התיישנות ייפוי כוח בלתי חוזר

לשיטתו, לאור הפסיקה, הרי משניתן יפוי כוח בלתי חוזר, טרם היתיישנה התביעה, ואף שהוי אין כאן, באשר לא היתקיימו התנאים הנדרשים לשהוי.

...

משום כך, סבורני כי בעצם חלוף תקופת הזמן הארוכה, יש כדי ללמד על כך שהתובעים זנחו את תביעתם.

איני נדרש לטענה זו, שנדחתה על ידי בית משפט קמא, לאור המסקנה אליה הגעתי, ולפיה המערער לא הוכיח כי רכש זכות לגבי חלקה 61".

סוף דבר: נוכח האמור לעיל, אני מורה על דחיית התביעה.

היתיישנות אל מול טענת הנתבעים להתיישנות, טענו התובעים כי מדובר ביחסי נאמנות כאשר "מירוץ ההתיישנות" לא חל, כל עוד הנאמן לא כפר בחובתו; כי חל סעיף 4 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות); כי תביעה המבוססת על ייפוי כח בלתי חוזר אינה מתיישנת; וכי היורשים הודו בזכותם של התובעים במקרקעין ולכן נדחה מירוץ ההתיישנות על פי סעיף 9 לחוק ההתיישנות.

...

התיישנות ושיהוי הנתבעים טענו כי יש לדחות את התביעה מטעמים של התיישנות ושיהוי, באשר היא מבוססת על ייפויי כח משנות ה-70 של המאה הקודמת, והתובעים לא עשו דבר למימוש זכויותיהם כל השנים.

לא בכדי מצאנו לנכון להרחיב ולפרט אודות כלל העסקאות שכרת המנוח עם חברי הקהילה, ואשר רובן אף נרשמו ע"ש הרוכשים או מקבלי הזכויות במתנה.

מקובלת עלי טענת התובעים כי על האחים, כמי שטוען לזכותו מכח הסכם השותפות, הנטל להוכיח כי ההסכם מדבר על המקרקעין מושא התובענה, וכי הנתבעים כלל לא ידעו לומר האם הסכם השותפות קוים – קרי חולקה תמורה בין האחים (עדות אדי בעמ' 136 פרוטוקול מיום 12.2.2015).

סוף דבר בסופו של יום, אין מנוס מלציין כי הדיון המשפטי לא היה לכבודו של המנוח.

בקשה לביטול יפוי הכח, משמעותה בקשה לביטול מימוש זכות במקרקעין מוסדרים על כן תקופת ההתיישנות הנה 25 שנים (סעיף 5(2) לחוק ההתיישנות תשי"ח-1958).

בהקשר לענין זה נפסק ב-ע"א 9042/12 עפו אבו עיסא נ' סלמאן סולימאן סרחאן, בפיסקה 12 (04.05.2015)‏‏: "מכל מקום, הלכה עמנו כי יפוי כוח בלתי חוזר הוא טפל לעסקה, נילווה לזכות העיקרית-מהותית ו"אינו אלא מכשיר לבצוע העיסקה. כאשר אין העיסקה מצמיחה זכות, לא יהא בייפוי-הכוח כדי להוסיף לה תוקף" אשר על כן, יש לשחרר את התובעת מהתחייבות זו, הנני קובעת שיפוי הכח עליו חתם המנוח מבוטל ואין לעשות בו כל שימוש.

...

לא צוינו שמות הדיירים שחתמו, לא צורפה כל הוכחה לכך שחתמו 14 דיירים על כן אין בידי לקבל עדות זו. מכל מקום סע' 62(א) לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 מורה כי אין לקבוע הצמדה של חלק מסויים מהרכוש המשותף לדירת הנתבעים בהיעדר הסכמת כל בעלי הדירות.

בהקשר לענין זה נפסק ב-ע"א 9042/12 עפו אבו עיסא נ' סלמאן סולימאן סרחאן, בפסקה 12 (04.05.2015)‏‏: "מכל מקום, הלכה עמנו כי יפוי כוח בלתי חוזר הוא טפל לעסקה, נלווה לזכות העיקרית-מהותית ו"אינו אלא מכשיר לביצוע העיסקה. כאשר אין העיסקה מצמיחה זכות, לא יהא בייפוי-הכוח כדי להוסיף לה תוקף" אשר על כן, יש לשחרר את התובעת מהתחייבות זו, הנני קובעת שיפוי הכח עליו חתם המנוח מבוטל ואין לעשות בו כל שימוש.

סוף דבר: התביעה לפסק דין הצהרתי המצהיר שיפוי הכח עליו חתם המנוח בטל, מתקבלת הנתבעים 2-1 ישלמו לתובעת הוצאות התביעה ושכר טרחת עורך דין בסך 25,000 ₪.

בכתב הגנתה של הנתבעת 31 (בותיינה), היא הכחישה את זכויות מוחמד הנטענות וזכויות התובעים ואת ייפוי הכוח הבלתי חוזר, וטענה שדין התביעה להדחות על הסף מחמת היתיישנות ושיהוי.

...

בע"א 1442/13 דלעיל נקבע גם כי: "בהסתמך על הפסיקה הרלוונטית, ובמיוחד ע"א 2919/07 הוועדה לאנרגיה אטומית נ' גיא-ליפל [פורסם בנבו] (19.9.2010) (להלן: עניין גיא-ליפל), קבע בית משפט קמא כי די בקיומה של עובדה אשר צריכה הייתה לעורר בליבם של התובעים חשד לקיומה של עילת תובענה, כדי להתחיל את מירוץ ההתיישנות לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות". חיזוק לכל האמור לעיל ניתן אף למצוא בקביעות ביהמ"ש העליון בערעור על פסה"ד שניתן בביהמ"ש המחוזי, ואשר הן תקפות כאמור גם לענייננו ומהוות השתק פלוגתא.

ביהמ"ש העליון אף הוסיף שמוחמד "נחזה כמי שזנח את תביעתו – הוצע לו פיצוי עבור עצי הזית, אך הוא לא נטל את הפיצוי, לא השיב למכתבו של המנהל, לא רשם לזכותו הערת אזהרה, לא דיווח לרשויות המס אודות הרכישה הנטענת, לא פנה למינהל לאחר פסק הדין למסירת החזקה במקרקעין, ולמעשה, קולו נדם משך 35-36 שנה, מה שמעורר את הרושם של זניחת התביעה לקבלת פיצויי הפקעה". נוכח כל האמור ולאור התנהגותו של המנוח מוחמד ומחדליו במשך עשרות שנים, בהם ישב בחוסר מעש, אני קובעת שהתביעה דנן התיישנה.

לסיכום, אני דוחה את התביעה, ובנסיבות המיוחדות של התיק, אינני עושה צו להוצאות.

בהתאם להסכמות בשנים 1974-1975, נאספו ייפוי כוח בלתי חוזרים לטובת הימנותא ממרבית המוכרים על שטחים לטובת הרחבת ראש פינה והשטחים נמכרו לנתבעות.

במסגרת הדיון מיום 20.9.22 העלה בית המשפט הצעה, לפיה בשלב ראשון יישמעו ראיות ותיתן החלטה בשלוש סוגיות מרכזיות: מהות ההסכם שהיה בין הצדדים בשנת 1974 בשים לב למחלוקת בשאלה האם מטרת ההסכם הייתה הקניית זכויות בעלות במקרקעין בחלוקה מסוימת למדינה ולאגודה או שמא ההסכם לא הקנה לתובעת זכות בעלות כלשהיא בקרקע אלא הטבות אחרות, סוגית ההתיישנות והשהוי.

...

סבורני, כי אף אם תתקבל טענה, כי אין לקבוע, כי מדובר בשיהוי המצדיק את סילוק התובענה, הרי שלכל הפחות יש להביאו בחשבון מבחינת נזק ראייתי.

לא שוכנעתי, כי הנתבעות העלימו מסמכים שנמצאים בחזקתן.

לאור כל המפורט לעיל, אני מורה על דחיית התביעה.