ביום 12.8.2021 הגיש התובע ללישכת ההוצאה לפועל בקשה לבצוע תביעה על סכום קצוב כנגד הנתבעת על סך של 5,907 ש"ח (להלן: בקשת הבצוע).
(א) רכב שיצא מכלל שימוש מחמת שהתיישן, שפורק, שנקבע כרכב באבדן גמור או שעומד להשלח לצמיתות אל מחוץ לישראל (להלן בתקנה זו - רכב שיצא מכלל שימוש), חייב בעל הרכב הרשום ברשיון, בעל הרכב לפי כל דין, שמאי הרכב, או מי שהרכב הועבר לו מכוח הסכם מכירה, צו של בית משפט או לפי חוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967, או מכוח פוליסת ביטוח, להודיע על כך לרשות הרשוי בטופס או באמצעים ממוחשבים שהורתה עליהם רשות הרשוי, להחזיר לה את רשיון הרכב ולהסיר מהרכב את לוחיות הזיהוי.
...
אכן, כפי שציינה כב' הרשמת הבכירה ו' שוורץ בעניין הכנעני הנ"ל, ודבריה אלה מקובלים עלי לחלוטין ותואמים גם לנסיבותיו של ההליך שבפניי: "מאחר ועסקינן בחיוב מתחדש ומתווסף מחדש מדי שנה, היה על התובעת להגיש תביעתה לאחר שנה ממועד שפג תוקפו של רישיון הרכב וסמוך לאחר שהתגבש החוב על מנת להתריע מפני בעליו של הרישיון ולאפשר לו להקטין את נזקיו ולהודיע על הפסקת השימוש ברכב או מכירתו לאחר או כל עילה המעניקה פטור מתשלום האגרה כמפורט בתקנות. אומנם אי ידיעת החוק אינה פוטרת אך אין לאפשר לתובעת להשתהות במשך שנים מספר בטרם תשלח לנתבע מכתב התראה ובכך לגרום להצטברותם של חיובים נוספים מדי שנה מחדש. התובעת שלחה מכתב התראה רק שש שנים לאחר שפג תוקפו של רישיון הרכב ויש לראות בכך הפרה של חובת ההגינות החלה על הרשות הציבורית" (שם, פיסקה 7).
אני סבור כי בנסיבות אלה, ולצד נסיבותיה הפרטניות הייחודיות של הנתבעת, שהיא ובעלה אנשים מבוגרים (בני למעלה מ-90, כאשר בעלה אינו בקו הבריאות) היה על התובע שלא לעמוד בדווקנות על תקופת הזמן, ולאחר שהנתבעת הגישה התנגדותה (בצירוף הודעה על הפסקת השימוש ברכב), ביחס להליכי הוצאה לפועל שננקטו בשיהוי, היה עליו לאפשר את מחיקת החוב, גם אם בדיעבד.
מן הטעמים האמורים אני דוחה את התביעה ומשמעות הדברים היא כי יש להשיב לנתבעת את סכומי הכסף שנגבו בתיק ההוצאה לפועל.
