התיישנות חובות ארנונה של מנוחים

דהיינו, אם החוב של המנוח לא התיישן, אין למנות את תקופת ההתיישנות מהמועד בו הוגשה התביעה נגד הנתבעים, אלא מהמועד בו התגבשה עילת התביעה נגד הנתבעים, יום חלוקת עזבון המנוח.

ככל שהתובעת רואה בנתבעים כפולשים, לא ברור מדוע היא אינה נוקטת בהליכי פינוי נגדם, ומנגד מבקשת להיבנות במובן מסוים על "פירות הפלישה" אלו לצורך תשלום חוב הארנונה של המנוח.

...

סוף דבר מצאתי כי לא הוכח כי הנתבעים ירשו עיזבון בעל ערך כלכלי כלשהו, לרבות זכויות בעלות ערך כלשהו, ועל כן בהתאם להוראות סעיף 128 לחוק הירושה, אין לחייב את הנתבעים בחוב המנוח הנטען במסגרת התביעה דנן.

התביעה נדחית.

התובעת תשלם הוצאות הנתבעים בגובה 10,000 ₪.

ב) היתיישנות: חובות ארנונה משנת 2008 עד 2012 התיישנו.

לאחר עיון בטענות הצדדים, הגעתי למסקנה ולפיה דין בקשת רשות העירעור להדחות מהנימוקים כדלקמן: א) נפסק לא אחת כי על ביהמ"ש לנקוט משנה זהירות בדונו בבקשה לדחיית התביעה על הסף, שמא תיפגע מעבר למידה הראויה זכות הגישה לערכאות (רע"א 7948/16 עיזבון המנוח בנימין שמואלי ז"ל נ' משולם, סעיף 4 להחלטת כב' השופטת (כתוארה אז) א' חיות (13.11.16)).

...

גם כאשר קיים חשש כי בסופו של דבר דחיית בקשה לסילוק על הסף תוביל לניהול הליך מיותר, אין זה מצדיק לכשעצמו סטייה מהעיקרון ולפיו ערעור על החלטת ביניים יתאפשר רק במסגרת ערעור על פסק דין וסטייה תיעשה רק במקרים יוצאי דופן שבהם נפלה טעות מהותית בהחלטת הערכאה הדיונית או כאשר קיים חשש ממשי לניהול הליך סרק, הכרוך בהשקעת משאבים יוצאת דופן.

יש בידי להסכים עם מסקנה זו. על מנת להכריע בשאלה אם הייתה הכרעה פוזיטיבית אם לאו, יש לבחון את פסה"ד שניתן ביום 2.3.21 בת"א 62766-07-17.

לסיכום: לאור האמור לעיל, דין בקשת רשות הערעור להידחות.

בקשה שכזו, החוזרת על עצמה לא מעט במסגרת עתירות המוגשות לבית המשפט המינהלי, שבה ומעוררת את שאלת גבולות סמכות הגבייה המנהלית שהוענקה לעירייה בחוק ובפרט השאלה האם כשמדובר בגבייה מנהלית יש במשלוח חוזר ונשנה של התראות לכתובת שבה לא מתגוררת העותרת, כדי לעכב את מירוץ ההתיישנות של החוב? וכשבמישור המינהלי מדובר עולה מיד השאלה - מה נפקות חובת ההגינות המנהלית המוטלת על הערייה בעיניין האופן שבו היא גובה חובות ארנונה מאנשים כמו מר נדב המנוח, הנמצאים בעוני ובמצוקה קשה במיוחד? על כל אלו ועוד בהחלטה דנא.

היתנהלות זאת, תוך היתעלמות מהמצב הקשה של המנוח ובת זוגו דאז מהוה, כך לדעתי, סטייה ניכרת מחובת ההגינות המוטלת על הערייה כנאמן הציבור, ויש בהפעלת סמכות הגבייה הכוחנית של הערייה כדי להצדיק שלא להכיר בפעולות הגבייה שנעשו מאז כפעולות גבייה שיש בכוחן לעצור את מירוץ ההתיישנות, מאז ידעה הערייה על מצבו הקשה במיוחד של המנוח.

...

מסקנה זו עולה בקנה אחד עם העקרונות שבבסיס דיני הסעדים המינהליים: "כל תרופה וכל סעד אשר יישרו בעיני בית-משפט זה והנראים לו כדרושים לעשיית צדק הם בהישג ידו" (בג"ץ 101/74 בינוי ופיתוח בנגב בע"מ נ' שר הבטחון, פ"ד כח(2) 449, 455-454 (1974)).

כאמור לעיל – העתירה מתקבלת.

בהתאם לאמור אני קובעת כי חוב הארנונה נושא עתירה זו התיישן והמשמעות היא שעל העירייה לחדול מפעולות הגבייה המנהלית ולהסיר את העיקול שהטילה על הנכס ברחוב התקווה 44.

לשיטת המשיבה, מכלול הנסיבות מהוה תימוכין במסקנתה זו. המשיבה מפנה לניסיונות שלא צלחו לאורך השנים לפעול כנגד בעליו הרשומים של הנכס בעוד שהיא לא עודכנה כלל בהתפתחויות בהקשר זה ובהן פטירת בעלי החוב – המנוחים ויורשתם – האם, ואי קיום צוואתם כדי העדר שינוי רישום הבעלות בנכס עד למועד הגשת העתירה.

עם זאת, משלא קוימו הצוואות הן של המנוחים והן של האם, לצד תפקידו של העותר ביחס לנכס כפי שהוגדר על ידי האם והגדרתו שלו את עצמו בהסכמי שכירות שערך – יוצא כי היתייחסות המשיבה אליו כבעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס נטועה במיתחם הסבירות המנהלי.

כפי שנפסק ב-רע"א 187/05 נסייר נ' עריית נצרת עילית, פ''ד סד(1) 215, וכן בהרכב מורחב ב-עע"מ 8832/12 עריית חיפה נ' סלומון בע"מ (15.4.2015), כוחם של הראציונלים שביסוד טענת ההתיישנות, יפה אף כאשר מדובר בחוב הנתבע בהליך גבייה מנהלי (לרבות חובות ארנונה).

...

לא שוכנעתי כי המשיבה פעלה ביתר נחרצות לגביית החובות בין השנים 2014-2004 כך שאין להטיל את חדלונה זה על העותר דווקא.

לאור כל אלו, בשים לב לטענת העיריה כי רק ביום 26.5.2020 החליטה לרשום את החובות על שמו של העותר (ראו סעיפים 59, 117 לתשובה), התוצאה היא שחובות שמועדם לפני יום 26.5.2013 התיישנו.

סוף דבר לאור המקובץ, העתירה מתקבלת בחלקה.

העותר בא בנעליו של המנוח, מכאן שהוא מנוע מלהעלות בשמו טענה מסוג זה. זאת ועוד, טענת ההתיישנות לא נטענה אף בעת הדיון בפני רשמת ההוצאה לפועל ב-03.01.11, בדיון שנערך בבקשת ב"כ המשיבה להיתמנות ככונס נכסים על הדירה.

באשר לטענת ההתיישנות: לטענת ב"כ העותר, ההזדמנות הראשונה לטעון את טענת ההתיישנות חלה רק בחלוף 45 יום מתאריך 27.04.11, מועד קבלת כל החומר הרלבנטי הנוגע לחובות הארנונה שהתיישנו לשיטתו.

...

אי לכך ולאור כל האמור לעיל, אני דוחה את העתירה.

העותר ישלם למשיבה הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום של 30,000 ₪.