התיישנות: מבחן סובייקטיבי לעומת אובייקטיבי

סעיף 7 שונה מבחינה זאת מסעיף 8 לחוק ההתיישנות, שהסטנדרט שנקבע בו הוא אובייקטיבי – מה יכול היה תובע סביר במקומו של התובע לדעת אודות עילת התביעה? הפסיקה הדגישה בהקשר זה כי הכוונה בסטאנדארט הסובייקטיבי היא לידיעה "שהיווצרותה בפועל מהוה עובדה ממשית; משמע, שבעצם זמינותה של הידיעה על התרמית, ידיעה שהתובע התרשל בהשגתה, לא סגי" (ר' ע"א 4683/16 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' עזבון כהן, (2019)).

מבחינת האיזון בין התובע לנתבע, הרי הסטאנדרט הסובייקטיבי של ידיעה בפועל (לעומת הסטאנדרט האובייקטיבי), מקל עם התובע הן מבחינה מהותית והן מבחינה ראייתית.

כפי שהובהר לעיל, הבחינה של הידיעה בהתייחס לסעיף 7 איננה של תובע סביר אלא של התובע הקונקרטי, ומדובר בידיעה הסובייקטיבית שלו.

...

כאמור, מכלול הנסיבות הרלוונטיות אינו מצדיק את המסקנה אודות קיומו של החריג הזה כאשר מדובר בהסכם שלא קיבל את אחד האישורים הנדרשים, ואין די באי קיומו של האישור הזה כדי לאפשר לתובע לדרוש את השבת הנכס ללא מגבלת זמן כלשהי.

סיכומה של נקודה זו – אני סבורה כי התביעה לפיה אין להסכמי מכירת המניות תוקף לאור העדר אישורה של ועדת הביקורת – התיישנה, ולכן דינה להידחות.

סוף דבר – לאור מכלול האמור לעיל, התביעה נדחית.

בפסיקה נקבע לגבי סד הזמנים הקבוע בתקנה 3, כי ביסוד הגבלת המועד להגשת עתירה בתקנה עומד רציונל של שהוי ולא של היתיישנות.

כידוע, טענת שהוי הנטענת בקשר לעתירה מינהלית מצריכה בחינה של שלושה יסודות: שהוי סובייקטיבי, שהוי אובייקטיבי ומידת הפגיעה בעיקרון שילטון החוק אם תיתקבל העתירה (ראו, למשל: [עע"מ 2273/03](http://www.nevo.co.il/links/psika/?link=עעמ%202273/03) אי התכלת שותפות כללית נ' החברה להגנת הטבע, פסקות 81-90 (לא פורסם, 7.12.06) (להלן: פרשת אי התכלת)).

לעומתה, מיתמקדת בחינתו של יסוד השהוי האובייקטיבי במידת הפגיעה באינטרסים של צדדים שלישיים הנוגעים בדבר, וכן בשינוי שחל במצב בשטח.

...

לגבי השיהוי האובייקטיבי, טוענות המערערות כי אין להיעתר להשגות המשיב, שכן אלה הוגשו לאחר זמן ניכר שבמהלכו עמד סיווג הנכסים על מכונו, כך במיוחד, נוכח הסתמכותה של המערערת 1 על חוקיות הסיווג ועל הכספים שהתקבלו.

נוכח המקבץ, מסקנתי היא, כאמור, כי הסיווג של "משרד ממשלתי" בצו הארנונה של עיריית עפולה איננו חוקי, ויש לבטלו.

עם זאת, סבורני כי אין מניעה להקיש מהוראות הפקודה אף לענייננו, וללמוד על עמדת המחוקק בסוגיה.

סיכום סוף דבר, לא מצאתי ממש בהשגותיהן של המערערות על קביעת בית המשפט קמא כי סיווג הנכס שבנידון תחת הקטגוריה של "משרד ממשלתי" בשנים 2004-2001 אינו חוקי.

המבקשות 1 ו-3 טענו להתיישנות, שהוי, השתק/ מעשה בי-דין, העדר סמכות עניינית , אי-מיצוי הליכים, העדר יריבות , העדר עילה, העדר קשר סיבתי וחוסר תום לב ושימוש לרעה בהליכי משפט.

לפיכך, הפגיעה ע"י תכנית, נבדקת לפי מבחן אובייקטיבי של פגיעה במקרקעין, קרי בתכונותיהם כמקרקעין, ולא לפי מבחן סובייקטיבי של פגיעה באדם המחזיק אותו זמן במקרקעין.

שיעור הפיצויים בגין הפגיעה התכנונית, הוא ההפרש בין שווי המקרקעין ערב מתן תוקף לתכנית לעומת שוים לאחריה.

...

בהחלטתי מיום 11.11.2021 הוריתי למשיב להגיש כתב תגובה לטענותיהן המקדמיות של המבקשות, במסגרתו, התייחס המשיב לכלל הטעמים בגינם טוענות המבקשות כי דין התביעה להידחות.

"פגיעה ישירה במקרקעין מתרחשת כאשר התכנית חלה על המקרקעין עצמם ומשנה את הנורמות המשפטיות החלות עליה, ובגין כך נפגע ערכם באופן ישיר; פגיעה עקיפה היא פגיעה שהקשר הסיבתי בינה לבין הנזק לערך המקרקעין רחוק יותר. ...הפסיקה הכירה בכך שככלל קמה חובת פיצוי גם בגין פגיעה עקיפה ...; יחד עם זאת נקבע כי ככל שהקשר בין התכנית ובין הפגיעה הוא עקיף יותר, כך תפחת ההצדקה לתשלום פיצויים מכוח הסעיף...". עוד נקבע כי ההסדר הקבוע בסעיף 197 לחוק הוא הסדר מחויב ואין לפנות לדרך חלופית – בהליך האזרחי: "אולם לא זו בלבד: שעה שקבע המחוקק הסדר ספציפי המסדיר כיצד ניתן לקבל פיצוי בשל פגיעה על-ידי תכנית, שוב לא ניתן לפנות לאפיק האזרחי הרגיל לצורך קבלת אותו פיצוי. לפיכך, אין לראובן זכות לבחור אם לתבוע את הוועדה המקומית בהליך נזיקי רגיל או בהליך על-פי סעיף 197; הוא חייב לילך בדרך השנייה, זו שהמחוקק התווה באופן ספציפי, תוך עריכת איזונים הנוגעים לנסיבות המיוחדות המאפיינות פיצוי מעין זה. דיני התכנון והבנייה מסדירים במספר רב של הקשרים את האופן שבו יש לתקוף את החלטות רשויות התכנון ולהשיג עליהן, תוך עריכת איזונים שונים בין האינטרסים של הפרט מזה ושל הצרכים התכנוניים מזה. לא ניתן לעקוף הסדרים אֵלו באמצעות פנייה לבית המשפט האזרחי..." החריג לכלל: "לסיכום, אפוא, יֵאמר כי הכלל הוא שמי שיכול היה לתבוע פיצוי במסגרת סעיף 197 ולא עשה כן, הריהו מנוּע מלתבוע אותו פיצוי בתביעה נזיקית; ואולם, בנסיבות המתאימות, כאשר הניזוק מראה כי מחדלוֹ מלתבוע במסגרת סעיף 197 נובע מן העוולה הנזיקית הנטענת, יהא זה מוצדק להורות על הארכת מועד ההתיישנות, כמובן בכפוף למכלול נסיבות העניין. " (הדגשה אינה במקור ס.ג.א) מן הכלל אל הפרט: כאמור, המשיב תובע לנזק של הפסדי פיצויי הפקעה, אשר לטענתו נגרמו בשל רשלנותן של המבקשות שלא פעלו לתיקון הטעות שנפלה בתוכנית חד/2020, טעות שנגררה לאחר מכן לתוכנית תת"ל 31 .

יוצא אפוא, כי הנזק הנטען נגרם עקב אישור תכנית חד/2020 שכללה את הטעות, ומכאן שהיא מהווה "התכנית הפוגעת" כהגדרתה בסעיף 197 לחוק.

אשר לטענת המשיב לפיה הנזק מושא התובענה התגבש מאוחר יותר כאשר בוצעה ההפקעה לפי תכנית תת"ל/31, ומכאן שהדרך העומדת לו לקבל פיצויי בגין הנזק היא בדרך של תביעת נזיקין, דינה להידחות.

לעומת זאת, אם ייקבע כי הפירסום מהוה לשון הרע כלפי המשיב, עדיין תדרש הכרעה בטענת ההתיישנות.

מן הטעם הזה, בחוקקו את סעיף 8 לחוק ההתיישנות המחוקק לא הסתפק בהחלת מבחן סובייקטיבי לגבי ידיעתו בפועל של התובע הקונקרטי ("נעלמו מן התובע העובדות"), אלא הוסיף על כך מבחן בעל היבט אובייקטיבי לגבי ידיעתו בכוח של התובע ("מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן").

...

מסכים אני עמו במסקנה זו, חרף העובדה ששאלה זו מעוררת לדעתי לא מעט התלבטויות במקרה קונקרטי זה. נקודת המוצא לדיון היא כי לא היה די בידיעתו הכללית של המשיב כי הסרט עוסק בפעילות צה"ל במהלך מבצע "חומת מגן" כדי להביא למסקנה כי הוא היה חייב לצפות בו. הטעם לכך נעוץ בעיקרו של דבר באופיו של הסרט ובפגיעה הנוספת שהייתה צפויה להיגרם למשיב מעצם החשיפה אליו.

המסקנה היא אפוא, כפי שהצביע חברי השופט עמית, שאין תחולה לסעיף 8 לחוק ההתיישנות במקרה זה, ואילולא הגדרתו של מעשה העוולה כ"עוולה נמשכת", התביעה הייתה מתיישנת בכל הנוגע להקרנת הסרט לפני ארבע ההקרנות שנערכו בשנים 2012-2010.

אולם סבורני כי "היעדר השליטה" המובנה המאפיין כאמור את הפרסום בעידן הדיגיטלי, יש בכוחו כדי לעדן באופן משמעותי את הכלל האמור.

די בתעוד הרפואי שצרף התובע בעצמו לכתב התביעה, קרי המסמך מיום 10.4.2017, בצרוף דבריו של התובע כפי שעלו מחקירתו במל"ל, כדי לקבוע כי מרוץ ההתיישנות במקרה דנן צריך להתחיל להימנות משנת 2013, וכי היה לתובע מידע מספיק הן על פי המבחן הסובייקטיבי והן על פי המבחן האובייקטיבי, אשר חייב אותו להגיש את תביעתו תוך 7 שנים ממועד זה. השתק שפוטי מקובלת עליי טענת הנתבעים כי התובע מנוע מלטעון בבית המשפט טענות הסותרות את טענותיו בהליכים בפני המל"ל. גרסת התובע בהליך דנן, לפיה רק בשנת 2015 החל בבירור הרפואי, סותרת באופן מהותי את גירסתו הברורה שנמסרה למל"ל, לפיה החל משנת 2013 הוא חולה במחלת ריאות עקב תנאי עבודתו.

התובע הציג והצהיר על נתונים באופן שונה בהליך השפוטי, לעומת אלו שהוצגו על ידו במוסד לביטוח לאומי, ודי בכך כדי לקבוע שהוא מנוע מלעשות כן מכוח כללי ההשתק השפוטי.

...

בהתבסס על כל אלה, ולאור כל האמור לעיל, סברתי כי בנסיבות העניין יש מקום לסלק את התביעה על הסף מחמת התיישנותה, על פני ניהול ההליך.

סוף דבר התוצאה היא שהתובע לא עמד בנטל להוכיח כי בעניינו התקיימו החריגים המאריכים את תקופת ההתיישנות, ולפיכך הבקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנותה, מתקבלת.

אשר על כן, התביעה נדחית.