התיישנות תביעה לתגמולי ביטוח בגין תאונת דרכים

מועד התגבשות הנזק סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע כי: "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה". בע"א 1806/05 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' עיזבון המנוח דוד אמיתי (פורסם ביום 21.5.08) (להלן: "פרשת אמיתי"), נקבע כי מירוץ ההתיישנות, בתביעה לתשלום תגמולי ביטוח בגין נכות מתאונה, מתחיל ביום ארוע התאונה באופן שאין רלבאנטיות למועד התגבשות הנכות.

מנגד, שליחת מכתב ממנו עולה הכרה בזכותו של מבוטח לתגמולי ביטוח, תשלום סכום כפצוי שבועי או כמקדמה על חשבון התביעה מבלי לציין כי מדובר בתשלום לסילוק סופי של התביעה, העברת תשלום לקופת חולים בגין טפול רפואי שניתן למבוטח שניפגע בתאונת דרכים או שליחת מכתב לאחר תקופת ההתיישנות בו מבטיח המבטח לברר את התביעה מבלי לסייג את הדברים עולה כדי הודאה (לפרוט ראו ולר, בעמ' 674-675 וכן אליאס, בעמ' 745) מעיון בתכתובות בין הצדדים עולה, שהנתבעת ציינה בכל מכתביה לתובע (ראה לדוגמא מכתבים מיום 24.4.16 (נספח 1 לתשובת הנתבעת); מכתב מיום 8.8.16 (נספח 2 לתשובת הנתבעת); מכתב מיום 2.12.18; מכתב מיום 9.1.19) כי אין באמור כדי להודות בחבות ובכיסוי הבטוחי ומבלי לפגוע בטענת ההתיישנות.

...

טענות הצדדים הנתבעת טוענת כי דין התביעה, אשר הוגשה בחלוף למעלה משבע שנים ממועד אירוע התאונה, להידחות על הסף מחמת התיישנות.

התובע מתנגד לבקשה וטוען כי דין טענת ההתיישנות להידחות, מהטעמים הבאים: מניעות - התובע טוען כי הנתבעת מנועה מלטעון להתיישנות התביעה בשל ניהול משא ומתן בין הצדדים.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, סבורני כי בנסיבות העניין, אין בידי התובע להצביע על נסיבות המצדיקות הארכת תקופת ההתיישנות, לפיכך דין התביעה להידחות על הסף מחמת התיישנות, כמפורט להלן.

בע"א (מח' ת''א) 1843/02 חיון דוד נ' הראל (פורסם בנבו) פורטה ההלכה בעניין הודאה בזכות על ידי מבטח: עניינו של סעיף 9 לחוק ההתיישנות נסקר בספרות ובפסיקה, ובהתייחס למערכת היחסים שבין מבטח לבין מבוטח נמצאנו, כי שתיקה, כשלעצמה, אף נוכח פניית המבוטח שבה הוא טוען לקיומה של זכות איננה נחשבת כהודאה; נקיטת פעולות לשם ברור החבות כגון פניה לצד שלישי או למבוטח כדי לעמוד על פרטי התביעה איננה נחשבת כאילו המבטח מודה בקיום הזכות (שחר ולר, חוק חוזה הבטוח, תשמ"א – 1981 673-674 (פרוש לחוקי החוזים מיסודו של ג. טדסקי, בעריכת א. זמיר, א"מ ראבילו וג' שלו, כרך ראשון, 2005)).

משהתובע הגיש תביעתו בחלוף תקופת ההתיישנות, אין לראות בטענת ההתיישנות שנטענה על ידי הנתבעת, משום התנהגות בחוסר תום לב. סוף דבר, משהתביעה הוגשה בחלוף למעלה משבע שנים ממועד אירוע התאונה, דין התביעה להידחות על הסף, מחמת התיישנות - וכך אני מורה.

רקע עולה מפסק הדין, כתבי הטענות והמסמכים כי אין חולק שהמערערת הייתה מבוטחת אצל המשיבה בשנת 2014, בעת שהייתה מעורבת בתאונת דרכים שהתרחשה בתאריך 03.01.14.

טענת המשיבה הנה כי חלה היתיישנות על תביעה זו. סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (להלן: חוק חוזה הביטוח), קובע כי תקופת היתיישנות לתביעה לתגמולי ביטוח היא 3 שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח.

אין למעשה מחלוקת על כך שחובת המשיבה הייתה לפצות בגין התאונה שהתרחשה בשנת 2014, כפי שעשתה בפועל.

...

המערערת תצטרך להוכיח, בין השאר, כי הנזק לשלדה, שהתגלה רק עתה, נגרם באמת באותה תאונה שטופלה בשנת 2014; כי ההשמטה בחוות דעת השמאי המקורית נעשתה בזדון; כי השמטה זו של השמאי נעשתה עבור חברת הביטוח המשיבה ואף כי ראוי השמאי להיחשב כמי שפעל מטעמה של המשיבה בהקשר זה. אולם, אם יוכחו הטענות, כללי סעיף 7, במיוחד כפי שנותחו בפרשת חברת החשמל, מאפשרים לכאורה להגיע למסקנה כי מרוץ ההתיישנות לפי סעיף 7 "הושעה", עד אשר גילתה המערערת את דבר "התרמית". תשובת המשיבה כוללת למעשה טענות עובדתיות שונות.

נוכח כל האמור, הערעור מתקבל.

המשיבה תשלם את הוצאות המערערת בהליך זה בסך 3000 ₪.

מועד התגבשות הנזק סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע כי: "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה". בע"א 1806/05 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' עיזבון המנוח דוד אמיתי (פורסם ביום 21.5.08) (להלן: "פרשת אמיתי"), נקבע כי מירוץ ההתיישנות, בתביעה לתשלום תגמולי ביטוח בגין נכות מתאונה, מתחיל ביום ארוע התאונה באופן שאין רלבאנטיות למועד התגבשות הנכות.

מנגד, שליחת מכתב ממנו עולה הכרה בזכותו של מבוטח לתגמולי ביטוח, תשלום סכום כפצוי שבועי או כמקדמה על חשבון התביעה מבלי לציין כי מדובר בתשלום לסילוק סופי של התביעה, העברת תשלום לקופת חולים בגין טפול רפואי שניתן למבוטח שניפגע בתאונת דרכים או שליחת מכתב לאחר תקופת ההתיישנות בו מבטיח המבטח לברר את התביעה מבלי לסייג את הדברים עולה כדי הודאה (לפרוט ראו ולר, בעמ' 674-675 וכן אליאס, בעמ' 745) מעיון בתכתובות בין הצדדים עולה, שהנתבעת ציינה בכל מכתביה לתובע (ראה לדוגמא מכתבים מיום 24.4.16 (נספח 1 לתשובת הנתבעת); מכתב מיום 8.8.16 (נספח 2 לתשובת הנתבעת); מכתב מיום 2.12.18; מכתב מיום 9.1.19) כי אין באמור כדי להודות בחבות ובכיסוי הבטוחי ומבלי לפגוע בטענת ההתיישנות.

...

טענות הצדדים הנתבעת טוענת כי דין התביעה, אשר הוגשה בחלוף למעלה משבע שנים ממועד אירוע התאונה, להידחות על הסף מחמת התיישנות.

התובע מתנגד לבקשה וטוען כי דין טענת ההתיישנות להידחות, מהטעמים הבאים: מניעות - התובע טוען כי הנתבעת מנועה מלטעון להתיישנות התביעה בשל ניהול משא ומתן בין הצדדים.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, סבורני כי בנסיבות העניין, אין בידי התובע להצביע על נסיבות המצדיקות הארכת תקופת ההתיישנות, לפיכך דין התביעה להידחות על הסף מחמת התיישנות, כמפורט להלן.

בע"א (מח' ת''א) 1843/02 חיון דוד נ' הראל (פורסם בנבו) פורטה ההלכה בעניין הודאה בזכות על ידי מבטח: עניינו של סעיף 9 לחוק ההתיישנות נסקר בספרות ובפסיקה, ובהתייחס למערכת היחסים שבין מבטח לבין מבוטח נמצאנו, כי שתיקה, כשלעצמה, אף נוכח פניית המבוטח שבה הוא טוען לקיומה של זכות איננה נחשבת כהודאה; נקיטת פעולות לשם ברור החבות כגון פניה לצד שלישי או למבוטח כדי לעמוד על פרטי התביעה איננה נחשבת כאילו המבטח מודה בקיום הזכות (שחר ולר, חוק חוזה הבטוח, תשמ"א – 1981 673-674 (פרוש לחוקי החוזים מיסודו של ג. טדסקי, בעריכת א. זמיר, א"מ ראבילו וג' שלו, כרך ראשון, 2005)).

משהתובע הגיש תביעתו בחלוף תקופת ההתיישנות, אין לראות בטענת ההתיישנות שנטענה על ידי הנתבעת, משום התנהגות בחוסר תום לב. סוף דבר, משהתביעה הוגשה בחלוף למעלה משבע שנים ממועד אירוע התאונה, דין התביעה להידחות על הסף, מחמת התיישנות - וכך אני מורה.

לפני תביעה בגין ניזקי רכוש שנגרמו לרכבו של התובע ביום 6.5.2008, עקב תאונת דרכים עם רכב מונית שבבעלות טוביה שער, ואשר הנתבעת סירבה לשלם בגינם.

הנתבעת סמכה טענת ההתיישנות על הוראת סעיף 31 לחוק חוזה ביטוח תשמ"א-1981 (להלן: "חוק חוזה הביטוח") המורה כי - "תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח היא שלוש שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח". הואיל ומועד התאונה הנו 6.05.2008 והתביעה הוגשה ביום 4.05.2015, הרי שהתביעה לתגמולי ביטוח בגין התאונה, היתיישנה זה מכבר כך שדין התביעה להדחות.

...

הנתבעת טענה כי דין התביעה להידחות על הסף.

אני מקבל את טענתה של הנתבעת ולפיה קיים בענייננו השתק פלוגתא שכן התביעה נידונה לגופה, במסגרת תאמ (כ"ס) 4291-08, נשמעו בה ראיות הצדדים וניתן בה פסק דין בסוגיית האחריות ובו נקבע, כי כשלה או הוכשלה המומחית מטעם ביהמ"ש , עת הגיעה למסקנה לפיה בנו של התובע לא כתב את הפתק ולא חתם עליו, וכי גרסת התובע שם, לפיה בנו של התובע כאן הוא שנהג ברכב בעת התאונה וכי התאונה נגרמה כתוצאה מהתרשלותו, מסתברת יותר מאשר גרסת התובע כאן.

פסה"ד של הערעור לא שינה קביעה זו של ביהמ"ש. בנסיבות אלו, המסקנה המתבקשת היא, שפסק הדין בתביעה הקודמת מקים השתק פלוגתא וחוסם את התביעה הנדונה.

בנסיבות העניין, מצאתי כי בענייננו קיימים חסמים דיוניים של התיישנות והשתק פלוגתא החוסמים, כל אחד בנפרד, את התובע מלהמשיך בהליך המשפטי כנגד הנתבעת, ועל כן אני אני מורה על דחיית התביעה על הסף.

הנתבעת סברה כי הארוע מהוה תאונת דרכים, ועל כן שילמה לתובע בהתאם להודעתה מיום 22.5.2018 (צורפה כנספח 14 למוצגי הנתבעת) סך של 14,103 ₪ המגלם 30% מסכום הביטוח בתוספת שיערוך, וזאת בהתאם לסעיף 19 בפרק ב' לפוליסה הקובע כדלקמן: "סכום הביטוח בגין מקרה ביטוח שאירע כתוצאה מתאונת עבודה או תוך כדי ועקב השירות הצבאי של משרת הקבע או כתוצאה מתאונת דרכים, יהיה בשיעור של 30% מסכום הביטוח המצוין בכל פרק לפי העניין". ביום 8.7.2019 הגיש התובע תביעה בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 וזאת במסגרת ת.א. 19464-07-19 (שלום קריות) אזולאי נ' בארדי והפניקס לביטוח בע"מ (להלן: "תביעת הפלת"ד").

ויוטעם, גם בהודעת התשלום מיום 22.5.2018 במסגרתה נימסר לתובע כי גובה התגמול נקבע בהתאם לסיווגו של הארוע כתאונת דרכים, צוין כי פרק הזמן להגשת תביעה לתגמולי ביטוח הוא 3 שנים, וכי רק הגשת תביעה לבית המשפט המוסמך עוצרת את מרוץ ההתיישנות (נספח 14 למוצגי הנתבעת).

...

לאחר מתן פסק הדין פנה התובע לנתבעת וטען כי נוכח הקביעה בפסק הדין, לפיה האירוע אינו מהווה תאונת דרכים, זכאי הוא לפיצוי בסך של 45,000 ₪, וזאת בהתאם לסעיף 3.1 לפרק ד' של הפוליסה הקובע כי סכום הביטוח המירבי בגין 100% נכות צמיתה הוא 300,000 ₪ (300,000 ₪ X 15% נכות), ודרש מהנתבעת להשלים את תגמולי הביטוח בהתאם, ומשסירבה הנתבעת להיעתר לדרישה הוגשה ביום 13.5.2021 תביעה זו. לטענת הנתבעת, התביעה הוגשה בחלוף תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק חוזה הביטוח תשמ"א - 1981 (להלן: "חוק חוזה ביטוח") ובפוליסת הביטוח, הקובעים תקופת התיישנות של 3 שנים ממועד קרות האירוע, ומשכך התביעה התיישנה ביום 13.8.2018, ומטעם זה דינה להידחות על הסף.

מכל האמור לעיל, עולה כי התובע היה ער למחלוקות בינו ובין הנתבעת באשר לסיווג האירוע כתאונת דרכים אם לאו, עוד טרם תום תקופת ההתיישנות, וכי לא הייתה כל מניעה להגיש את התביעה בטרם חלוף תקופת ההתיישנות, וכי אין בפסק הדין שניתן בתביעת הפלת"ד כדי להוות עובדה חדשה שיש בה כדי להאריך תקופת ההתיישנות, וממילא גם אם הייתה קביעה פוזיטיבית בפסק הדין בפלת"ד, ספק אם זו הייתה מחייבת את הנתבעת דכאן.

אשר על כן, ונוכח כל האמור לעיל, מצאתי לדחות את התביעה מחמת התיישנות.

התובע ישלם לנתבעת סך של 4,000 ₪ עבור הוצאות ההליך הכוללות שכר טרחת עורך דין אשר ישולמו בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.