התיישנות עבירות מנהליות: תקופת ההתיישנות

בשל הדמיון הקיים בין עבירות מנהליות לעבירות בררת קנס מסוג בררת משפט (סעיפים228-229 לחסד"פ), אשר בשניהם רשאי הנקנס להודיע על רצונו להשפט, עלתה בעבר השאלה האם יש לקבוע את תקופת ההתיישנות בעבירות מנהליות כפי שנקבע לעניין עבירות בררת הקנס, היינו האם תקופת ההתיישנות בעבירות מנהליות היא בהתאם לסעיף 9(א) לחסד"פ או בהתאם לסעיף 225 א'.

...

בעפ"א 1004/01קשת היפרטוי בע"מ נ' מדינת ישראל , פד"ע לח' 181, קבע בית הדין הארצי: "המערערת השקיעה מאמצים בלתי מבוטלים בניסיון לשכנענו כי סדרי הדין הרלוונטיים לענייננו הם אלה הקבועים בפרק ז' לחוק סדר הדין הפלילי והנוגעים לעבירות קנס. טענה זו אין בידי לקבל. בעניין זה נפסק זה מכבר על-ידי בית-המשפט העליון, כדלקמן: "ההבחנה בין הליך בררת הקנס להליך של הטלת קנס מינהלי ברורה: ההליך של קנס מינהלי הוא במסלול המינהלי, להבדיל מהליך בררת הקנס אשר מצוי במסלול הפלילי. בהתאם לכך, אי-תשלום קנס מינהלי במועד גורר תוספת הפרשי הצמדה וכן תוספת פיגור (סעיף 17 לחוק). קיימים גם אמצעים נוספים בידי בית-המשפט במקרה של אי-תשלום הקנס... אך במקרה של אי-תשלום קנס מינהלי, ככלל, אין עומד נגד העובר עבירה מינהלית מסלול פלילי, כשם שהוא עומד במקרה של בררת הקנס. אי-תשלום קנס מינהלי אינו מעלה את העבירה למסלול פלילי. המסלול הפלילי קיים במקרה של עבירות מינהליות רק במקרה שמי שמייחסים לו עבירה כזו בוחר במסלול הפלילי... לא זה המצב במקרה של בררת קנס. המסלול במקרה כזה הוא פלילי: מצד אחד, אי-תשלום הקנס תוך התקופה הקבועה בחוק, מעלה את הדיון למסלול של הליך פלילי, וההזמנה שניתנה במסגרת ההודעה על בררת הקנס תיחשב כהזמנה לדין פלילי... מצד אחר, תשלום של הקנס רואים אותו כאילו הודה מי שקיבל את בררת הקנס באשמה בפני בית-המשפט, הורשע בדין ונשא את עונשו..." (בג"ץ 2126/99 בעמ'476-475).

מכאן כי דין טענת ההתיישנות להידחות.

סוף דבר לפיכך ובשל כל הטעמים שפורטו לעיל, דין הבקשה לביטול כתב האישום – להידחות.

בפסק הדין נקבע כך: "אשר לענייננו – סעיף 9(א) לחוק סדר הדין הפלילי קובע את תקופות היתיישנות על עבירות שונות, כאשר בעבירת עוון קבועה תקופת היתיישנות בת 5 שנים. העבירה שבה הואשם המשיב הנה מסוג עוון, על פי ההגדרה הקבועה בסעיף 24(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977. ". עולה אם כן, כי היתיישנות עברות מסוג עוון הגם שהוגדרו כעבירה מנהלית, הנה לאחר 5 שנים בהתאם לסעיף 9 (א) לחסד"פ, וההשוואה שבין עבירת מנהליות לעברות קנס נדחתה ע"י ביה"ד הארצי.

...

אכן לא מצאתי כל טיעון בשאלה מה גרם לאותם מפקחים לפנות בבקשה להוצאות תעודת עובד הציבור באיחור ניכר, אך אין בכך לשנות את המסקנה, כי מדובר בחקירה על פי חיקוק.

הגם שהדעת אינה נוחה, וזאת בלשון המעטה, מהתנהלות רשויות החקירה והתביעה בתיק זה (כמו גם בתיקים אחרים), אין בידי לקבל את טענת הנאשם להגנה מן הצדק.

באשר לטענת המבקש בדבר אכיפה סלקטיבית – לא הונח לה כל בסיס וממילא אין בה בפני עצמה כדי להוות עילה לביטול כתב האישום, בשלב זה. נוכח האמור לעיל, הבקשה על כל עילותיה נדחית.

באשר לתקופת ההתיישנות בעבירות מנהליות, טענה הסנגורית, כי סעיף 225 לפקודה מאריך ביחס לעבירות שנימנו בפקודה את תקופות ההתיישנות שנקבעו בהסדר הכללי בפלילים, וזאת באופן שבא לידי ביטוי בשניים: ראשית תקופות ההתיישנות הקבועות בסעיף 9 לחסד"פ הוארכו באופן שבמקום 5 שנים יבואו 6 שנים ובעבירה על סעיף 220 בפקודה 10 שנים.

...

אוסיף, כי עיינתי בהודעתו של עומרי מיום 22.9.2011 (נספח ב' לתגובת המאשימה) והנני דוחה את טענת ההגנה כי כבר בהודעתו זו עלתה כוונתו לעזוב את הארץ.

  לאור כל האמור לעיל, לא מצאתי כי נגרמה פגיעה בתחושת הצדק וההגינות.

  לאור האמור לעיל, הנני דוחה את בקשות הנאשמים וקובעת כי על הנאשמים להשיב לכתב האישום.

" הע"ז (ב"ש) 41792-04-10 מדינת ישראל נ' א.ר.מ. ריסוסים ועבודות חקלאיות בע"מ (19.3.12): "במקרה מושא האישום, הנאשמת הגישה בקשה להארכת מועד להשפט ביום 28.6.05. סעיף 22א לחוק העבירות המנהליות, שעניינו "סיווג עבירות והתיישנות", קובע כי מועד הטלת הקנס המינהלי ייחשב כמועד העמדה לדין לשם הפסקת מירוץ תקופת ההתיישנות, וכי תקופת ההתיישנות הקבועה בחסד"פ לא תימנע הגשת כתב אישום כנגד המבקש להשפט, כלשונו –.

...

אלא שאני סבורה כי בנסיבות החריגות שבפני, משכתב האישום הוגש לאחר שממועד הגשת הבקשה להישפט - חלפה תקופה העולה על תקופת ההתיישנות הכללית הנקובה בצידה של העבירה, אין צורך או הצדקה להידרש למבחנים של בחינת הנזק הקונקרטי שנגרם לנאשם כתוצאה מהשיהוי.

לסיכום בעניינו של הנאשם, הוטל עליו קנס בגין עבירה מנהלית מסוג חטא.

לאור כל האמור, ובשל השיהוי בהגשת כתב האישום, אני מורה על ביטול כתב האישום.

במקרה זה מסופקני אם יש מקום בכלל להשוואה בין עבירת קנס ובין עבירה מנהלית לעניין זה, אך כאמור גם אם יש מקום להשוואה כזאת, יש לערוך התאמה כאמור, בשים לב לשוני בסדרי הדין, ואין מקום לקבוע בעבירות מנהליות תקופת היתיישנות מיוחדת תוך השוואה מלאה לעבירות קנס, גם במקרים בהם הוגש כתב אישום תוך שנה מיום מסירת הודעה על הרצון להשפט, בלי שתהא הוראה מפורשת לכך בחוק.

...

לטענת המאשימה, דין בקשה זו להידחות.

יפים הדברים אשר נקבעו בע"פ 27907-11-13 לעיל למקרה שבפנינו : "בעניין זה נראה לי שאין להחיל באופן אוטומאטית הוראת סעיף 230 לחסד"פ על עבירות מנהליות. גם אם תמצי לומר, כפי שנקבע ע"י בימ"ש השלום בירושלים בענין תבליני טעם וריח, שיש מקום לאנלוגיה כזאת, יש לערוך את האנלוגיה בהתאמה בשים לב לשוני בין שני סוגי העבירות הן מבחינת מהותן והן מבחינת הוראות סדרי הדין החלים עליהם. מבחינה זאת נראה לי בדומה למה שנקבע בבימ"ש השלום בדיון זה, כי כאשר אנו עוסקים בעבירות מנהליות וכאשר הוגש כתב אישום ע"י תובע כמשמעו בחסד"פ תוך פחות משנה מיום מסירת ההודעה, לא ניתן לקבוע עפ"י סעיף 230 לחסד"פ שענינו עבירות קנס, ואינו עוסק בהגשת כתב אישום אלא רק במועד למסירת הזמנה למשפט, שחלה התיישנות, כאשר כתב האישום הוגש תוך שנה מיום מסירת ההודעה על רצונו של מקבל ההודעה להישפט, רק משום שהזמנה לדיון שנשלחה על ידי בית המשפט, הגיעה לידיו לאחר יותר משנה מהמועד בו הודיע על רצונו להישפט." במקרה שבפני, מועד הטלת הקנס הוא 14.11.2013.

על כן, טענת הנאשם שחלפה תקופת ההתיישנות להגשת כתב האישום, דינה להידחות.

לאור כל האמור, אני דוחה את הטענה המקדמית בדבר התיישנות.