התיישנות תביעה לפיצויים מניצול שואה

באשר לטענת ההתיישנות נאמר (עמ' 16), כי "מהעדויות שנשמעו עלה, כי ילדי טהרן קראו עיתונים, והיו מודעים למחלוקת הציבורית בעקבות הסכם השילומים, כל זאת בחלקו בזמן אמת וכן בתחילת שנות השישים. יחד עם זאת: עד שנת 1997 לא הוכרו ילדי טהרן כניצולי שואה ולא זכו לקבל מהמדינה כספים ולו גם מכח חוק נרדפי הנאצים" (הדגשה במקור).

ועוד נישאל המומחה כץ, על-יסוד המסמכים שהוצגו לו: "אז תסכים איתי, לנוכח כל המסמכים שמתארים את השתלשלות המשא ומתן ואת כוונת הצדדים ומתארים ואת ההסכם עצמו, שבעצם, כרגע נדבר רק על הפן של המדינה, תיכף נכנס לפן של ועידת התביעות, והפן הזה, מול מדינת ישראל מדובר בהסכם, שהוא פיצוי שמיועד למדינה לצורך כסוי הוצאותיה ועלויותיה בקליטת ניצולי השואה" (פרוטוקול הדיון מיום 22.6.11, מוצג 18ג לתיק המוצגים מטעם המדינה, בעמ' 28 שורות 12-8).

...

הסכם השילומים אינו מקים איפוא לניצולי השואה עילת תביעה אישית, ועל כן – כאמור – סברנו כי יש לקבל את ערעורה של המדינה.

סבורנו, כי הגם שהדברים אינם נדרשים להכרעתנו בערעור, זו לא תהא שלמה אלמלא נייחד מספר מלים לתחושתם של המשיבים.

סוף דבר וסיכומו על יסוד האמור, אציע לחברותי להיעתר לערעורה של המדינה ולבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, וכפועל יוצא – שלא להיעתר לערעור שכנגד.

בהקשר זה, מדגישה המשיבה כי בלאו הכי הטיב החוק עם הניצולים ואין בגישתה כדי לשנות את מצב המבקשים לרעה, שכן לא עמדה למנוחים עילת תביעה כלפי גרמניה מלכתחילה, אם מחמת היתיישנות ואם משום שבריחה בתוך גבולות אותה מדינה, ובעניינינו מן הערים בלוב לכפרי הסביבה, לא הוכרה בגרמניה כעילה לפסיקת פיצויים.

בהקשר זה, אין בידי לקבל את טענת המבקשים כי לזכות לתגמולים מכוח החוק יש בהכרח – ובכל מקרה ומקרה – פן קינייני שעוצמתו מצדיקה את העברתה בירושה ליורשיהם של יהודי לוב, פן הנובע מכך שבמסגרת הסכם השילומים עם גרמניה משנת 1952 (להלן: הסכם השילומים) ויתרה ישראל על זכותם האישית של ניצולי השואה לתבוע פיצויים מגרמניה [אודות הסכם השילומים ראו: עניין מימון, פסקה 2 לחוות דעתו של השופט א' שהם והאסמכתאות הנזכרות שם; ע"א 7686/12 מדינת ישראל נ' רובינסון (13.1.2014), פסקות לח–נב לפסק הדין (להלן: עניין רובינסון); באשר לטענה כנגד ויתור על זכות התביעה האישית של הניצולים ראו: שם, בפסקות סא–סד לפסק הדין].

...

בהקשר זה, אין בידי לקבל את טענת המבקשים כי ההכרעה בעניין טייר לא היוותה שינוי עקרוני של המצב המשפטי הנוהג, שכן, בפועל, וכפי שציין השופט ורדי בחוות דעתו, במסגרתה הוכרה לראשונה האפשרות להחיל את "הלכת הפחד" על ניצולי שואה מלוב.

לנוכח תכליתו הסוציאלית של החוק, ובהתחשב בנסיבותיהם של המבקשים ושל מורישיהם, סבורני כי אין הצדקה לסטות במקרה דנן מהוראות החוק הקובעות כי הזכות לתגמולים מכוחו אינה עוברת בירושה.

אשר על כן, ולו דעתי תישמע, דין שני הערעורים להידחות.

בבקשתו טען התובע כי הוא ניצול שואה, המוכר על ידי המוסד לביטוח הלאומי כנכה בשיעור של 100% בשל מחלת ה"פוליו" ממנה הוא סובל, וכי הכנסתו היחידה משולמת לו מקיצבה המגיעה לו מתוקף חוק נכי רדיפות הנאצים, מקיצבת נכות ומקצבת זקנה.

כמו כן, נטען כי התביעה היתיישנה ולכל הפחות חל שהוי של ממש בהגשתה, וזאת מאחר ועילת התביעה מבוססת לכאורה על העברת החוף לניהול הרשות ותחילת גביית אגרות כניסה לחוף מאז שנת 2001, קרי, לשיטתה של הרשות, תביעה זו היתיישנה לפני 9 שנים לפחות.

יוער בעיניין זה כי חוות דעת השמאי שצורפה התייחסה לסוגיית הפצוי ההולם בשל הפינוי ולא לאובדן רווחים, כפי שעתר להם התובע בפרק העוסק בסעדים בתביעה זו. לאור האמור לעיל, נראה כי סכויי התביעה שהוגשה במסגרת תיק ת"א 51141-11-16 לא הוכחו ולו ברמה הלכאורית הנדרשת בשלב זה של ההליך ועל כן, אין מקום להורות על פטור מתשלום האגרה בגין תביעה זו. סכויי ההליך בת"א 51321-11-16 ראשית, יש לציין כי הסעד הנתבע בת"א 51141-11-16 בגין אובדן הרווחים נתבע בשנית במסגרת התביעה שהגיש התובע לפיצויים בגין פינויו מן הנכס, וזאת כאמור מבלי להצביע על עילת התביעה שבגינה רשאי הוא לתבוע את הפצוי המבוקש.

...

בעניין זה, די להזכיר, שוב, כי הנטל להוכיח את מצבו הכלכלי מוטל על התובע ומאחר וטענה זו לא גובתה באסמכתאות מאתר המסלקה הפנסיונית או מאתר הממשלתי, אין בידי לקבלה.

יחד עם זאת, מאחר ובכל זאת הוכיח התובע כי יש בידו עילת תביעה מחד, ומאידך, התרשמותי הברורה הנה כי התובע אינו אדם עתיר נכסים, ובשים לב לגילו, למצבו הרפואי הקשה יחסית, ולזכאותו לדיור ציבורי, אני סבור כי יש מקום להורות על מתן פטור חלקי בלבד מהאגרה אשר על התובע לשאת בה בגין התביעה שהוגשה לפניי בת"א 51321-11-16 ובגינה בלבד.

לאור האמור לעיל, ניתן בזאת לתובע פטור מתשלום 30% מהאגרה שעליו לשאת בה, כך שיהא על התובע לשאת בתשלום אגרה בשיעור של 70% בלבד מסכום האגרה בגין תביעה זו. הבקשה למתן פטור מאגרה בתיק 51141-11-16 נדחית בזאת, מן הטעמים שפורטו לעיל.

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו ת"א 31260-05-18 מכון שי – טיפולים פסיכולוגיים בפריסה ארצית ח.פ. נ' הרשות לזכויות ניצולי השואה, משרד האוצר לפני כבוד השופט גרשון גונטובניק התובעת: מכון שי - טיפולים פסיכולוגיים בפריסה ארצית ח.פ. על-ידי ב"כ – עוה"ד יורי נחושתן והדס גרשטיין נ ג ד הנתבעת: הרשות לזכויות ניצולי השואה - משרד האוצר על-ידי ב"כ עוה"ד יואב קוק ומאיר אלזם שרקון, בן עמי, אשר ושות' פסק-דין

האם הדין מטיל, בנסיבות אלה, נטל על החברה הפרטית למצות תחילה הליכים מול הרשות – לפנות אליה ובמקרה של העידר הסכמה לנקוט בהליך שיחייב אותה לעמוד בהוראות פסק הדין? האם אי-מיצוי כאמור צריך לשלול ממנה את זכאותה לפצוי הכספי שהיא עותרת לו? אלה הן השאלות המרכזיות הטעונות הכרעה בתובענה זו. רקע התובעת היא חברת מכון שי – טיפולים פסיכולוגיים בפריסה ארצית.

כמו כן עמידה על רכיב זה לוקה בשיהוי ניכר, שכן עילת התביעה גובשה בשנת 2011 והתובעת נזכרה לתבוע רק בשנת 2018, על סף מיגבלת ההתיישנות.

...

הרשות טוענת שיש לדחות את התביעה.

בנוסף, הרשות טוענת שיש לדחות את התביעה נוכח הימנעותה המוחלטת של התובעת מלמצות הליכים מול הרשות ומלנקוט בהליכים משפטיים כלשהם בגין ההפרה הנטענת של פסק הדין.

התובעת בתגובתה עומדת על טענתה כי דין התביעה להתקבל.

למשל, בעוד שמירוץ ההתיישנות לצורך תביעה לאכיפת חוזה או לביטולו מתחיל במועד הפרת החוזה, שהרי כבר אז התובע אוחז בידו "עילת תובענה", מירוץ ההתיישנות בתביעה לפצוי מכוח סעיף 10 לחוק התרופות, שעניינו בפיצויים בעד נזק שניגרם עקב ההפרה, יכול להדחות עד למועד הווצרות הנזק .

הורי היו ניצולי שואה.

...

אינני מקבל טענה זו. כונסי הנכסים טענו טענת התיישנות במועד וביקשו לקבוע כי מירוץ ההתיישנות מתחיל בשלב מוקדם יותר ממועד הודעת הביטול – במועד אותו ראו הגב' טאסלר ומר נהרי כמועד ההפרה היסודית של החוזה על ידם.

סיכום: המורם מכלל האמור הוא שתביעתה של הגב' טאסלר נגד הנתבעים דכאן, זולת מר נהרי שלא טען להתיישנות, התיישנה ועל כן היא נדחית על הסף.

נוכח כלל האמור אני מחייב את הגב' טאסלר בהוצאות כל אחד משלושת בעלי הדין שהתביעה נגדם נדחתה עקב התיישנות בסך 1,000 ₪ ובשכ"ט עו"ד לכל אחד מהם בסך 9,000 ₪.