המסגרת הנורמאטיבית
הסעיפים הרלוואנטיים לעניין חישוב דמי פגיעה מתאונת עבודה הם סעיפים 97 ו-98 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה- 1995 (להלן: "החוק"), מהם עולה כי דמי פגיעה עקב תאונה בעבודה יחושבו לפי 75% משכר העבודה של רבע השנה שקדמה ליום הפגיעה.
דברים דומים נקבעו אף בעיניין עב"ל 3229-10-19 (ארצי) אברהם אמויל נגד המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו] (29.9.20) , שם חזר והבהיר בית הדין הארצי כדלקמן:
"כיום אין עוד מקום להשתמש במושג "היתיישנות" בסיטואציה בה תביעה מוגשת לבית הדין לאחר המועד הקבוע בתקנות (עניין מאלו).
סוף דבר
לאור כל האמור לעיל , התוצאה היא כי בהיעדר הצדקה לסטות מתקנה 11 שעה שהתובע נפגע בתאונת עבודה ולא מדובר בפגיעה על פי תורת המקרוטראומה או מחלת מיקצוע, בדין עידכן הנתבע את הכנסות התובע בהתאם לשומה העדכנית ביותר למועד התאונה לפיכך, דין התביעה להדחות.
...
השאלות הניצבות לפתחינו במסגרת הליך זה הן האם בסיס השכר של התובע לצורך תשלום גמלה בגין פגיעה בעבודה נקבע כדין , והאם יש לדחות את התביעה מחמת שיהוי בהגשתה?
רקע עובדתי
התובע , מבוטח עצמאי, הוכר כנפגע עבודה לאחר אירוע תאונתי אשר ארע
ביום 7.7.2005.
תמצית טענות הנתבע
יש לדחות את התביעה מחמת שיהוי בהגשתה.
אשר לטענת התובע על פיה בהליך אחר נקבע על ידי כבוד השופטת איצקוביץ כי יש לחשב את בסיס השכר על פי הכנסות התובע בשנים שלאחר הפגיעה , לא מצאנו לקבל את טענת התובע.
בהעדר כל בסיס נורמטיבי לקבלת טענת התובע על פיה יש לחשב את בסיס השכר על פי הכנסותיו בשנים שלאחר הפגיעה, דין הטענה להידחות.
סוף דבר
לאור כל האמור לעיל , התוצאה היא כי בהעדר הצדקה לסטות מתקנה 11 שעה שהתובע נפגע בתאונת עבודה ולא מדובר בפגיעה על פי תורת המיקרוטראומה או מחלת מקצוע, בדין עדכן הנתבע את הכנסות התובע בהתאם לשומה העדכנית ביותר למועד התאונה לפיכך, דין התביעה להידחות.
