התיישנות עבירת בניה ללא היתר לאחר הגשת כתב אישום

לעניין זה יש לציין כי פסיקת בתי המשפט הכירו במקרה של היתיישנות העבירה כמקרה הנכנס לגדר "אינו בר-עונשין". מעיון בחלופות סעיף 212 נראה כי מטרת הסעיף הייתה ליתן בידי בית המשפט סמכות לאכוף את חוקי הבנייה, מקום שבו לא ניתן ללכת "בדרך המלך" – הגשת כתב אישום נגד עבריין הבנייה, וזאת על מנת שלא להשלים עם התופעה החמורה של בנייה בלתי חוקית, בבחינת איש הישר בעיניו יעשה.

ומן הכלל אל הפרט: התנאי הראשון – עבירת בנייה מצאתי לנכון לדחות את טענת המתנגדים כי לא היתקיים התנאי שבסעיף 212 רישא לחוק, לפיו "נעברה עבירה בבניין". ראשית, הצהרות המפקחים שהוגשו בתמיכה לבקשה, לפיהם המבנה ניבנה ללא היתר בנייה, לא נסתרו בחקירה נגדית.

כך, כאשר לגבי הבינוי המדובר כבר נוהלו שני הליכים פליליים שהסתיימו בהרשעה (ת.פ. 3251/02 ו-ת.פ. 18860/04) וכאשר ההליכים כנגד המנוחה הופסקו רק לאחר שהוגש נגדה כתב אישום שלישי (ת.פ. 4580/09).

...

התוצאה ההתנגדות המשיבים לבקשה למתן צו הריסה – נדחית.

בהתאם לסמכותי מכוח סעיף 212 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, אני מורה על הריסת המבנה כמפורט בבקשה למתן צו הריסה ובתרשים שצורף אליה.

בנסיבות העניין אני מחייב את המתנגדים בהוצאות המבקשת בסך של 4,000 ש"ח. סכום זה ישולם בתוך 30 יום ולאחר מכן יישא הפרשי ריבית והצמדה כדין.

כתב אישום מתוקן הוגש ביום 23.11.15 (להלן: "כתב האישום"), בגין עבירות של ביצוע עבודות הטעונות היתר ושל שימוש במקרקעין ללא היתר ובסטייה מהיתר/תוכנית קיימת בייעוד לחקלאות לשימוש מסחרי, בנגוד לס'145(א)(2-3), (204 (א-ג),208(א)(1-7), 218, 253, 156(א) לחוק התיכנון והבניה, התשכ"ה -1965.

הנאשמים לא פעלו להכשרת חריגת הבנייה ו/או הריסתה ו/או הפסקת שימוש האסור מרגע היוודע לנאשמים כי מדובר בעבירה על דיני התיכנון והבניה, גם לאחר שהוגש כתב האישום, הבריכה עומדת על תילה גם כיום, כחלק מהמתקנים של מיתחם האירועים.

יחד עם זאת בהכרעת הדין נדחתה טענת הנאשמים לאכיפה בררנית לעניין עבירת הבנייה ללא היתר, בה הורשעו הנאשמים, שכן נקבע כי המאשימה פעלה ע"פ מדיניות אכיפה שויונית ולגיטימית, לפעול כנגד עבירות בניה חדשות (שטרם התיישנו) דוגמאת העבירה בה הורשעו הנאשמים ולא כנגד בניה ישנה.

...

הערך החברתי שנפגע אין חולק על הצורך להחמיר בעבירות על דיני התכנון והבנייה ובאשר לערך החברתי המוגן הנפגע מביצוע עבירות בנייה, אפנה לדבריו הברורים של השופט (כתוארו אז) מ. חשין ברע"פ 4357/01 סבן נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה קריית אונו פ"ד(3) 49,59: "בנייה שלא כדין היא לא רק תופעה, החותרת תחת התכנון הנכון של הבנייה, אלא השלכותיה מרחיקות לכת יותר. היא בין התופעות הבולטות , הפוגעות בהשלטת החוק, מי שעושה דין לעצמו פוגע באופן הגלוי והברור בהשלטת החוק...". עוד נקבע [רע"פ 6665/05 ראיף מריסאת נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (17.5.2006)] (להלן: "פרשת מריסאת") כי: "על העונש שנגזר על מי שמורשע בעבירות נגד חוקי התכנון ובניה לשקף את חומרת המעשים והפגיעה בשלטון החוק ולשמש גורם הרתעה נגדו ונגד עבריינים פוטנציאלים, במטרה להפוך את ביצוע העבירות לבלתי כדאיות מבחינה כלכלית. כבר נפסק בעבר, כי בתי-המשפט מצווים לתת יד למאבק בעבירות החמורות בתחום התכנון והבנייה, שהפכו לחזון נפרץ בימינו ...". הנאשמים הורשעו בעבירה של בניית בריכה ללא היתר כדין, שהינה חלק ממתחם המשמש לשמחות ואירועים, שנבנה על ידי הנאשמים במקרקעין בייעוד לחקלאות.

דין הבקשה לביטול ההרשעה ע"פ ס' 192א לחוק, להידחות.

על כן, הבקשה לביטול הרשעתם של הנאשמים –נדחית.

בהתחשב בכל המפורט לעיל, ועל מנת ליתן את המשקל הראוי, בין היתר, לאינטרס הציבורי המובהק שבאי עידוד עבריינות כאמור, אני גוזר על הנאשמים את העונשים הבאים : על הנאשם 1 קנס בסך 15,000 ₪ או 30 ימי מאסר תמורתו.

בהחלטה/גזר דין מיום 24.01.23 ציין בימ"ש קמא כי בתאריך 20.09.22 הודו המשיבים בבצוע עבירות הבניה והשמוש ללא היתר, זאת לאחר שבקשו לבטל את כתב האישום שהוגש נגדם מטעמים של הגנה מן הצדק ובקשתם נדחתה על ידי בימ"ש קמא בהחלטה מיום 07.11.21.

עם זאת, בנסיבות העניין, כאשר השכנה לא הועמדה לדין על עבירות דומות בגין בניה ללא היתר של תוספת דומה לזו של המשיבים, וכאשר נקבע כי המערערת לא הביאה ראיות מספיקות לכך שהבניה של השכנה היתיישנה, קבע בימ"ש קמא כי מטעמים של הגנה מן הצדק יש להמנע מהרשעת המשיבים, בהיתחשב בכך שהמשיב מכהן בתפקיד צבורי ותכניותיו לעתיד כוללות פעילות ציבורית שעלולה להפגע אם יורשע, וכן אין לחייבם בהריסת התוספת שנבנתה על ידם ללא היתר מעל תוספת זהה שנבנתה על ידי שכנתם ללא היתר.

...

דיון ומסקנות: לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת פסק דינו של בימ"ש קמא הגעתי למסקנה כי יש לדחות את הערעור מהטעם שלא נפל בפסק הדין כל פגם המצדיק התערבות.

בנסיבות העניין סבור אני כי אין מקום להתערב במסקנתו העובדתית והתוצאה המשפטית אליה הגיע [רע"פ 3154/11 כמיס אליאס נ' מדינת ישראל (15.05.2011); רע"פ 7789/18 מיכאל דהאן נ' מדינת ישראל (06.12.2018)] ובנסיבות מקרה זה לא מצאתי מקום להתערב בשיקול דעתו ובאופן שבו יישם את ההלכות, כפי שפורט לעיל.

אשר על כן, לאור המפורט לעיל, הערעור נדחה.

למחזיק מונה סניגור צבורי רק לאחר שהודה בעובדות כתב האישום והורשע בדין; הריסת הנכס בוצעה באמצעות דחפורים וכלים כבדים, אשר לא השאירו זכר לנכס, בלי ליידע את התובעת על כוונתה לעשות כן, ובלי לשלוח התראה או הודעה למחזיק; ההריסה בוצעה באופן שלא השאירה זכר לנכס, והוא נהרס מיסודותיו, תוך פגיעה קשה באפשרות לחדשו ו/או לבנותו מחדש בצורה קלה; הנתבעות לא התחשבו בהוראות סעיפים 209 ו-205 לחוק התיכנון והבנייה; עונש ההריסה הוא בגין העבירה של בנייה ללא היתר ולא בעבירה של שימוש במקרקעין שניבנו ללא היתר; הנתבעות התרשלו בעת הגשת כתב האישום ובניהול ההליך הפלילי.

מעיון בפרוטוקול ההליך הפלילי עולה שגם הסניגור, עו"ד אלאדין הסכים שבשנת 1997 המבנה היה לא מאוכלס וללא גג. לאור הערת המפקח בדו"ח איתור עבירה שתאריך תחילת הבנייה היה כ- 8 שנים קודם לכן, ברור הדבר שלמאשימה בכתב האישום לא היה את מועד בניית הגג, או חלפה תקופת ההתיישנות להגשת כתב אישום נגד המחזיק בגין עבירה של בנייה ללא היתר, וכל אשר נותר למאשימה הוא להגיש כתב אישום נגד המחזיק בעבירה של שימוש ללא היתר.

...

לסיכום שאלת האחריות: לאור כל האמור לעיל סבור אני שאין לנתבעות כל אחריות לנזקי התובעת, וכל נזקי התובעת נבעו ממעשיה וממחדליה כפי שפורטו לעיל.

סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את תביעת התובעת נגד הנתבעות.

התובעת תשלם לנתבעות, ביחד ולחוד, כדלקמן: את הוצאות המשפט בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל; שכ"ט עו"ד בסך 100,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.

רקע עניינו של הליך זה בכתב אישום המייחס לנאשם עבירות של בניה ושימוש הטעונים היתר ללא היתר, עבירות לפי סעיף 145 (א) ו-204 (א) לחוק התיכנון והבניה התשכ"ה- 1965 (להלן: "החוק"), בנוסחו טרם תיקון 116 וכן עבירה של ביצוע שימוש אסור, עבירה לפי סעיף 243 (ה) ו-(ו) לחוק, בנוסחו לאחר תיקון 116.

טרם תשובתו לאישום, העלה הנאשם העלה מספר טענות מקדמיות בכוחן יש, לגישתו, להוביל לביטול כתב האישום: היתיישנות עבירת בנייה, אי קבלת אישור פרקליטות על הגשת כתב האישום בעבירת השמוש ואי שקילת הסדר מותנה טרם הגשת כתב האישום.

...

כך למשל, בתו"ב 33830-08-18,עיריית בית שאן נ' רווח, [פורסם ב"נבו"], 11.3.19), תיעדה המאשימה בתרשומת פנימית את הפעלת שיקול הדעת ובחינת התאמת נסיבות המקרה להסדר מותנה (אם כי בסופו של דבר לא מצאה לכך מקום).

גם בתו"ב 11804-16-15, פמ"מ נ' טובול [פורסם ב"נבו"], 7.4.16 מצא בית המשפט כי אין מקום להתערב בשיקול דעת התביעה שלא להציע הסדר מותנה, לאחר שהמאשימה הבהירה כי שקלה את האפשרות אולם לאור שורת טעמים עליה הצביעה (ראה בסעיף 19 לפסק הדין), לא מצאה לכך מקום.

התוצאה היא אם כן כי בנסיבות במקרה היה על המאשימה לשקול הסדר מותנה והיא לא עשתה כן. לפיכך ולאור ההסכמה הדיונית לפיה ככל שתתקבל טענה זו יבוטל כתב האישום- אני מורה על ביטול האישום.