התיישנות תביעות בגין הטרדה מינית בעבודה

משעה שנגד המבקש לא הוגש כתב אישום בגין הטרדה מינית, לא חל בעניינינו סעיף 18א(ג) לחוק ההתיישנות, אשר מתייחס למצב בו הוגש כתב אישום נגד הפוגע בשל עבירה כאמור בסעיף 18ב' שביצע בנפגע, והתובענה היא בשל מעשה המהוה עבירה כאמור.

(ג) לא יזדקק בית המשפט או בית הדין לעבודה, לפי העניין, לתביעה בשל עוולה לפי סעיף זה או לפי סעיף 7, שהוגשה לאחר שחלפה התקופה הקבועה בסעיף 5 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 מיום שנוצרה העילה והוראות סעיפים 18א ו-18ב לחוק האמור, לא יחולו על תביעה כאמור".

...

מכל המקובץ לעיל עולה כי סעיף 18א(א) בחוק ההתיישנות לא חל בענייננו, הן לאור הוראות סעיף 18א(ג), הן לאור הוראות סעיף 6(ג) בחוק למניעת הטרדה מינית.

התביעה נדחית.

המשיבה תשלם למבקש הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 3,000 ₪, וזאת תוך 30 יום מהיום.

עוד נטען על ידי התובעת כי, יש לראות במעשים של הנתבעים בעיניינה כמסכת עובדתית אחת מתמשכת שלא היתיישנה בעת הגשת התביעה, שהתחילו משנת 2005 ונמשכו עד שנת 2012, ולכן עילת התביעה לא היתיישנה בעת הגשתה.

הגב' טרם מסרה בתצהירה כי היא טיפלה בתלונתה של התובעת בצורה מקצועית ; מיד עם קבלת התלונה הושעה הנתבע מעבודתו, ובהמשך הועמד לדין משמעתי ופוטר מעבודתו; המשרד מקדיש זמן ומאמצים להעמקת הטיפול בנושאי מניעת הטרדה מינית בקרב עובדי המשרד, ונערכים הרצאות ודיונים בנושא זה; מופץ בין העובדים תקנות וכללים למניעת הטרדה מינית שכולל שמה ופרטיה של הממונה על השויון המגדרי במשרד, אליה ניתן להפנות תלונות בנושא; היא נפגשה עם התובעת לאחר הגשת תלונתה, הסבירה לה את זכויותיה להתלונן במישטרה או באגף המשמעת ולהגיש תביעה אזרחית, וכך היא עשתה; היא ליוותה את התובעת לווי צמוד.

אולם, הנתבע מעלה נסיבות לקולא שמצדיקות לטענתו הפחתת הפצוי, לרבות שמדובר במקרה בודד אחד (תקרית השירותים); התובעת הייתה שותפה מלאה להיתנהגות הנתבע; הדברים נעשו בהסכמתה המלאה; הנתבע לא נגע בתובעת ולא כפה את גופו עליה; הנתבע נענש בחומרה יתירה על ידי פיטוריו ללא פיצויים; לנוכח הזמן הרב בין ההטרדה המינית לבין הגשת התלונה; המניע להגשת התלונה של התובעת עקב דחיית בקשתה על ידי הנתבעת; אין מדובר במקרה הטרדה מינית בין מעסיק לעובדת במקום העבודה; אין מדובר בנתבע סדרתי.

...

סוף דבר התביעה נגד הנתבע 1 מתקבלת.

אני מחייב את הנתבע 1 לשלם לתובעת פיצוי בסך 30,000 ₪ בצירוף שכר טרחת עורך דין בסך 3,000 ₪.

התביעה נגד נתבעת 2 נדחית.

הנתבע 1 טען שהתובע סיפר לו, שהנהלת בית הספר מייחסת לו הטרדה מינית של תלמידות במסגרת עבודתו כאב בית הספר.

התוצאה היא שמעשה המירמה שיוחס לנתבע 1 בכתב התביעה הוכח, כך שיהיה על הנתבע 1 לפצות את התובע בגין נזקיו.

כך בעיניין ע"א 136/92 בייניש עדיאל - עורכי דין ואח' נ' דניה סיבוס חברה לבניין בע"מ, פ"ד מז(5) 114 בעמ' 126: "עקב הרב-גווניות, המורכבות והדינמיות של הטיפול המשפטי-מקצועי, לענפיו השונים, יש להוכיח את אמות המידה והשיקולים הרלוונטיים לקביעת השכר הראוי, בכל מקרה ומקרה לגופו, באמצעות מומחים אשר, על סמך ניסיונם המקצועי, מחווים את דעתם על הנוהג הקיים בקשר לכך באותו מיגזר מקצועי". בעניינינו, הנתבע 1 לא הציג ראיות של ממש בנוגע לשכר הטירחה הראוי עבור הטיפול בעינייני השימוע והתביעה בבית הדין לעבודה, ודי בכך כדי לדחות את טענת ההגנה שלו.

רק באותו שלב נודעו לתובע העובדות המהוות את עילת התובענה (ס' 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958, היתיישנות שלא מדעת).

...

לאחר ששקלתי את הדברים, אני מורה לנתבע 1 לשלם לתובע פיצוי בגין עגמת נפש בסך של 25,000 ₪.

אחזור על עיקרי הדברים גם בפסק דין זה. בפסק הדין בעניין רע"א 9670/07 פלונית נ' פלוני (פורסם במאגרים - 6/7/09), שאליו הפנה ב"כ הנתבעים בסיכומיו, עמד בית המשפט העליון על המקרים שבהם ראוי לפסוק פיצויים עונשיים, כדלקמן (סעיפים כ"ב-כ"ד לפסק דינו של כב' השופט רובינשטיין): "הפסיקה הישראלית הכירה, כמעט מראשית דרכה, באפשרות לפסוק פיצויים עונשיים ... פיצויים אלה 'לא באו להשיב את מצבו של הניזוק לקדמותו. הם מעניקים לו פיצוי העולה על נזקו. הם נועדו לשקף את סלידתה של החברה מהתנהגותו של המזיק' ... ברם, 'בית המשפט לא ייטה לפסוק פיצויים עונשיים במסגרת הליך אזרחי, אלא במקרים חריגים'. בעבר נדרשתי לטעמה של הגישה המצמצמת: 'הרציונל מאחורי הפיצויים העונשיים אינו 'ריפוי' או 'תיקון', כדרך המסורתית של דיני הנזיקין, אלא עונש והרתעה. רציונל זה אינו פשוט ואינו מובן מאליו במשפט האזרחי, אך יוצדק במקרים חמורים במיוחד...'. ובמקום אחר: 'מטרתם של הפיצויים העונשיים היא להעניש את המזיק... ובמיוחד להרתיע את המזיק ואחרים... הם ניתנים ככלל בנסיבות חריגות'". ובהמשך: "כיצד משפיעה סנקציה שהושתה במסגרת הליך פלילי על האפשרות לפסוק פיצוי עונשי בהליך אזרחי? סבורני, כי אם ככלל ייפסקו פיצויים עונשיים במקרים חריגים בלבד, במקרה שנגזר עונש בהליך פלילי מדובר יהיה בחריגים שבחריגים (חריגים עד שקשה לתת להם דוגמה, ויתכן שעסקינן במקרים בהם מסיבה כלשהי לא ניתן היה להשית ענישה פלילית מספקת). הטעם לכך ברור. הרציונל לפסיקת פיצויים עונשיים 'הוא עונשי והרתעתי' ... הם 'נועדו לשקף את סלידתה של החברה מהתנהגותו של המזיק' ... ככלל, כאשר מנוהל הליך פלילי, מושגות תכליות אלה בהליך הפלילי - זהו מקומן הטבעי ואין להן מקום של ממש בהליך האזרחי. לפיכך, ככלל, פיצוי עונשי 'יוצדק במקרים חמורים במיוחד או של פגיעה קשה בזכויות חוקתיות, ויש בו כדי לחזק הרתעה יעילה בשעה שאין המשפט הפלילי חל' ... זוהי כאמור דרך המלך, ויתכנו מקרים חריגים שבחריגים בהם ניתן יהיה לפסוק פיצויים עונשיים גם לאחר ענישה פלילית. קרי, הסמכות העיונית העקרונית לעשות זאת קיימת". גישה מעט שונה ניתן למצוא בהערותיו של כב' השופט ריבלין (בעמ' 17-16 לפסה"ד): "שנית, לגבי הפיצויים העונשיים. חברי מזכיר בפסק-דינו את הגישה המסורתית המנתחת את הפיצויים מסוג זה לאור מטרות עונשיות קלאסיות. קיימות גישות שלפיהן 'הפיצוי העונשי' מעוגן במטרות 'נזיקיות' יותר, הן במישור ההרתעה היעילה הן במישור התרופתי ... ברי כי תפיסות אלה (שטרם נדונו במשפטנו) עשויות להשליך על שאלת היחס בין הסנקציה הנפסקת בהליך פלילי לבין הפיצוי 'העונשי' הנפסק בהליך נזיקי; אולם נושא זה לא התעורר בענייננו והוא יוותר בצריך-עיון. ככל שמדובר בגישה המסורתית והמקובלת המתייחסת לפיצוי העונשי במונחים של גמול, חינוך וכד', סביר לומר שהנטייה לפסוק פיצוי זה תפחת במקום שתכליות אלה מוצו בהליך פלילי שהתקיים קודם לכן. ראוי לציין עם זאת כי העובדה שנפסקו פיצויים בהליך הפלילי (לפי סעיף 77 לחוק העונשין, התשל"ז-1977) אין לה נפקות של ממש לעניין פסיקת פיצוי עונשי בהליך הנזיקי, וזאת הן לאור היותה של הסמכות שבסעיף 77 הנ"ל סמכות אזרחית-בגרעינה ... הן לאור הסכומים הנמוכים שנפסקים בפועל מכוח סמכות זו (והמקרה שלפנינו יוכיח)". בפסק דין של בית המשפט המחוזי מרכז בעניין ע"א 3788/06 ויסמן נ' בן דוד (פורסם במאגרים - 11/2/08), אושר חיובו של המערער בפיצויים עונשיים, לאחר שיוחס לו זיוף של מד אוץ ברכב.

לפיכך אני מחייב את הנתבע 1 בתשלום פיצוי עונשי לתובע בסך של 20,000 ₪.

סעיף 6(ג) לחוק למניעת הטרדה מינית קובע: "לא יזדקק בית המשפט או בית הדין לעבודה, לפי הענין, לתביעה בשל עוולה לפי סעיף זה או לפי סעיף 7, שהוגשה לאחר שחלפה התקופה הקבועה בסעיף 5 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 מיום שנוצרה העילה והוראות סעיפים 18א ו-18ב לחוק האמור, לא יחולו על תביעה כאמור". סעיף 5 לחוק ההתיישנות התוחם את תקופת ההתיישנות קובע כך: "התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן - תקופת ההתיישנות) היא –

...

על רקע האמור, הנתבעים שכנגד הגישו בקשה לדחיית התביעה שכנגד על הסף מחמת התיישנות.

] אף לא מצאנו שיש בסיס בדין או נפקות בעניינו ליתר טענות התובעת שכנגד ובכלל זה טענותיה באשר לקיומה של "עילת תביעה מתמשכת" או לטענות התובעת שכנגד באשר לסעיף 2 לחוק ההתיישנות, ואף לא מצאנו שיש בפסיקה, אליה הפנתה התובעת שכנגד, אשר נסיבותיה שונות מעניינו, בכדי לשנות ממסקנתנו.

כמו כן, אף לא מצאנו לשנות ממסקנתנו לאור טענת התובעת שכנגד לפיה יש ללמוד על אי זניחת זכותה של התובעת שכנגד לאור הודעה ששלחה בשנת 2017 לנתבע שכנגד, לפיה אם לא יחדל במשלוח הודעות שיווקיות תגיש נגדו תלונה במשטרה על הטרדה מינית.

סוף דבר הבקשה מתקבלת.

נקבע, בין היתר, כי הוראות סעיף 18א לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות) לא חלות בעניינינו; נדחו טענות המערער להארכת תקופת ההתיישנות בשל הוראות סעיפים 7, 8, 11 ו-12 לחוק ההתיישנות או בגין הוראות החוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998 או בשל הגשת התלונה במישטרה.

בתמצית שבתמצית, לטענת המערער לא היה מקום לחסום את התביעה מחמת היתיישנות והיה על בית המשפט לידון בה לגופה.

למעלה מן הצורך, נציין בהיבט המשפטי כי הוראת סעיף 9 לחוק ההתיישנות עניינה בהודאת נתבע; התוכן שבקש המערער לצקת למונח "כוח תביעה" אינו עולה בקנה אחד עם הפסיקה בנושא; והוראת סעיף 18א לחוק ההתיישנות חלה כלפי המעוול הישיר, ואינה חלה מכוח אחריות "שילוחית" או על צדדים אשר אינם נמנים על המעגל הפנימי של הפגיעה המינית (ע"א 2805/13 פלוני נ' מדינת ישראל-משרד העבודה והרווחה (16.4.2015); רע"א 3196/18 אגודת מגן דוד אדום בישראל נ' פלונית (6.8.2018)).

...

עוד נטען כי שיקולי צדק מחייבים ליתן פרשנות מרחיבה או גמישה להוראות חוק ההתיישנות, ולהתחשב בכך שמדובר במערער שהיה נתון ועודנו נתון לשליטת הכנסייה וככזה הוא חסר "כוח תביעה". עוד הלין המערער על כך שבית המשפט, לאחר ששמע את כל הראיות, לא התייחס למהימנות המערער והעדים שנשמעו, כך שהמערער לא קיבל בפסק הדין הכרה על הפגיעה בו. לאחר שעיינו בחומר שלפנינו ושמענו את טענות הצדדים, מצאנו כי אין מקום להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא, ואנו מאמצים אותו מכוח סמכותנו לפי תקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018.

כאמור, בכל אלה לא מצאנו ממש.

סוף דבר שהערעור נדחה, ולנוכח הנסיבות הנטענות, ולפנים משורת הדין, לא ייעשה צו להוצאות.