התיישנות תביעה של לקוח נגד עורך דין על רשלנות מקצועית

תביעה בעילות רשלנות מקצועית ועיכוב כספי לקוח שלא כדין וגביית יתר, אשר הגיש לקוח כנגד עורך דינו, על הסך של 995,216 ₪, ומנגד - תביעה שהגיש עורך הדין כנגד הלקוח בגין יתרת חוב שכר טרחה על הסך של 51,984 ₪.

העדר הסבר או העדר הסבר הולם באשר למשמעויותיו של פסק דין על דרך הפשרה, עשויים בהחלט להחשב כסטיה מסטאנדארט היתנהגות מקובל של מיקצוע עריכת הדין (ראה והשווה: ע"א 3966/05 גולדבליט נ' שבת (2.1.2007)) יחד עם זאת אין לכחד שבמקרים רבים לקוחות יסמיכו את עורך הדין לפעול כטוב בעיניו, ולהחליט האם ליתן הסכמתו להסכם דיוני כזה או אחר וזאת מחמת שהם סומכים על שיקול דעתו המקצועי.

הפסיקה במישור האתי קבעה לא אחת שביחסי עו"ד - לקוח לא תעמוד לעו"ד הטענה כי הוא החזיק בכספי הלקוח לצורך קזוז לחובות שהלה חב לו. לעניין זה ראה ר' על"ע 2443/04, הועד המחוזי של לישכת עורכי הדין נ' עו"ד בלום (7.2.2005) שם נאמר: "היחסים בין עורכי הדין לבין לקוחותיהם, בכל הנוגע לכספים ששולמו לעורכי הדין בשביל הלקוחות, אינם יחסים בין חייבים לזכאים ולא יחסי מלווים ולווים. אין הם דומים ליחסים שבין בנקים לבין לקוחות בעלי חשבונות עובר ושב. בגדר יחסי הנאמנות שביניהם נאסר על עורכי-הדין לעשות שימוש כלשהוא בכספי לקוחותיהם בלא הסכמה מפורשת של הלקוח. לעורך הדין מוקנית רק זכות עיכבון להבטחת תשלום חוב, שחייבים לו לקוחותיו, ואף זאת במיגבלות שבסעיף 88 לחוק לישכת עורכי הדין. וכך, גם אם נקבל במלואה את גרסתו של בלום בעיניינם של כספי המתלוננת, לא עמדה לו זכות - לא לעכבם ולא לקזזם, לא-כל-שכן שבלום לא הציג כל הסכם המקנה לו זכות לקזז או לעכב כספים מתוך המזונות". (הדגשות שלי – ר.א.) האיסור האתי הנוגע לזכות הקזוז הנידונה, הורחב אף למישור הפלילי.

מאידך יש להדגיש שאין ספק שעורך דין רשאי להגיש תביעת שכר טרחה כנגד לקוחו בכל עת (במיגבלות תקופת ההתיישנות), וזאת ללא קשר להוראת סעיף 88 הנ"ל, כל עוד אינו מעכב כספים כאמור.

...

מאחר והתביעה שכנגד הוגשה ביום 9.12.2014, הרי שעילת התביעה התיישנה ודינה להידחות.

סוף דבר בתביעה העיקרית – אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעים את הסך של 50,173 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

התביעה שכנגד - נדחית.

בנגוד לקשיים הכרוכים בתביעה נגד עורך דין בשל רשלנות בניהול הליך משפטי לאור ההבחנה בין טעות שבשיקול דעת לבין רשלנות, התביעה נגד עורך דין על שפעל לאחר חלוף תקופת ההתיישנות היא פשוטה הרבה יותר.

עורך דין שקבל לידיו את הטיפול המשפטי בהגשת תביעה של לקוח והוא משתהה ולא מגיש את התביעה טרם חלוף תקופת ההתיישנות - הוא רשלן.

אשם תורם בצד חלקו של עורך הדין ברשלנות מקצועית והפרת חובות הזהירות כלפי לקוחו בשל חלוף תקופת ההתיישנות, יש לבחון את אשמו התורם של התובע כלקוח בגין אי הגשת התביעה במועד וטרם שחלפה לה תקופת ההתיישנות.

...

לפיכך, המסקנה היא כי גם אילולא רשלנותו של עורך הדין הנתבע, היה נגרם לתובע נזק בשל חוסר היכולת לאכוף את פסק הדין שהיה יכול להינתן לזכותו, כך שזה היה נותר עם זכות כתובה ופסוקה שלא ניתנת למימוש, ואת כספו, שהלווה לחייבים, לא היה זוכה הוא לראות בימי חייו.

יצוין, כי מסקנה זו מתיישבת אף עם דברי התובע, כפי שהעלהום הנתבע על הכתב בתרשומת שיחתם בעמוד 7, ולפיהם יודע הוא כי לאור אשפוזה של החייבת וחוסר בנכסים לה, הסיכוי שיראה כסף חלש מאד במיוחד שבעלה אינו משתף פעולה.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, נמצא כי הנתבע התרשל בתפקידו בכך שלא הגיש את התביעה במועד עד כי חלק מעילותיה התיישנו.

עניינו של פסק דין זה בתביעת רשלנות מקצועית שהוגשה על-ידי לקוח נגד עורך-דין אשר החל לייצגו בתביעה נגד הערייה, לאחר שעורכת-דין קודמת שייצגה אותו הגישה את כתב התביעה וזמן קצר לאחר מכן ביקשה להשתחרר מהייצוג.

התובע טען בנסיבות העניין יש להחיל את היפוך נטל הראיה, בהתאם לסעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין או הפקודה), אך הוסיף כי התרשלותו של עורך-דין כהן מתבטאת בכך שפעל בנגוד להוראות מפורשות של בית הדין לעבודה, הגיע בלתי מוכן לדיונים ולא ידע להשיב לשאלות השופטים, לא כימת את רכיבי התביעה, לא טען כנגד טענת ההתיישנות שהעלתה הערייה על אף שהיא נימנעה מלהעלותה בהזדמנות הראשונה, לא עמד על המשך בירור התביעה לגבי אותן זכויות של הנתבע אשר לא התיישנו ולא קיבל את הסכמת התובע למחיקת התביעה.

במישור החוזי - בנטלו ייצוג של לקוח מקבל עורך-דין על עצמו לפעול כלפיו בנאמנות, בזהירות ובמיומנות, והפרת חובות אלו יכולה להביא לחיובו בפיצויים לפי חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1971.

...

אין בסיכומי בא-כוחו של התובע ניתוח משפטי של טענת ההתיישנות בנוגע לכל אחד מרכיבי התביעה; אולם אף אם היה ממש בטענת התובע - אין בכך כדי להביא באופן אוטומטי למסקנה שתביעתו הייתה מתקבלת לולא התיישנה.

משלא הוכחה עוולה זו, דין התביעה להידחות.

אשר על כן, הנני דוחה את התביעה.

תביעה כספית, על סך 56,606 ₪ שהוגשה נגד הנתבע, עורך דין במקצועו, בעילה של רשלנות מקצועית.

בסיכומיו, הוסיף וטען הנתבע כי גם אם היתה מוגשת תביעת חוב, היה התובע זכאי לקבל דיבידנד בסך של 9.5% מהסכום שהוקצה לקבוצה, ובעת מתן צו הכנוס עמד סכום החוב בתיק ההוצל"פ על 55,000 ₪, על כן, לאחר ניכוי 10% בגין שכר הטירחה שנפסק לו בהוצאה לפועל, סכום הנזק שניגרם לו הוא לכל היותר 4,702 ₪, עם זאת ברור כי הגשת תביעת חוב היתה כרוכה בתשלום שכר טירחה עו"ד לכל הפחות, על פי התעריף המינימלי של לישכת עורכי הדין, על סך של 5,380 ₪ ועוד 7.5% מהסכום שנגבה, קרי אילו הוגשה תביעת חוב, היה אמור התובע לשלם לנתבע סכום העולה על הסכום שהיה נפסק לו. הנתבע מעלה גם טענת היתיישנות, משום שמיום מתן צו הכנוס בשנת 2008 ועד להגשת התביעה חלפו יותר משבע שנים.

משלא הצליח להשיגו, יכול היה להניח כי הנתבע ממשיך לטפל בגביית השיקים באמצעות הליכי ההוצל"פ, שכן לאדם מן היישוב, שאינו מיוצג, אין את הידע הנידרש להבחין בין הליכי פש"ר להליכי הוצל"פ, ואין הוא אמור לדעת כי הליכי פש"ר מונעים את המשך הטיפול בתיק ההוצל"פ. רשלנות הנתבע אין חולק בדבר חובת הזהירות המושגית של עורך דין כלפי לקוחו (ע"א 2590/90 שוש ניסים נ' מנחם ****י וערעור שכנגד, פ"ד מח(3) 846).

" העובדה שמאז פתיחת התיק בשנת 2005, או לכל המאוחר משנת 2008 ועד לקבלת מכתבו של ב"כ התובע, בשנת 2018 לא בדק הנתבע, על פי עדותו, את תיק ההוצל"פ שפתח עבור התובע, היא כשלעצמה מצביעה על רשלנות מצידו, והדברים הם בבחינת קל וחומר משום שבמקרה זה כספים מתיק האיחוד הפסיקו להיתקבל בתיק עוד בשנת 2008, וגם זה לא עורר את הנתבע לעיין בתיק, על מנת לברר את הסיבה לכך.

לטענת הנתבע, למכלול החובות של החייב, כפי שפורטו בהודעה לבית המשפט על ההסדר, יש להוסיף את תביעתו של התובע, בסך 55,000 ₪ ועל כן סכום החוב הכללי מסתכם ב- 1,471,932 ₪ והסכום המוקצה לחלוקה היה 140,932 ₪, על כך מדובר בשיעור של 9.5% לכל נושה.

...

בהתחשב בכך, ובעובדה שהתובע העיד, בכנות, כי אינו זוכר ששילם לנתבע סכום כלשהו כשכר טרחה (בעמ' 13 ש' 3-4), אני סבורה כי אין מקום למתן סעד לתובע ביחס לסכום זה של 874 ₪ שהשאיר הנתבע בידיו, אך גם אין להפחית מסכום הפיצוי שהחלטתי לפסוק לתובע, סכום כלשהו בגין שכר טרחת עו"ד עבור הטיפול בתיק ההוצל"פ, שלטענתו היה בשיעור 10%.

לסיכום לאור האמור לעיל, אני מקבלת את התביעה, בחלקה, ומורה לנתבע לשלם לתובע סך של 5,225 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.2.2011 ועד התשלום המלא בפועל.

בנוסף ישלם הנתבע שכר טרחת עורך דין בסך 1,223 ש"ח ₪ ואת הוצאות האגרה בסך 1,419 ₪.

בתביעה שלפניי עותרים התובעים- יורשיו של התובע המקורי – גמיל חוסני אבו עסבה ז"ל (להלן – "המנוח") בהליך דנא, לחייב את הנתבע- עורך דין במקצועו- בתשלום פיצוי בסך 1,689,935 ₪, בגין רשלנות מקצועית (צו הירושה שניתן בעיניינו של המנוח, הוגש לתיק בית המשפט ביום 1.7.2021).

בסעיפים 4 ו-6 להסכם הפשרה נקבע: "עם פרעון סכום הפשרה, על ידי עורך- הדין, ללקוח, לא תהא ללקוח, כנגד עורך הדין, כל טענה ו/או דרישה ו/או תביעה, בקשר לתשלום מנורה, הן באופן ישיר והן באופן עקיף" ובסעיף 6 להסכם הפשרה: "הלקוח מצהיר בזה כי עם חתימת הסכם זה, על – ידי הצדדים, הוא יהיה מנוע מלפרסם ברבים כל דבר מהסכם זה ו/או כל דבר מתוכן ההסכם (ובפרט ההגעה להסדר הכולל תשלום מצד עורך הדין), לרבות "חומר חקירה" ו/או "מיסמך" ו/או "תעוד" ו/או "קלטות"; וכל דבר שיש בו כדי לפגוע בעורך הדין ו/או בשמו של עורך הדין".

בעיניין זה עמד על כך בית המשפט בת"א (מחוזי תל אביב-יפו) 3154/99 ד.א. אורבן בע"מ נ' עירד אלכסנדר (12.10.2003) וקבע כי : "ככלל, לצורך הוכחת חבות עורך-דין בעוולת הרשלנות, על הלקוח להוכיח כי נגרם לו נזק כתוצאה מהתרשלות עורך-הדין. עליו להוכיח, בין היתר, לפי מאזן ההסתברויות, קיומו של קשר סיבתי עובדתי בין התרשלות עורך הדין, לבין הנזק הנטען. לצורך כך, על הלקוח להראות כי אילמלא מעשיו או מחדליו הרשלניים של עורך הדין היה נימנע ניזקו הנטען". לטענת התובעים, כתוצאה מרשלנותו של הנתבע נגרמו להם נזקים, בהעדר יכולת לתבוע את המהנדס והקבלן בגין ליקויי התיכנון והבנייה, שכן חלפה לה תקופת ההתיישנות.

מלבד חוות הדעת, התובעים לא הביאו ולו בדל של ראיה התומכת ברכיבי תביעה נוספים שנכללו בטיוטת התביעה משנת 2009 (מעבר לליקויים תיכנוניים, ליקויי בניה וירידת ערך) עיון בטיוטת כתב התביעה משנת 2009 מלמד על כך, שהתביעה נסמכה על עילות התביעה של הפרת הסכם העבודה שנחתם בין המנוח ובין הקבלן והמהנדס; רשלנות הקבלן והמהנדס בבצוע עבודותיהם תוך הפרת חובה חקוקה.

...

סוף דבר לאור המקובץ, על-בסיס התשתית העובדתית והראייתית שהונחה לפניי, מצאתי לקבל כאמור את טענת התובעים בדבר התרשלות הנתבע בתפקידו כמייצג המנוח, לדחות את התביעה בכל הקשור לנזקים שנבעו מאי הגשת התביעה כנגד המהנדס והקבלן בשנת 2009 או בכלל, ולאשר מתוך תביעתם את החזרי התשלומים ששולמו על ידי המנוח לנתבע בעבור שכר טרחתו בתביעה, ואגרות בית המשפט.

הנני מחייבת את הנתבע בתשלום סך של 30,057 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת כתב התביעה שלפניי, ועד למועד התשלום בפועל.

בנוסף הנני מחייבת את הנתבע בתשלום שכר טרחת ב"כ התובעים בסך כולל של 3,517 ₪.