התיישנות לתובע עם ליקוי שכלי לאחר מינוי אפוטרופוס

בפסק דין בעיניין הלפרט נקבע: "...תכליתו של סעיף זה, כמו של סעיף 10 לחוק ההתיישנות, היא להגן על זכויותיהם המשפטיות של הקטין ושל חולה הנפש, לרבות מי שלקוי בשכלו. בתקופת הקטינות, מחלת הנפש או הליקוי השכלי אין הקטין, החולה או הלקוי מסוגל לדאוג לענייניו, אין הוא מבין בטיבן של פעולות משפטיות, ואין הוא מסוגל לממש את זכויותיו המשפטיות או להגן עליהן. לפיכך, אין מביאים בחשבון תקופת ההתיישנות את פרק הזמן שבו אין לקטין, לחולה הנפש או ללקוי בשכלו מי שדואג לענייניו ועומד על משמר זכויותיו, ואין כזה זולת אפוטרופוס שמינה בית המשפט אחרי שנימצא ראוי ומתאים לתפקידו." (ראה פס"ד הלפרט המצוטט לעיל).

לא ניתן ללמוד ממסמכים אלה כי מצבו הנפשי של התובע היה לקוי במידה שלא איפשרה לו טפול בענייניו ושיבשה את יכולתו ותיפקודו עד כדי הצורך למנות לו אפוטרופוס, כדרישת סעיף 11 לחוק ההתיישנות.

...

משהתובע לא קיבל תשובות מספקות בשנת 2005, מועד בו פנה באמצעות ההסתדרות, הרי שהיה עליו להגיש את תביעתו באותו המועד ולכל הפחות עד לשנת 2012 (תקופת ההתיישנות), ומשלא עשה כן אין מנוס כי אם לקבוע שתביעתו לפיצויי פיטורים התיישנה.

לאור כל האמור לעיל, ומשלא הוכח כי התובע עמד בהוראות סעיף 11 לחוק ההתיישנות, יש לקבל את טענת ההתיישנות.

גם בחוות דעת זו היה המומחה נחרץ וקבע כי "לצפות ממנו שיפנה לצה"ל בתביעת גמלה- זה אבסורד". הגם שלא מונה למערער אפוטרופוס, קובע המומחה, תנאי אפוטרופסות היתקיימו בפועל: המנוח ניהל את כספיו של מהערער ואת עינייני גופו, יזם אבחונים וטיפולים וארגן את כל היתנהלותו של המערער "ברור כי היוזמות של שי עצמו היו בטווח הליקויים ושי לא היה יכול לנהל את עצמו באופן פורמאלי". המומחה מכביר וכותב "ההפרעה החמורה תועדה במסמכים הרפואיים מ-2004 אך לא ביום אחד היא התפתחה. גם לפני וגם אחרי שנת 2000 (מות אביו) סבל מליקויים קוגניטיביים כי מעולם לא היה אדם 'רגיל' ". המומחה סיכם דבריו וקבע כי "אין כל ספק, כי לשאלת בית המשפט, באשר למסוגלותו של שי להגיש התביעה במועד הקבוע בחוק, דהיינו, לאחר פטירת אביו, ביום 17.1.2000, התשובה היא כי שי לא היה מסוגל להגיש תביעה, וכלל לא הבין את משמעות מצבו, את משמעות התביעה או הדרישה ממשרד הבטחון ולא את הליקויים מהם סבל וסובל". בתגובה לחוות הדעת הנ"ל, הגיש המשיב חוות דעת ערוכה על ידי ד"ר איגור ברש[footnoteRef:12] אשר נערכה ללא בדיקת המערער אך על סמך תעוד בעיניינו, ונועדה להערכת "מצבו הנפשי ותפקודו של התובע בתאריך 17.1.2000-מועד פטירת אבי המנוח". [12: רופא מומחה לפסיכיאטריה.

תיקון זה נעשה בעקבות ההלכה שנקבעה בע"א 139/66 139 בנבנישתי נ' קצין התגמולים, פ"ד כ(3) 256 (1966) לפיה לא יתכן לקבוע כי אדם שמסוגל לדאוג לענייניו יכנס לתחולת הסעיף, שכן אדם כזה, גם אם סובל הוא מליקוי נפשי או שיכלי, לא ימונה לו אפוטרופוס וכך תביעתו לעולם לא תיתיישן (ראו סעיף 33(א)(4) לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962 (להלן: חוק הכשרות); כן ראו דברי ההסבר להצעת חוק ההתיישנות (תיקון מס' 3) (חישוב תקופת ההתיישנות לתובע עם ליקוי נפשי או שיכלי), התשס"ד-2004, ה"ח 85)" (הדגשה הוספה – י"ע).

...

שומה היה על מומחה המשיב לבדוק את המערער בצורה יסודית ועל פי בדיקתו להגיע למסקנה אם הפרופיל הקוגנטיבי היום, כולו או חלקו, מתאים למחלת הנפש או ללקות הלמידה הנרחבת כפי שאובחנה בגיל הצעיר ובשנת 1999 חודשיים לפני מות האב.

מכל האמור לעיל, הננו קובעים כי המערער הרים את הנטל לרמה של "מתקבל מאוד על הדעת" כי התפקוד הקוגנטיבי עובר למות אביו של המערער כמו גם בשנתיים לאחריו היה פגום הן ברובד של היעדר מודעות למצבו והן ברובד של היעדר מסוגלות לדאוג לעינייניו ,ליזום פעולות, לא כל שכן לבצע מטלות עצמאית .בכל אלה היה כדי לקפד את החוליה המרכזית במסוגלות, יכולתו ואפשרותו להגיש את תביעתו במועד.

___________________________ צפורת בלאושטיין, עו"ד , חברת וועדה סוף דבר: המערער נכנס בגדר סיפת סעיף 57 לחוק והאיחור בהגשת הבקשה לקצבת השאירים חל מסיבות שלמערער לא היתה שליטה עליהן.

המערער סמך טענתו על סעיף זה, בצרוף סעיף 12 לחוק ההתיישנות הקובע כי אין להביא בחישוב תקופת ההתיישנות את הזמן "שבו היה התובע אפוטרופוס של הנתבע או נתון לאפוטרופסותו". איני רואה ממש בטענות אלה, שאינן מתיישבות עם העובדות לפיהן המערער חזר מרצונו למוסד בחודש ינואר 2001, לאחר שכבר בחודש יוני 2000, שלושה חודשים לאחר החלטת ועדת האיבחון, עבר להתגורר בהוסטל מחוץ למוסד.

על מטרתו העיקרית של התיקון עמדה השופטת ארבל ברע"א 3266/07 פלוני נ' הראל חברה לביטוח בע"מ, פסקה 11 לפסק דינה (30.7.2009) (להלן: עניין פלוני): "יצוין כי הסעיף תוקן בשנת 2004 (חוק ההתיישנות (תיקון מס' 3) התשס"ד-2004), כך שהובהר בו שהסעיף יחול רק על מי שמחמת ליקוי נפשי או שיכלי לא היה מסוגל לדאוג לענייניו, וכך למעט מי שסבל מליקוי נפשי או שיכלי אך היה מסוגל לדאוג לענייניו. תיקון זה נעשה בעקבות ההלכה שנקבעה בע"א 139/66 בנבנישתי נ' קצין התגמולים, פ"ד כ(3) 256 (1966) לפיה לא יתכן לקבוע כי אדם שמסוגל לדאוג לענייניו יכנס לתחולת הסעיף, שכן אדם כזה, גם אם סובל הוא מליקוי נפשי או שיכלי, לא ימונה לו אפוטרופוס וכך תביעתו לעולם לא תיתיישן (ראו סעיף 33(א)(4) לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962 (להלן: חוק הכשרות); כן ראו דברי ההסבר להצעת חוק ההתיישנות (תיקון מס' 3) (חישוב תקופת ההתיישנות לתובע עם ליקוי נפשי או שיכלי), התשס"ד-2004, ה"ח 85)" (הדגשה הוספה – י"ע).

...

אשר על כן דין הערעור להידחות, ובנסיבות המיוחדות מאוד של המקרה, אין צו להוצאות.

העובדה שהמערער חזר למוסד מרצונו היא בעיני נדבך חשוב בגיבוש מסקנה זו. גם לדעתי נשלל הקשר הסיבתי בין הפרת החובה החקוקה על ידי המדינה לבין הנזק הנטען על ידי המערער.

על כן דין הערעור להידחות.

לפיכך, אין מביאים בחשבון תקופת ההתיישנות את פרק הזמן שבו אין לקטין, לחולה הנפש או ללקוי בשכלו מי שדואג לענייניו ועומד על משמר זכויותיו; ואין כזה זולת אפוטרופוס שמינה בית המשפט, אחרי שנימצא ראוי ומתאים לתפקידו (ראו: ע"א 7805/02 הלפרט נ' אסותא מרכזים רפואיים בע"מ [פורסם בנבו] (2.8.2004)).

מאחר שבשנת 1958, מועד החתימה על ייפויי הכוח, טרם מונה למנוחים אפוטרופוס (אין חולק שזה מונה רק בשנת 1977, לאחר שכבר חלף מרוץ ההתיישנות, אם הוא כבר החל), היה על התובעים להוכיח כי בעת החתימה על ייפויי הכוח, המנוחים סבלו מליקוי שיכלי כנטען בכתב התביעה.

הן בלבושם, הן בהופעתם, הן בדיבורם, הן בהתנהגות, אפילו ברחוב, אנשים מוגבלים שנולדו עם ליקוי שיכלי מלידה, שככה הם גדלו" (עמ' 38 לתמליל, שורות 6-8).

...

על כן, בהעדר הצדקה לפיצול סעדים, אני דוחה את הבקשה לפיצול סעדים.

סוף דבר על פי כל האמור לעיל, אני דוחה את התביעה ואת הבקשה לפיצול סעדים.

הצדדים לא ציינו את שווי המקרקעין, על כן, לפי תקנה 152 ו-153, ואומדן של שווי המקרקעין והעבודה שנדרשה לטיפול בתביעה, אני מחייב את התובעים לשלם לנתבעת הוצאות משפט בסך 25,000 ₪.

מפאת חשיבותם אביאם בשם אומרם : "11. מנוסחו של סעיף 11 עולה כי לצורך כניסה לרישא של הסעיף יש להוכיח ראשית כי התובע לא היה מסוגל לדאוג לענייניו וזאת מחמת ליקוי נפשי או שיכלי; ושנית כי לא היה עליו אפוטרופוס באותה תקופה. יצוין כי הסעיף תוקן בשנת 2004 (חוק ההתיישנות (תיקון מס' 3) התשס"ד-2004), כך שהובהר בו שהסעיף יחול רק על מי שמחמת ליקוי נפשי או שיכלי לא היה מסוגל לדאוג לענייניו, וכך למעט מי שסבל מליקוי נפשי או שיכלי אך היה מסוגל לדאוג לענייניו. תיקון זה נעשה בעקבות ההלכה שנקבעה בע"א 139/66 בנבנישיתי נ' קצין התגמולים, פ"ד כ(3) 256 (1966) לפיה לא יתכן לקבוע כי אדם שמסוגל לדאוג לענייניו יכנס לתחולת הסעיף, שכן אדם כזה, גם אם סובל הוא מליקוי נפשי או שיכלי, לא ימונה לו אפוטרופוס וכך תביעתו לעולם לא תיתיישן (ראו סעיף 33(א)(4) לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962 (להלן: חוק הכשרות); כן ראו דברי ההסבר להצעת חוק ההתיישנות (תיקון מס' 3) (חישוב תקופת ההתיישנות לתובע עם ליקוי נפשי או שיכלי), התשס"ד-2004, ה"ח 85).

.: "... לפיכך אין מביאים בחשבון תקופת ההתיישנות את פרק הזמן שבו אין לקטין, לחולה הנפש או ללקוי בשכלו מי שדואג לעניניו ועומד על משמר זכויותיו; ואין כזה זולת אפוטרופוס שמינה בית המשפט, אחרי שנימצא ראוי ומתאים לתפקידו. ... מכאן שגם בתקופה שבמהלכה משמש אדם בפועל כאפוטרופוס, בלי שבית המשפט מינה אותו, מושעה מרוץ תקופת ההתיישנות" (עניין הלפרט, בעמ' 860-861)" (רע"א 3266/07 הנ"ל)..." התנאי הראשון בסעיף 11 לחוק ההתיישנות דורש כי התובע לא היה מסוגל לדאוג לענייניו וכי ישנו קשר סיבתי בין דרישה זו לבין הליקוי הנפשי.

...

לסיכום, התרשמתי כי התובעים, הורי המנוחה, אשר חוו טרגדיה נוראה עם מותה הפתאומי של בתם, עברו חוויית אבל קשה, אשר שינתה לחלוטין את חייהם, ואף פגעה ביחסים שביניהם.

בנסיבות אלה אין מקום להפסקת מרוץ ההתיישנות כאמור בסעיף 11 לחוק ההתיישנות, או להארכת תקופת ההתיישנות כאמור בסעיף 89 לפקודת הנזיקין, ודין התביעה, אשר הוגשה שבע שנים לאחר שחלפה תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק, להידחות.

נ התביעה נדחית, איפוא.