התיישנות תביעה חדשה או המשך הליך קודם עקב טעות משפטית

בנוסף, הבנק המשיך לגבות עמלה בתקופה שמיום 1.7.12 ועד ליום 31.12.12.

סעיף 15 לחוק ההתיישנות מורה, כדלקמן: "הוגשה תובענה לפני בית משפט, לרבות בית דין דתי, והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תביעה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במנין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התביעה ובין דחייתה". מטרת הפסקת מירוץ ההתיישנות במהלך תקופת ההיתדיינות הקודמת: ".... הרעיון העומד מאחורי הסדר זה נועד להקל עם תובע המבקש למצות את יומו בבית-המשפט ולקבל הכרעה משפטית לגופה של תביעתו בלא שתיטען נגדו טענת היתיישנות המתבססת, בין היתר, גם על תקופת ההיתדיינות הקודמת, אשר מסיבות שונות לא אפשרה לו למצות את מלוא זכויותיו הדיוניות, ולכן היא גם איננה מהוה מעשה-בית-דין. הסדר זה מתקשר עם מתן משקל נכבד לזכות הפנייה לערכאות, אשר הפכה זכות בעלת ממד חוקתי ועם התודעה כי מרוץ ההתיישנות מופסק למשך תקופת ההיתדיינות הראשונה מקום שהתובע לא ישן על זכויותיו, אלא להפך – הפעילן, אלא שמסיבות שונות לא הועילה ההיתדיינות הראשונה למצות את זכויותיו הדיוניות, ולכן מערכת כללי הדיון מאפשרת לו לשוב ולתבוע שנית באותה עילה. בנסיבות אלה גם דיני היתיישנות באים לקראת אותו מתדיין ונותנים לו הקלה בחישוב תקופת ההתיישנות כדי שתביעתו השנייה לא תיחסם מחמת היתיישנות. הקלה זו מותנית בכך שהיא אינה עומדת בסתירה לעיקרון מעשה-בית-דין, והיא תוחל רק מקום שהתובענה השנייה אינה חסומה לדיון מפאת מעשה-בית-דין." (ע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נז( 5) 166 (2003) , להלן: "ענין זיסר").

אמנם, אין דעתי נוחה מכך שבית המשפט נידרש בשנית לאותה תביעה , אך אין די בכך, בנסיבות, ובכלל זה אופי התביעה, כדי לחסום את דרכו של התובע מדיון בזכותו המהותית, כפי שנקבע בע"ע (ארצי) 393/05 [פורסם בנבו]: "...מחיקת הליך קודם בשל טעות או רשלנות בניהול ההליך שאינם מגיעים לכדי היתנהגות בחוסר תום לב או שאינם טורדניים או כרוכים בשימוש לרעה בהליכי בית המשפט, אינם מצדיקים סיוג או שלילת תחולת החריג הקבוע בסעיף 15 לחוק ההתיישנות". בנסיבות אלה, בהן אין המדובר בתובע אשר ישן על זכויותיו, או גרם לנזק לנתבעים, או הטריד את בית המשפט בהליכי סרק השכם וערב תוך הפרת חובת תום הלב בה הוא מצוה בנקיטה בהליכים משפטיים, אלא המדובר, לכל היותר, ברשלנות בניהול ההליך, לא תשלל חלות הוראת סעיף 15 לחוק ההתיישנות.

...

דיון והכרעה לאחר שבחנתי את הבקשה, התגובה וכתבי הטענות, מצאתי כי דין הבקשה לדחיית התביעה בשל התיישנות, להדחות.

מסקנה זו עולה בקנה אחד עם ההלכה כי בית המשפט ינקוט במשורה בכל הקשור לסילוק תביעה על הסף, בפרט, מחמת התיישנות, תוך העדפת הזכות המהותית; כמו גם הרצון שלא לנעול את שערי בית המשפט כבר בשלב זה (ע"א 1254/99, המאירי נ' הכשרת הישוב בע"מ, פ"ד נד(2) 535; רע"א (ת"א) 213/16 שרותי בריאות כללית נ' פלוני [פורסם בנבו] (פורסם ביום 8.3.16); ת.א. (מחוזי ירושלים) 17548-06-16 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' פלוני [פורסם בנבו] (פורסם ביום 15.3.17)).

לאור האמור, הבקשה נדחית.

להלן תמצית תשובת המשיבה: התביעה לגימלה מכח סעיף 38(א) לחוק הגימלאות היא תביעה חדשה ולא המשך או תיקון של התביעה הקודמת.

לדידה, כל עוד הוגשה התביעה לגימלת שאיר בתוך שנתיים מפטירת המנוח, גם אם טעתה בדין או בעובדה, בשאלה מה המקור החוקי לזכאותה לגימלת שאיר, עילת ההתיישנות לא נבחנת בשינוי עילת התביעה או בהגשת התביעה המתוקנת ביום 26.3.17 (סעיף 13 לסיכומי המערערת).

עוד הובהר בעיניין זה – ונקודה זו היא בעלת חשיבות לענייננו – כי כאשר בקשה לתיקון כתב תביעה מוגשת לאחר חלוף תקופת ההתיישנות, והתיקון המבוקש כולל עילה חדשה החורגת מעילת התביעה המקורית, אזי אין להתיר לתובע לתקן את כתב תביעתו, שכן הענות לבקשה תקפח את האנטרס של הנתבע ותאפשר לתובע לעקוף את דיני ההתיישנות (ראו, בין היתר, רע"א 6590/10 עיזבון המנוח פואד אשתייה ז"ל נ' מדינת ישראל - משרד הבטחון‏, פסקה 11 והאסמכתאות שם (28.5.2012) (להלן: עניין עיזבון אשתייה); רע"א 6541/19 קופת חולים לאומית נ' פלוני, פסקה 7 והאסמכתאות שם (26.11.2019) (להלן: עניין קופ"ח לאומית)).

כך גם ציין בית הדין הארצי בעירעור כי "הגיונם של דברים אלה, הנעוץ בעקרו בתקינות ההליך, יפה גם כאשר הוגשה לרשות המינהלית בקשה בעילה אחת, ואגב הליכי בקורת שיפוטית עליה מבקש האדם לראשונה להשתית את זכאותו על עילה אחרת, השונה מהותית ביסודותיה המשפטיים, בתנאיה ובתוצאותיה הכלכליות מהעילה הראשונה.". הממונה היה מודע לסעיף 50 לחוק לפיו היה רשאי להאריך את התקופה להגשת התביעה "אם האיחור בהגשת הבקשה חל עקב סיבות שלתובע לא היתה שליטה עליהן" (לעניין שיקול דעתו של הממונה בבוחנו את השאלה אם יש לפניו סיבות שלא היתה לתובע שליטה עליהן ר' ע"ע (ארצי ) 12265-08-15 עזבון המנוח פיקר שמואל ז"ל - מדינת ישראל הממונה על תשלום הגימלאות, 24.06.2018).

כך גם עולה מדבריה של עו"ד ספראי בתשאול: "אני מניחה שהיא העדיפה סכום קבוע לכל חייה ובאיזה מקום הייתה לה נטייה להמשיך לקשור אותו כמחויב אליה בתשלומים חודשיים". זאת ועוד – המצב המשפטי לפיו המערערת אינה זכאית למזונות על פי הדין האישי וכי מדובר בתביעה רכושית, הוסבר במפורש למערערת והיה ידוע לה. בעיניין זה מקובלת עלינו עדותה של עו"ד ספראי, לפיה היא הסבירה למערערת את המצב המשפטי בעיניינה ואת זכאותה למחצית מהנכסים של המנוח (עמוד 11, שורות 25-36): ש: אוקי.

...

התמונה הכוללת העולה מהראיות שהוצגו, שהן אותן ראיות שהיו לפני הממונה, מובילה למסקנה זהה, לפיה ההסכם עליו המערערת מסתמכת אינו הסכם מזונות ומשום כך אינה זכאית לגמלת שארים מהמשיבה, על יסוד הוראת סעיף 38(א) לחוק הגמלאות.

מעבר לכך יש להדגיש, כי מקום בו מדובר בכספי הקופה הציבורית, גם אם לטעמנו הממונה פעל מנקודת מוצא שגויה, אין זה סביר שהמערערת תוכר כזכאית לגמלה רק על יסוד פגם בשיקול הדעת של הרשות המנהלית.

לאור כל המפורט לעיל, לא מצאנו שנפלה טעות בהחלטת הממונה, ודין הערעור להידחות.

הכוונה למקרים שבהם לאחר שניתן פסק-דין סופי נתגלו ראיות חדשות שבכוחן לשנות את פני ההכרעה מיסודה, ואשר לא היה ניתן להשיגן בשקידה סבירה קודם למתן פסק-הדין" סילוק העל הסף סעיף 43 לתקנות קובע כי לבית משפט יש סמכות לדחות תביעה, בכל שלב של הדיון, אם הוא סבור כי ראוי ונכון לעשות: "בית המשפט רשאי לדחות תביעה בכל עת בשל קיומו של מעשה בית דין, היתיישנות או מכל נימוק אחר, שלפיו הוא סבור כי ראוי ונכון לדחות את התביעה". בתי המשפט נוהגים לעשות שימוש באפשרות זו, של דחיית תביעה על הסף, במשורה, כאשר ברור כי לא קיים סיכוי שהתביעה תיתקבל וכאשר גם אם כל טענות התובע יוכחו, לא יהיה זכאי לקבלת סעד (ע"א 3510/99 ולעס נ' אגד אגודה שיתופית לתחבורה בישראל, פ"ד נה(5) 826; "ברור ונעלה מכל ספק הוא, שעל יסוד העובדות שטען להן לא יוכל התובע לזכות בסעד שבקש..." (י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995), 384).

וכן: "התכלית העומדת מאחורי סמכותו של בית המשפט למחוק תביעה על הסף הנה ייעול ההליך השפוטי. הליך המחיקה על הסף נועד לאפשר לנתבע "לעשות קפנדריה" כאשר בעטיה של טענה משפטית או אפילו טענה עובדתית קצרה ניתן לסיים את המשפט בלא שייערך דיון בכל השאלות השנויות במחלוקת (ע"א 455/06 חלקה 21 בגוש 6539 בע"מ נ' עירית הרצליה [פורסם בנבו] (11/06/2009) פיסקה 17 וראה האסמכתאות שם) אם דברים אלו נאמרו בשנת 2009, בודאי שמקבלים הם משנה תוקף לאחר התקנת התקנות החדשות ועקרונות היסוד הקבועים בחלק א' לתקנות.

בתגובה לבקשה השיבה הערייה, כי בשל טעות טכנית נשמט שמו של התובע דכאן, שאף הוא אחד מילדי המנוח, וכן הודגש כי הנתבע 1 לא הצטרף לבקשה לסילוק התביעה נגדו על הסף.

הראיה עליה מבקש התובע להסתמך – תימלול שיחה עם בא כוחו דאז לא מועילה לו ובא כוחו אינו מודה בדבר שנחזה להיות קנוניה עם הערייה ולא בכדי לא הפנה התובע לשורה ספציפית בתימלול, שכן הדובר, שנטען כי הוא בא כוחו דאז, אומר לתובע: "אף אחד לא סיבך אותך... שהמחשבה שלך תהיה כמו שאתה רוצה, תמשיך לחשוב שמישהו סיבך אותך, ושהאל יברך אותך... יש לי מספיק כדי להוכיח את אמינותם של הדברים שלי, וכל התיק נמצא אצלי בלחיצה על כפתור, אף אחד לא קיבל עבורך החלטה... תקרא את ההחלטות המשפטיות באופן נכון ומה שכותב בהחלטה שאני מיתנגד לכל החוב, ובאם הדברים שלי ייצאו נכונים אזי ייתנו לי החלטה 10,500 כשכר טירחה, ואם דבריי לא ייצאו נכונים אז הם יקבלו 10,500. תעקוב אחרי אחרד כל ההחלטה, תקרא אותה באופן נכון, אל תמהר בלשפוט אנשים... אתה יושן ויושן ומתעורר... ואני מאוד מקוה שלא תחזור אליי בנושא הזה, אלא אחר שתדקדק בו בכל המסמכים שלו ובכל התכולה שלו, ומהמסמכים שאיברהים התחנן בפניך שתלך ותיקח אותם מהמשרד שלו" (תימלול ראשון, ההדגשות שלי ב"י) .

...

"אין משמע כך שהוא מבקש לחזור מההסכמות שנתן להסדר הנ"ל שקיבל תוקף של פסק דין, היות והוא בטוח בכך כי די בבדיקה ולו שגרתית וקלה בכדי להגיע למסקנה ולתוצאה לפיה יש להביא לביטול החיוב על שמו ודחית התביעה ככל שהיא מתייחסת אליו" (ס' 10 לבקשה מיום 15.10.2020 שהוגשה באמצעות עו"ד עאמאר דראושה).

הכרעה מכאן נבחן את טענות התובע כעת, וכפי שנראה אין בטענותיו דבר וחצי דבר ודין התביעה להידחות כבר בשלב זה. כזכור, טוען התובע כי התגלו 4 ראיות חדשות (בא כוחו הקודם הסכים בשמו לפסק דין ללא ידיעתו, הגיש השגה בשמו ללא ידיעתו, העיריה סיכלה את ההשגה והעידה עדות שקר), ואולם כל "הראיות" לאו ראיות הן, חלקן לא היו קיימות לפני מתן פסק הדין בדיון, וחלקן כן הועלה טרם חתימת הפסיקתא בשנת 2020, כך שהדרך להשיג היתה בערעור ולא בבקשה זו. אפרט.

אין הצדקה לניהול הליך שלם ומלא על חשבון מתדיינים אחרים הממתינים לתורם ועל חשבון הקופה הציבורית של עיריית ירושלים על סמך טענות חמורות וקשות כלפי רשות מקומית ועורך –דין (שלא נתבע כלל בהליך זה מבלי להטעים מדוע), שהופרחו לאוויר, בעלמא ולא ביסוס מינימלי, לא כל שכן הרף הגבוה, מאוד, שנקבע להוכחת טענות מסוג זה. בקשת הנתבעת לדחיית התביעה על הסף מתקבלת, אני דוחה את התביעה ומורה כי התובע יישא בהוצאות הנתבעת ובשכ"ט עו"ד בסך של 8,190 ₪, אשר ישולמו בתוך 30 יום שאחרת יישאו ריבית והצמדה עד לתשלום בפועל.

מאחר שבכתב התביעה לא עתרו התובעים לביטול פסקי הדין שניתנו בהליכים הקודמים ומאחר שמדובר בפסקי דין חלוטים, בחינת הבקשה לסילוק התביעה על הסף תיעשה בהתאם לכללים הרגילים של מעשה בית דין (השתק עילה או השתק פלוגתא), שהוי והתיישנות.

לאורך השנים לא העלה דקל ולו טענה אחת בכל הנוגע לתוקף הסכם המכר, לא טען כי התמורה לא שולמה, לא טען כי חתם על ההסכם מתוך הטעה או טעות, לא ביקש לבטל את ההסכם והטענות בעיניין זה הועלו על ידי התובעת מס' 1 בלבד שהיא העומדת, ככל הנראה, מאחורי התביעה בהליך דנן.

ישיבתו של דקל על הגדר לאורך עשרות שנים ומתן אפשרות להליך המשפטי להמשיך ולהתנהל בלעדיו אף היא יוצרת נגדו מחסום דיוני המונעת ממנו מלהגיש את התביעה מחדש מחמת מעשה בית דין, בהיותו צד קרוב לסכסוך (לעניין זה ראו פסק דין שהובא דלעיל).

...

נוכח המסקנה אליה הגעתי בדבר דחיית התביעה על כל חלקיה מכוח קיומו של מעשה בית דין, אינני רואה צורך לדון בטענת ההתיישנות.

סוף דבר אשר על כן, אני מורה על דחיית התביעה העיקרית על כל חלקיה.

התובעים, ביחד ולחוד, ישלמו לכל אחד מהנתבעים 2 ו- 3 הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, בסכום כולל של 5,000 ₪ בתופסת מע"מ. כמו כן אני מחייב את הנתבעים לשלם לנתבע מס' 1, שאינו מיוצג בידי עו"ד, הוצאות משפט בסכום של 1,500 ₪.

המערערים צרפו לתצהירים הודעה שבה נרשם שהם מוגשים באיחור רב בשל טעות פנימית במשרד ב"כ המערערים.

דיון והכרעה לאחר עיון בטענות הצדדים, ומכוח סמכותי לפי תקנות 138 (א) (5) ו- 146 לתקנות, מצאתי להורות על קבלת העירעור באופן שבמקום דחיית התביעה היא תימחק, וככל שתוגש מחדש הדיון בה יחל מהנקודה שבה הופסק, בהתאם לתקנה 41 (ג) לתקנות.

" תקנה 43 לתקנות עוסקת בדחיית תביעה וזה לשונה: "בית המשפט רשאי לדחות תביעה בכל עת בשל קיומו של מעשה בית דין, היתיישנות או מכל נימוק אחר, שלפיו הוא סבור כי ראוי ונכון לדחות את התביעה." תקנה 67 (א1) לתקנות, העוסקת בהגשת ראיות בתצהירים, קובעת כך: "67 (א1) הורה בית המשפט על הגשת עדות ראשית בכתב, ולא הגיש בעל הדין תצהיר של עד כאמור, רשאי בית המשפט, בלי לגרוע מיתר סמכויותיו, להורות כי לא יורשה בעל הדין להביא את העד או להוכיח את העובדה, אלא אם כן שוכנע בית המשפט כי התצהיר לא הוגש מסיבות מוצדקות". תקנה 168 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984 (להלן: התקנות הקודמות) דומה לתקנה 67 (א1) לתקנות, אם כי בה לא נרשם שההוראה שלא ניתן יהיה להביא את העד היא "בלי לגרוע מיתר סמכויותיו" של בית המשפט.

הכלל הראשון והחשוב ביותר הוא שדחיית תביעה, קרי: מניעת גישה של בעל הדין לערכאות, יוחדה בעיקרון להליכים שראשיתם היא כאחריתם, קרי: הליכים שבהם ידוע מתחילה כי אף אם יתנהלו עד תום, בעל הדין לא יהיה זכאי לסעד המבוקש על ידו, בין אם משום שהתביעה היתיישנה או משום שקיים מעשה בית דין או כל טעם אחר (דוגמאת העדר עילה או יריבות ברורים וגלויים על פניהם).

תוצאה זו קשה שבעתיים, ויוצרת סיבוך משפטי, נוכח העובדה שדחיית התביעה לכאורה משמשת כמעשה בית דין שחל על טענת הגנה בתביעה שכנגד (האם היה או לא היה יסוד לתביעה כלפי המשיב 2), בלי שהיה למערערים יומם בבית המשפט, אף שימשיכו לשהות בין כתליו.

...

לפיכך, הטענה נדחית.

סיכום הערעור מתקבל.

אני מורה כי תביעתם של המערערים תימחק.