כן נקבע בעירעור שומה, כי יש לראות ביתרת החוב של מוסקוביץ לחברה, חוב על סך של כ- 5 מיליון ₪, שנוצר בין היתר, מההלוואות נשוא דיוננו, כחוב שהחברה והמפרק ויתרו על גבייתו, ומשכך, מעמדו כחוב שנמחל, ויש ליחסו כהכנסה של מוסקוביץ מהחברה.
לטענתו, היא לא הוכיחה כי ההלוואות שהעמידה למוסקוביץ עמדו בתנאים שנקבעו בתקנה, והיא לא טענה דבר לעניין זה.
עוד נטען כי ממילא תקנות מס הכנסה לא גוברות על דיני חידלות פרעון.
באשר לטענת ההתיישנות, פעולת הקזוז של כספי ההלוואות מן הפוליסות, נעשתה ביום 25.12.2012 והבקשה שבפניי הוגשה ביום 2.7.2012 ועל כן נהיר כי הבקשה לא היתיישנה.
...
במצב דברים זה, נראה לי כי יהא זה נכון להכיר בזכות הקיזוז של המשיבה בסכום קרן ההלוואה בלבד, ללא שיילקחו בחשבון חיובי ריבית, קנסות ועמלות כלשהן.
נוסף על האמור, סבורני כי המשיבה הייתה רשאית לקזז את יתרת ההלוואות מכספי הפוליסות, וזאת בהתאם לתקנה 30(ג) בתקנות מס הכנסה (שהייתה בתוקף במועד מתן ההלוואה), לפיה משקיע מוסדי רשאי לתת הלוואה למבוטח או לעמית, וככל שהאחרון דורש את תשלום ערך הפדיון שנקבע בפוליסת הביטוח או בקופת הגמל יש לנכות ממנו את יתרת ההלוואות.
סוף דבר
לאור האמור לעיל, יש לערוך חשבון חדש של היתרה בפוליסה נשוא הדיון, לאחר קיזוז קרן ההלוואה בלבד, ואת היתרה, על המשיבה להעביר לקופת הפירוק, באמצעות המפרק.
