התיישנות תביעה לפיצוי בגין תפיסת חלקת קבר

כעולה מפרסומים שבוצעו בקובץ התקנות, הופקעו לצורך הפרויקט מקרקעין בשני צוים שונים: צו הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח) (מערכת צמתים ודרך: דרך מס' 79: כורדני-גלעם-נצרת, צומת (מחלף) גלעם, צומת בית קברות תל-אפק), התשמ"ד-1984 פורסם בק"ת 4594, מיום 12.02.1984, עמ' 969-970.

שהוי התביעה בחלקה 4 בגין ההפקעה הראשונה אף אם התביעה בגין חלקה זו לא היתיישנה, טוענת הנתבעת 1 לשהוי כבד שנפל בה. צוי ההכרזה פורסמו בשנת 1984, והתפיסה היתה בשנת 1985, כאשר כבר ניתן צו ניהול לנכסי התובעים.

לעניין חלקה 5 בגוש 11540, נקבע בהחלטת שר התחבורה כי יתרת הקרקע לא הושבחה כתוצאה מההפקעה, ומאחר שהתפיסה היתה ביום 25.2.07, חלים הקריטריונים בפסק דין רוטמן, והתובעים זכאים לפצוי בגין 25% משטח החלקה, דהיינו 915.25 מ"ר. לעניין חלקה 9 בגוש 11540, נקבע בהחלטת שר התחבורה כי יתרת הקרקע לא הושבחה כתוצאה מההפקעה, ומאחר שהתפיסה היתה ביום 25.2.07, חלים הקריטריונים בפסק דין רוטמן, והתובעים זכאים לפצוי בגין התפיסה של פחות מ- 25% משטח החלקה, דהיינו 390 מ"ר. לעניין חלקה 20 בגוש 11540, נקבע בהחלטת שר התחבורה כי יתרת הקרקע לא הושבחה כתוצאה מההפקעה, ומאחר שהתפיסה היתה ביום 25.2.07, חלים הקריטריונים בפסק דין רוטמן, והתובעים זכאים לפצוי בגין התפיסה של פחות מ- 25% משטח החלקה, דהיינו 223 מ"ר. לעניין חלקה 8 בגוש 10432, נקבע בהחלטת שר התחבורה כי יתרת הקרקע לא הושבחה כתוצאה מההפקעה, ומאחר שהתפיסה היתה ביום 25.2.07, חלים הקריטריונים בפסק דין רוטמן, והתובעים זכאים לפצוי בגין 25% משטח החלקה, דהיינו 2,026.50 מ"ר. לעניין חלקה 10 בגוש 10432, נקבע בהחלטת שר התחבורה כי יתרת הקרקע לא הושבחה כתוצאה מההפקעה, ומאחר שהתפיסה היתה ביום 25.2.07, חלים הקריטריונים בפסק דין רוטמן, והתובעים זכאים לפצוי בגין פחות מ- 25% משטח החלקה, 1,625 מ"ר. בהתאם לכך, הורה שר התחבורה לשלם פיצויים במקרים הזכאים לפצוי.

...

כאמור, דין התביעה בגין ההפקעה הראשונה בחלקה זו להידחות בשל שיהוי.

כאמור, דין התביעה בגין ההפקעה הראשונה להידחות בשל התיישנות.

לפיכך איני פוסק פיצויי הפקעה בגין חלקה זו. סיכום על פי כל האמור לעיל, ולאחר ששר התחבורה החליט על פיצוי והסכומים שולמו לפי החלטתו, אני דוחה את התביעה כנגד הנתבעת 2, ומקבל את התביעה באופן חלקי כנגד הנתבעת 1 ומחייב אותה לשלם לתובעים (כל אחד לפי בעלותו בחלקות), 475,775 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 22.11.02 עד לתשלום בפועל.

בתביעה צויין כי ביחס לשטח הפלישה הוותיקה, מיתנהלת תביעה כספית במסגרת ת"א 55642-12-13 המתנהלת בבית המשפט השלום בחיפה, בפני כב' השופטת מעיין צור, שבה נדרשו הנתבעות שם לשלם למשיב כאן פיצויים בגין ירידת מלוא ערך הקרקע בשל השימוש הבלתי הפיך במקרקעין כבית עלמין.

טענות המשיבות 3-2, המועצה הדתית קריית ים וחברה קדישא קריית ים, בע"א 14820-05-20: המשיבות 3-2 טענו בעקרי הטיעון את הטענות הבאות: בהודעת העירעור של חברה קדישא חסדי אמת לא נידרש כל סעד כנגד המשיבות 3-2; שהרי אין למשיבות 3-2 כל קשר לשטח הפלישה החדשה שעליו נסב העירעור: הן לא פלשו, לא תפסו חזקה ולא בנו בו. לפיכך, אין הן יכולות להסמיך או למנות מאן דהוא לבצע עבודות כלשהן בשטח הפלישה החדשה, כפי שסבר בטעות בית המשפט קמא.

אולם, כפי שציינו ובצדק ב"כ המשיב בסיכומיהם, בהסכם החכירה משנת 1977, מופיעים במלואם שטחי החלקות 38-34, גוש 10432, כפי שטחם בנסחי הרישום, כך שברור כי הצהרות הקבוץ והודאתו בזכות חלות גם ביחס ל- "שטח הכלוא". חברה קדישא חסדי אמת טוענת כי לא הייתה צריכה לטעון לבעלות במקרקעין כדי להוכיח את הגנתה, וכי חזקה נוגדת אינה מצריכה טענת בעלות במקרקעין, אלא החזקה משך תקופת ההתיישנות בידיעה כי קיים אחר הטוען לבעלות.

סיכומה של נקודה: לא נוכל להתנות את סילוק היד בהסדרה כספית או בתשלום דמי שימוש ראויים, מקום שבו התביעה, לפי פרשנותה הנכונה, לא נועדה לטפל בפלישה הותיקה; ועת ההתנייה עשויה להותיר את בית העלמין ללא תיחזוקה שוטפת ועלולה לגרום לפגיעה בלתי מידתית, ברוכשי חלקות הקבר שטרם מימשו זכאותם, ובני מישפחות הנפטרים ובאי בית העלמין, אשר כאמור, לא צורפו להליך, ועמדתם לא נשמעה; ושעה שהמשיב לא גילה נכונות ליטול אחריות או ליטול את המושכות בעיניין זה תחת המערערות.

...

לא מצאנו עילה להתערבות בקביעת בית המשפט קמא ביחס למעורבות המערערות גם בפלישה החדשה.

סוף דבר, הסעד של סילוק יד, ככל שהוא מכוון למערערות ביחס לפלישה הוותיקה, מבוטל.

סוף דבר, אנו מורות כאמור בסעיפים 24 וסעיפים 42-40 לעיל.

דיון והכרעה הגעתי למסקנה כי יש לדחות את חלקה הארי של התביעה, ולמעט פיצוי בגין המחוברים, התובעים אינם זכאים לכל פיצוי נוסף.

(1) דרכים, גנים, שטחי נופש או ספורט, עתיקות, שטחי חניה, נמלים, מזחים, תחנות רכבת, תחנות אוטובוסים, שווקים, בתי מטבחיים, בתי קברות, מבנים לצרכי חינוך, דת ותרבות, מוסדות קהילתיים, בתי חולים, מרפאות, מקלטים ומחסים ציבורים, מתקני ביוב, מזבלות, מיתקנים להספקת מים וכל מטרה ציבורית אחרת שאישר שר הפנים לענין פסקה זו; (2) תחנות מישטרה, תחנות שירות לכיבוי אש, משרדי הממשלה, תחנות לתחבורה ציבורית, תחנות רכבת ארצית, בתי משפט, בתי סוהר, שדות תעופה, שמורות טבע, גנים לאומיים, מיתקנים או אתרים המשמשים לצורך צבאי או בטחוני, מיתקנים להתפלת מים ומתקני מים לרבות מאגרים, וכל צורך צבורי אחר שאישר שר הפנים באישור ועדת הפנים והגנת הסביבה של הכנסת לעניין פסקה זו".

ובהמשך: "נסכם דברינו עד כאן בדבר הדין החל ביחס להגנת היתרה. סעיף 190(א)(1) סיפה נוקט לשון רחבה, שממנה עשוי להשתמע כי כל הפחתה בשווי היתרה עקב הפקעה חלקית של המקרקעין מונעת את ביצוע ההפקעה. עם זאת, הפסיקה צימצמה את הגנת היתרה, וקבעה כי זו תחול רק באותם מקרים שבהם יתרת הקרקע אינה ניתנת לניצול סביר. נוסף על כך נקבע שהגנת היתרה, אם חלה, מחייבת לפצות את הנפקע הן בגין ירידת הערך שאירעה בשלב הראשון, שלב התכנית, הן בגין ירידת הערך שנבעה מהשלב השני – שלב ההפקעה. באשר למועד העלאת טענת הגנת היתרה נקבע כי ככלל על הנפקע להעלותה כבר בשלב הפקדת התכנית, אולם ניתן להעלותה גם בשלב ההפקעה – ובילבד שלא יוכח שהנפקע נהג בחוסר תום לב או שעקב שהוי בהעלאת הטענה נפגע אינטרס הסתמכות מבוסס של הרשות. במקרים אחרונים אלה, כאשר מתקבלת טענת הגנת היתרה שהועלתה בשלב ההפקעה, למעשה יכול להנתן פיצוי לנפקע בגין פגיעה שהסבה התכנית אף במקרים שבהם חלף מועד ההתיישנות לתביעת פיצויים בגין נזק שגרמה התכנית מכוח סעיף 197 לחוק" (פסקה 21 לפסק הדין).

מעבר לאמור, התובעים אינם זכאים לפיצויים בגין הוצאות רכישת נכס חלופי שכן הוצאות אלו לא הוכחו, ולא בכדי הן לא הוכחו שהרי התובעים לא רכשו נכס חלופי שכן במועד תפיסת החזקה (שנת 2013) התובעות לא התגוררו בבית המגורים שהושכר אז לצדדים שלישיים.

...

דין טענה זו להידחות, בראש ובראשונה בהיעדר הוכחה.

תוצאה התוצאה היא שהתביעה מתקבלת בחלקה.

הנתבעת תשלם לתובעים את שווי המחוברים בסכום של 396,000 ₪ בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 01.11.2013 (מועד תפיסת החזקה בשטח בהתאם לפסק הדין שניתן בתביעת הפינוי) ועד לתשלום בפועל.

בכתב התביעה נטען כי מבדיקה שנערכה ע"י המערערת נמצא כי המשיבה תפסה את חלקת הקבר הסמוכה לקברו של בעלה ז"ל אשר הלך לעולמו ביום 3.6.06, בכך שגידרה אותה ושתלה בתוכה עץ ובאופן המונע הקצאתה לאחר.

בכתב ההגנה טענה המשיבה כי יש לדחות את התביעה תוך שהעלתה טענות במישורים שונים, לרבות הטענה כי חלקת הקבר הוקצתה לה בעבר באמצעות משרד הבטחון, שכן בעלה ז"ל הוכר כנכה צה"ל. המשיבה טענה אף טענת סף בדבר היתיישנות התביעה, וזאת משמדובר בתביעה כספית שההתיישנות עליה היא שבע שנים, ואילו העילה נוסדה לטענתה כבר בשנת 2006, לאחר מות בעלה, ומכאן שהתיישנה זה מכבר.

ההלכה הפסוקה מבחינה בעיניין זה בין תביעה כספית גרידא (בין אם למחיר הקרקע, בין אם לפירות הקרקע ובין אם לפיצויים), שאיננה בגדר "תובענה במקרקעין" לצורך חוק ההתיישנות, לבין תביעות למימוש זכות או טובת הנאה בקרקע.

...

בכתב ההגנה טענה המשיבה כי יש לדחות את התביעה תוך שהעלתה טענות במישורים שונים, לרבות הטענה כי חלקת הקבר הוקצתה לה בעבר באמצעות משרד הביטחון, שכן בעלה ז"ל הוכר כנכה צה"ל. המשיבה טענה אף טענת סף בדבר התיישנות התביעה, וזאת משמדובר בתביעה כספית שההתיישנות עליה היא שבע שנים, ואילו העילה נוסדה לטענתה כבר בשנת 2006, לאחר מות בעלה, ומכאן שהתיישנה זה מכבר.

אוסיף, באשר לטענת השיהוי והנזק הראייתי שהעלתה המשיבה בתשובתה (אליה לא נדרש בימ"ש קמא), כי טענה מעין זו מצריכה הנחת תשתית עובדתית הולמת, דבר המצריך בירור לגופו של עניין, להבדיל מהכרעת סף. עוד יש להעיר, כי סבורני כי קיים קושי בהחלטת בימ"ש קמא להכריע על אתר בטענת ההתיישנות שהעלתה המשיבה, אף מן הטעם שבבקשה זו ניתנה החלטה קודמת על-ידי המותב הקודם, היא ההחלטה מיום 10.2.21.

סוף דבר; על יסוד המקובץ הערעור מתקבל, תוך שטענת ההתיישנות שמורה למשיבה והיא תוכרע לאחר עריכת הבירור הראוי הנדרש בבימ"ש קמא.

בנסיבות ובשים לב לחלק משמעותי מטענות המערערת בערעורה נדחה, לא ראיתי לעשות צו להוצאות בערעור.

ביום 7.7.2005 פורסמה הודעה בהתאם להוראות סעיפים 5 ו- 7 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) 1943 (להלן: "פקודת הקרקעות") ולפי חוק התיכנון והבניה, התשכ"ח-1965 (להלן: "חוק התיכנון והבניה"), בדבר תפיסת החזקה על ידי הערייה במקרקעין.

בהתאם, נקבע כי יש מקום להפחית פיצויים בגין 40% (המותרים על פי דין להפקעה ללא תמורה) מהשטח שהופקע לפי תכנית רש/715 ביחס לשתי החלקות הנ"ל. התפתחויות לאחר הגשת חוות דעתו של השמאי האושנר: לאחר שהוגשה חוות דעתו של השמאי האושנר קיימתי דיון נוסף בו ביקשתי לקדם הידברות על רקע חוות הדעת.

בתוך כך, טוענת הערייה כי השמאי האושנר נימנע מלייחס משקל לעדויות שהועברו לעיונו אשר הוכיחו לשיטת הערייה כי שוויה של אותה קרקע חקלאית הסמוכה לדרך ולבית קברות, צריך להיות הנמוך ביותר שניתן לקרקע חקלאית כלשהיא, כפי שקבע שמאי הערייה נייר.

בעיניין הר נקבע חריג שלפיו בנסיבות שבהן מיתקיים רצף תיכנוני בין שתי תכניות, ניתן לפרש את יסוד התכנית כמתייחס ליותר מתכנית אחת, באופן המאפשר לפצות מכוחו של סעיף 197 לחוק התיכנון והבנייה בגין נזק מיצטבר של שתי התכניות, ולמנות את מירוץ ההתיישנות מיום תחילתה של התכנית המאוחרת.

ראו בעיניין זה את דברי כב' השופט פוגלמן בעיניין ברג, שם בפיסקה 42: "על רקע ההנחה שהתכנית המקפיאה פגעה במקרקעין; כי שיעור הפגיעה שגרמה זו הוא במידה רבה פועל יוצא של מועד אישורה המאוחר של התכנית המשחררת; ונוכח החשש כי בעלי הזכויות יוותרו ללא כל פיצוי בגין פגיעה זו, עמד בית המשפט על שני טעמים מצטברים ושלובים המצדיקים לראות בשתי התכניות כתכנית אחת בנסיבות העניין...". מכאן, שהשימוש בדוקטרינה זו לא נועד על פניו לשמש טענת הגנה למי שנטען לגביו כי הוא חב בפצוי, בשל טענתו הבסיסית כי התכנית המאוחרת טומנת בחובה פצויי הפקעה אשר מייתרים תביעה לפצויי הפקעה בגין התכנית הראשונה בזמן.

...

במסגרת החלטתי מיום 12.1.2021 בה לא נפסקו הוצאות, התקבלו למעשה טענות הכפר הירוק ונותר להכריע בשאלת הפיצוי תוך מינוי של שמאי מומחה מטעם בית המשפט.

כן ראיתי לקחת בחשבון לעניין ההוצאות את החלטתי מיום 10.9.2017, שם הכרעתי ודחיתי את בקשת העירייה לסילוק על הסף, תוך שקבעתי כי הוצאות הדיון באותה בקשה ייפסקו לפי התוצאות בהליך העיקרי.

כן אני מורה כי העירייה תשלם לכפר הירוק סכום השווה לגובה אגרת בית המשפט ששולמה על ידו וכן תשלם לכפר הירוק סכום השווה לחלק ששילם הכפר הירוק עבור שכ"ט מומחה בית המשפט, בגין עריכת חוות דעתו.