התיישנות תביעה לפוליסת ביטוח נכות מתאונה

ההלכה הותוותה לבסוף בע"א 1806/05 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוח דוד אמיתי ז"ל (להלן: "עניין אמיתי"), שבו קבע בית המשפט, כי מועד ארוע התאונה, הוא ככלל המועד הרלוואנטי - "המועד הקובע לשם תחילת מירוץ תקופת ההתיישנות בתביעה לתגמולי ביטוח הוא מועד קרות התאונה כאשר עסקינן בפוליסה לביטוח תאונות אישיות (כבעניינינו) וכשהמדובר במחלה או נכות, המועד הראשון שבו יכלו לעמוד על קיומן – קבלת טפול רפואי, ובכפוף – כאמור – להשעיות שבדין". בית המשפט הסביר, כי פרשנות זו עולה בקנה אחד עם הוראות חוק חוזה ביטוח ועם כוונת המחוקק, אשר קיצר באופן מודע ומכוון את תקופת ההתיישנות לשלוש שנים.

...

גם בחינת התובענה לגופה מביאה למסקנה, שבעת הגשתה התביעה התיישנה ולא חלות נסיבות המאפשרות להאריך את תקופת ההתיישנות, שעה שהוברר כי מייד לאחר התאונה הראשונה היה התובע בדעה שנגרמה לו נכות צמיתה ואף הגיש תביעת נזיקין בעניין לבית המשפט.

בנסיבות שהובררו, יש לדחות את התביעה לתגמולים על פי הפוליסה הקולקטיבית מחמת התיישנות, כאשר התובע טוען, כי הנכות מקורה בתאונה הראשונה בלבד.

אחר כל האמור לעיל התביעה נדחית.

סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, כפי תוקפו בזמן הרלבנטי לתביעת המערערת, קבע כי "תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח היא שלוש שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח". על רקע הוראה זו התעוררה בפסיקה השאלה מתי מתרחש "מקרה הביטוח" בפוליסת ביטוח "נכות מתאונה", המגדירה מונח זה כמחייב "נכות תמידית" (מלאה או חלקית): האם מקרה הביטוח מתרחש במועד שבו ארעה התאונה, או במועד שבו התגבשה נכותו של המבוטח והפכה לקבועה, או שמא במועד שבו קבע מומחה את שיעור הנכות הקבועה.

...

על יסוד תשתית נורמטיבית זו דחה בית משפט קמא את טענתה של המערערת לפיה נזקה הנפשי התגלה לה רק בשנת 2008 עם קביעת הנכות הצמיתה על ידי מומחה בית המשפט במסגרת תביעת הפלת"ד. כאבן היסוד למסקנה זו שימש כתב התביעה שהגישה המערערת בספטמבר 2007 באותה תביעה, אשר נתמך בתיעוד רפואי שהגישה המערערת עצמה, ממנו עלה כי כבר בסמוך לתאונה ולכל המאוחר עם הגשת התביעה נתגלה למערערת נזק נפשי של ממש, שהתבטא במצב דכאוני פוסט-טראומטי, אשר כל אדם בר דעת היה תובע על פיו.

דיון והכרעה לאחר העיון הגעתי למסקנה כי דין הערעור להידחות.

אין בידי לקבל טענה זו, שכן כמו בית משפט קמא אף אני סבור, כי סעיף 6א' אינו מגדיר את "מקרה הביטוח" אלא כל עניינו בחובת מתן הודעה מצד המבוטח תוך 30 יום ממועד קרות התאונה.

במהלך שנת 2015 פנו התובע ובא כוחו לנתבעת בדרישה למימוש זכויותיו בגין נכות מתאונה בהתאם לפוליסה השלישית, אולם במכתב הנתבעת מיום 1.3.16, הדרישה נדחתה בנימוק כי נכות בעקבות מיקרו טראומה, כפי שטען התובע, אינה עונה להגדרת המונח "מקרה ביטוח" שבפוליסה השלישית, וכן כי התביעה בהתאם לפוליסה היתיישנה (להלן: "מכתב התשובה").

...

למען הסר ספק יובהר בזאת שלא שוכנעתי בטענת התובע כאילו לאחר שהפרמיה עבור פוליסה השלישית חויבה בחשבון הבנק לטובת הנתבעת במקום חברת הביטוח אריה, הוא לא יכול היה לעמוד על כך כי מדובר באותה פוליסה והמסקנה המתחייבת כי הפוליסה עדיין בתוקף.

לסיכום, התביעה נדחית.

התובע ישלם לנתבעת באמצעות בא-כוחו הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסכום של 5,850 ₪ וזאת עד ליום 30.4.18 שאם לא כן הסכום יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

הסעיף בנוסחו היום קובע כדלקמן: "תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח היא שלוש שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח; היתה עילת התביעה נכות שנגרמה למבוטח ממחלה או מתאונה, תימנה תקופת ההתיישנות מיום שקמה למבוטח זכות לתבוע תגמולי ביטוח לפי תנאי חוזה הביטוח". מדברי ההסבר להצעת החוק, עולה, כי ההצעה באה לשנות את הילכת אמיתי, עליה מבקשת הנתבעת להתבסס והנה מובאים הדברים כלשונם – "לפי חוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (להלן – חוק חוזה הביטוח) תקופת ההתיישנות של תביעה לתשלום תגמולי ביטוח היא שלוש שנים לאחר קרות מקרה הביטוח. בע"א 1806/05 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' עיזבון המנוח דוד אמיתי ז"ל (ניתן ביום 21 במאי 2008), קבע בית המשפט העליון כי אם תאונה היא שגרמה לנכות – קרות מקרה הביטוח הוא המועד שבו התרחשה התאונה ולא מועדים אחרים כגון המועד שבו התגבשה הנכות או המועד שבו סירבה חברת הביטוח לשלם את תגמולי הביטוח. ואולם מאחר שלעיתים התנאים שמכוחם יכול המבוטח לתבוע לפי פוליסת הביטוח מתקיימים רק כעבור זמן רב (למשל אם הנכות הפכה צמיתה בחלוף שלוש שנים) עלולה זכות התביעה שלו להתיישן בטרם יכול היה לתבוע תגמולי ביטוח. הצעת החוק נועדה לקבוע כי אם עילת התביעה של המבוטח היא נכות שנגרמה כתוצאה ממחלה או מתאונה, תקופת ההתיישנות תימנה רק מהמועד שבו המבוטח יכול לתבוע את תגמולי הביטוח לפי תנאי חוזה הביטוח....". תיקון זה ניכנס לתוקף ביום 24.3.14, כלומר לאחר התאונה נשוא התביעה, אם כי בהוראת המעבר נקבע כי הוא חל על עילת תביעה שהיא נכות שנגרמה ממחלה או מתאונה שטרם היתיישנה לפי הדין שחל עליה ערב יום תחילתו של התיקון.

...

הואיל וברור בענייננו כי ממועד התאונה ועד מועד התיקון לחוק, לא חלפו 3 שנים, יוצא אפוא כי התובע נהנה מהוראת התיקון.

התובע לא טען מאום בתביעתו לעניין זה, שכן כאמור הוא לא צירף לתביעתו חו"ד רפואית ואף לא ציין את דבר קביעת הנכות ע"י המל"ל. הנתבעת מנגד עדיין לא הגישה כתב הגנה והעלתה את טענת ההתיישנות כטענת סף בגדרי בקשה לדחיית התביעה ומכאן ברי שלא ניתן להכריע במסגרת זו בשאלת מועד התגבשותה של הנכות (שאלה שהינה למעשה שאלה עובדתית רפואית) בייחוד כאשר אין בהכרח זהות בין מועד זה לבין מועד קביעת הנכות ע"י המל"ל. למעשה די בכך כדי להורות על דחיית הבקשה וכך אני מורה.

סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח כנוסחו עובר לתיקון מס' 6 קבע כי: "תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח היא שלוש שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח". ההלכה בעיניין תחילת מירוץ ההתיישנות בתביעות מכוח הוראות חוק חוזה הביטוח הותוותה בעיניין אמיתי, שבו קבע בית המשפט, כי מועד ארוע התאונה, הוא ככלל המועד הרלוואנטי למניין מירוץ תקופת ההתיישנות: "המועד הקובע לשם תחילת מירוץ תקופת ההתיישנות בתביעה לתגמולי ביטוח הוא מועד קרות התאונה כאשר עסקינן בפוליסה לביטוח תאונות אישיות כבעניינו שהמדובר במחלה או נכות, המועד הראשון שבו יכלו לעמוד על קיומן – קבלת טפול רפואי, בכפוף – כאמור – להשעיות שבדין". בהילכת אמיתי הנ"ל, קבע בית המשפט, בדעת רוב, כי מועד מקרה הביטוח כמשמעותו בסעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, כאשר מדובר בפוליסה לביטוח תאונות אישיות, הוא המועד בו ארעה התאונה.

...

מכאן, לטענתו של התובע, יש למנות את מרוץ ההתיישנות מהמועד בו התגבשה הנכות אצלו, היינו בתאריך 27.01.13, מועד קביעת דרגת נכותו הצמיתה על ידי המוסד לביטוח לאומי, או לחילופין, תאריך 02.07.13, המועד בו נדחה ערעורו של האחרון שהוגש לבית הדין האזורי לעבודה על ההחלטה הנ"ל, ואשר הותיר את קביעת דרגת הנכות הנ"ל על כנה.

דיון והכרעה מעיון בכתבי טענות הצדדים, לרבות בקשת הנתבעת לסילוק התביעה על הסף, תגובות התובע והתשובה לתגובה, מצאתי כי יש לקבל את הבקשה, ולהורות על סילוק התביעה, על הסף.

מכאן ברי אפוא, כי ככל שהגעתי למסקנה כי במועד תחולת התיקון, היינו יום 24.03.14, תביעתו של התובע, התיישנה נוכח הדין שהיה קיים באותה עת, אין בתיקון כדי לסייע לתובע.

סוף דבר מכאן, המסקנה הינה כי דין התביעה להידחות, מחמת התיישנותה, וכך אני מורה.