות.

סוף דבר לוּ תישמע דעתי, נורה על אישורו של הסכם הפשרה (המצורף לפסק דין זה ומסומן כ"א") וניתן לו תוקף של פסק דין, בכפוף לאמור בפסקאות 26-25 לעיל.

הבקשות הוגשו בהתאם להוראות חוק חידלות פרעון ושקום כלכלי, תשע"ח – 2018 (להלן: "החוק"), ובמסגרתן מבוקש צו פתיחת הליכים לצורך שקום החברות ומינוי נאמנת זמנית להפעלת החברות ושיקומן עד גיבוש תכנית לשקום כלכלי, זאת אגב בקשה למתן סעדים זמניים (צו איסור דיספוזיציה), וכן עתירה להקפאת הליכים אישית נגד בעל המניות ובעל השליטה בחברות, מר צור שומן (להלן: "בעל המניות").

על יסוד חלק מהנימוקים שלעיל, ועל אף היתנגדות חלק מהנושים, מצאתי להחיל צו זה גם על חברת רומולד, ברם לתקופה קצרה יותר בת 30 ימים בלבד, ולו על מנת שניתן יהיה למצות את הפוטנציאל האמיתי של מכירת החברה, בהנתן העלות הכרוכה בהעתקת המפעל מבחינת משקיע עתידי, ככל שיימצא, כעולה מדברי עו"ד בר-טוב במהלך הדיון לפניי.

על כן, לאור המפורט לעיל, וכדי שניתן יהיה לבחון את המסלול הראוי לגבי החברות, אם שקום, מכר או פירוק, אני מורה כלהלן: בהתאם לסמכותי לפי החוק אני מורה על מתן צו פתיחת הליכים לצורך שקום פעילות חברת במביפלסט (להלן: "תקופת ההקפאה") עד ליום 31.8.23 או עד להחלטה שיפוטית אחרת.

  בתקופת ההקפאה, ינהלו הנאמנים את החברות תוך הפרדה ביניהן בתזרים מזומנים חיובי ולא יכנסו לגירעונות, וכל אשראי חדש שיינתן לחברות בתקופת ההקפאה, כפוף לאישור בית המשפט ויקבל מעמד מועדף בהוצאות הפרוק.

...

  אני מורה כי החל ממועד מתן צו פתיחת ההליכים וכל עוד הצו בתוקף, לא תיפרע כל ערבות בנקאית שהוציא תאגיד בנקאי לטובת נושה של החברות, אלא באישור בית משפט זה. אני מורה כי בתקופת ההקפאה לא יבוצע כל סעד עצמי מכל מין וסוג שהוא, על ידי מי מנושי החברות, לרבות תפיסת נכסים, קיזוז, המחאת חוב, עיקול או עיכבון על תקבולים מלקוחות החברות, אלא באישור בית המשפט.

אני מאשר לנאמנים לגבש תוכנית הבראה מפורטת לחברות, וכן לגבש הצעה להסדר נושים.

אני קובע את התיק לעיוני ביום 18.7.23.