התיישנות ומחיקה מחמת שיהוי של תביעת שיבוב של המוסד לביטוח לאומי

ראשיתה של תביעה זו בהליך קודם שהגיש המוסד לביטוח לאומי (להלן: המשיב או המל"ל), בתאריך 20.03.2019 בת"א 49004-03-19 (להלן: ההליך הראשון), ונמחק מחוסר מעש בתאריך 20.07.2021.

יש לציין, כי השהוי הוא לא רק במועד הגשת התביעה בהליך הראשון וניהול ההליך הראשון שהוגש ביום 20.3.2019, אלא גם קשור במועד הגשת תביעה זו, אשר הוגשה לאחר שהמשיב המתין תקופה של כימעט שנה מיום מחיקת תביעתו ביום 20.7.2021 על מנת להגיש את תביעתו מחדש ביום 17.7.2022 בסמוך למועד ההתיישנות לפי סעיף 16 לחוק ההתיישנות.

בעיניין זה, מצאתי לצטט את דברי בית המשפט, אשר יפים לעניינינו, בת"א (שלום קריות) 33786-08-17 המוסד לביטוח לאומי נ' גדות תעשיות ביוכימיה בע"מ (19.01.2020) כי: "ההליך המקורי נמחק בשל מחדלו של התובע באי הגשת תצהירי עדות ראשית. כאמור לעיל, אותו הליך הוגש כחודש בטרם מועד ההתיישנות. ההליך שלפניי הוגש 6 ימים לפני מועד ההתיישנות לפי סעיף 16 לחוק. קבלת טענת המשיב עשויה לשדר מסר פסול לפיו ניתן להזניח תביעה ולהגישה מפעם לפעם בסמוך לתום תקופת ההתיישנות. באופן זה התביעה לא תיתיישן לעולם ותפגענה באופן מהותי זכויותיו של הצד שכנגד הנידרש לשמירת ראיותיו לעולם ועד. עוד לא מיתקיים הראציונאל שבבסיס דיני ההתיישנות והוא שבפני בתי-המשפט ינוהלו הליכים אקטואליים כאשר התביעה שלפניי מבוססת על ארוע מלפני 11 שנים." נתתי דעתי לכך שעל בית המשפט הדן בבקשה לסילוק תביעה מחמת היתיישנות להשתמש בסמכות זו במשורה מהטעם שיש לכבד את זכות הגישה לערכאות.

בע"א (מחוזי חי') 28099-10-12 המוסד לביטוח לאומי נ' זעזע ג'מאל (10.11.2013)‏‏ בית המשפט המחוזי עמד על תכלית סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי וקבע : "אם שולמו חלק מהגמלאות ע"פ סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי, לא נחסמת דרכו של המל"ל לקזז את היתרה מהניזוק ע"פ סעיף 329 לחוק. התכלית של סעיפים אלה היא לשמור על עיקרון יסוד בדיני הנזיקין, שהניזוק לא יקבל מעל לניזקו ושהמזיק לא ישלם מעל לנזק שגרם. זכות המל"ל להשבה מכוח סעיף 328 נגזרת מעיקרון התיחלוף, כאשר המל"ל בא בנעלי הניזוק, כך שלא ייפרע מהמזיק יותר מסכום הנזק בו חב המזיק לניזוק. אף סעיף 329 מטרתו למנוע תשלומי כפל לניזוק, ותחום פעולתו הוא בין המל"ל לבין הניזוק, אשר קיבל כבר מהמזיק את הפיצויים המכילים גם את תגמולי המל"ל. אם נלך לשיטתו של בימ"ש קמא שאין להתיר למל"ל לגבות יתרת הקיצבאות שכבר שולמו לניזוק לפי סעיף 329 לחוק המל"ל, נמצא כי הניזוק ייהנה ולו חלקית בפצוי כפול. חברת הביטוח הגיעה להסכם עם המשיב שלא לנכות לו את תגמולי המל"ל בתנאי שנכותו עקב התאונה תישאר בשיעור אפס והוא לא יפעל לשינויה. האנטרס הברור שלה היה שהיא לא תאלץ לשלם פעמיים את הנזק השווה לתגמולי העתיד. מטרת ההיתחייבות ומשמעותה היו, שהמשיב לא יקבל תגמולי כפל ככל שהם נובעים מהתאונה. בנסיבות אלו, כאשר המערער, בין אם התכוון לבוא לאחר מתן פס"ד וקבלת סכום הפיצויים ללא ניכוי גמלאות העתיד, ולדרוש אותן מהמל"ל, ובין אם מחשבה זו נולדה אצלו לאחר הסכם הפשרה, אין לתת לו להנות מפיצוי כפול. גובה הסכום הניתן לקזוז יהיה בסכום שהווה במועד פסה"ד את הקיצבאות העתידיות, בכך לא התקבלה עמדת המל"ל לפיה יותר לו לקזז עד לגובה של כל סכום הפיצויים שקבל המשיב.". במקרה דנן המצב היה שונה אם המבקשים היו מנכים במסגרת הסכם הפשרה את מלוא הגימלאות שבגינן הוגשה תביעה זו, סך של מיליון שקל.

...

לפיכך, אני סבורה כי אין מדובר בגמלאות שהיה ידוע על קיומן בעת ניהול ההליך בין המבקשים לנפגע.

מסקנה זו מתיישבת עם תכלית סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי, לפיה זכות המל"ל להשבה מכוח סעיף 328 נגזרת מעקרון התחלוף, כאשר המל"ל בא בנעלי הניזוק, כך שלא ייפרע מהמזיק יותר מסכום הנזק בו חב המזיק לניזוק.

סוף דבר: נוכח האמור לעיל, מצאתי לקבל את הבקשה לסילוק על הסף ועל כן התביעה העיקרית נדחית.

בית משפט קמא הפנה להוראת סעיף 15 לחוק ההתיישנות וקבע כי: "לענייננו, מאחר שהתביעה הראשונה נמחקה, הרי שלא נבצר מהתובע להגיש תביעה חדשה, ומאחר שהתביעה כאן הוגשה בחלוף 4 חודשים בלבד, אזי חלים, בהתאמה, סעיפים 15 ו- 16 לחוק ההתיישנות. מכאן, שבחינת סוגיית ההתיישנות אותה מעלות הנתבעות, צריכה להתברר ביחס לתביעה הראשונה, ולא ביחס לתביעה כאן שמועד ההתיישנות הוארך בה כאמור מכוח סעיפים 15 ו- 16 לחוק ההתיישנות.

לבסוף היתייחס בית משפט קמא גם לטענת השהוי וקובע כי : "לא בנקל יסלק בית המשפט תביעה על הסף, בכלל, ומחמת טיעון זה בפרט. לתובע זכות בסיסית להגיש את תביעתו כל עוד זו מוגשת בתוך תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק. תביעה עשויה להדחות מחמת שהוי כאשר הנתבע מוכיח שהתובע השתהה בחוסר תום לב, או כאשר השהוי מעיד שהתובע זנח את תביעתו, או שהורע מעמדו של הנתבע בשל השהוי וכאשר בשל השהוי קופחה האפשרות של הנתבע להיתגונן. העילות כמפורט, טעונות הוכחה של הנתבעות לאחר בירור עובדתי, ואין מקום לסלק על אתר את התביעה מחמת השהוי הנטען.". על החלטה זו של בית משפט קמא מונחת הבקשה שבפניי.

בע"א 1577/97 המוסד לביטוח לאומי נ' יצחק עמית ואח', ניתן ביום 18.12.01 (להלן: "עניין יצחק עמית") נקבע כי זכות המל"ל היא זכות שבתחלוף ומבחינת מהות זכותו של המוסד, הרי היא זכותו של הניזוק עצמו, אשר המוסד ניכנס בנעליו.

במסגרת תיקון זה תוקן בין היתר סעיף קטן (3) לסעיף 328(א1), וכך כתוב בו כיום: "על אף האמור בכל דין, תקופת ההתיישנות של תביעת המוסד לפי סעיף קטן (א) נגד המבטח או צד שלישי שהוא מבוטח שלו תחל ביום קבלת הדיווח או ביום שבו נודע למוסד על ההליכים בין הזכאי למבטח או לצד השלישי, לפי המוקדם, ובילבד שלא תוגש תביעה כאמור אם חלפו 15 שנים מיום המקרה שחייב את המוסד לשלם את הגימלה;". בסעיף 41 לחוק ההסדרים 2015 בתוך סימן ה', שכותרתו "סימן ה' – תחולה" נכתב: "סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי, כנוסחו בסימן זה, יחול על ניכוי שנעשה ביום כ' בטבת התשע"ו (1 בינואר 2016) ואילך, או על פסק דין או הסכם שמכוחם רשאי המבטח או צד שלישי שהוא מבוטח שלו לבצע ניכוי, שניתן או נכרת לפי העניין, ביום האמור ואילך, והכול לפי המוקדם." (להלן: סעיף התחולה בתיקון 168).

...

ביום 7.11.21 הוגשה מחדש תביעת המל"ל. המבקשת הגישה בקשה לדחיית התביעה על הסף מהנימוקים הבאים: בהתאם לסעיף 5(1) לחוק ההתיישנות, התשי"ח – 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), התביעה התיישנה בחלוף שבע שנים מיום התאונה, היינו ביום 28.5.12, כשבע שנים קודם להגשת התביעה על ידי המשיב; בענייננו לא חל תיקון 168 לחוק הביטוח הלאומי, התשנ"ה- 1995 (להלן: "חוק הביטוח הלאומי") אשר נכנס לתוקף ביום 1.1.16, שכן הסכם הפשרה שמכוחו חל הניכוי קיבל תוקף של פסק דין ביום 12.11.15; ככל שייקבע כי תיקון 168 חל על התביעה, הרי שעדיין דין התביעה להידחות, זאת מאחר שכתב התביעה הוגש ביום 7.11.21, דהיינו בחלוף למעלה מ- 15 שנים ממועד התאונה ואין תחולה בנסיבות המקרה להוראות סעיפים 15 ו- 16 לחוק ההתיישנות.

בהמשך החלטתו התייחס בית משפט קמא גם לתחולתם של תיקונים 168 ו- 146 לחוק הביטוח הלאומי וקבע: "טוענת הנתבעת כי תיקון 168 לחוק הביטוח הלאומי לא חל במקרה דנא משום שהוא נכנס לתוקף ביום 1.1.16 ולאחר הסכם הפשרה מיום 12.11.15. אינני מקבל טענה זו. זאת משום שלתיקון יש תחולה רטרוספקטיבית ועל כן התיקון חל גם בענייננו. ראו: ע"א 22963-10-18 חברת נמל אשדוד בע"מ ואח' נ' המוסד לביטוח לאומי ירושלים סניף ויצמן (21.1.20).

מסקנה זו מתיישבת כאמור עם תכלית החקיקה לא מצאתי בה פגם.

למעלה מן הצורך, קבע בית משפט קמא כי גם אם תיקון 168 אינו חל בענייננו, הרי שלכל הפחות תיקון 146 כן חל. גם במסקנה זו איני מוצאת כי נפל פגם.

סוף דבר לאור כל דבריי שלעיל מצאתי לדחות את בקשת רשות הערעור.

במסגרת בקשתה הוסיפה המבקשת כי דינה של התביעה להדחות גם בשל הגשתה בשיהוי ניכר ו/או ובחוסר תום לב. עוד ציינה כי יש לזקוף לחובת התובע אי הגשת תשובה לכתב ההגנה במענה לטענותיה ובפרט טענת ההתיישנות ולראותו כמי שמודה בהן.

בעיניין זה נפסק כי: "תביעת חזרה אשר לה מרכיבים משותפים רבים עם תביעת הניזוק היא תביעה סוברוגטיבית – תביעת תיחלוף – בה ניכנס התובע בנעלי הניזוק ואין לו יותר משהיה בזכות המקורית; כזו, למשל, היא תביעת הביטוח הלאומי לפי סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) תשנ"ה-1995. תקופת ההתיישנות על תביעה כזו נמנית ממועד קרות המאורע הנזיקי". (ראו: רע"א 1591/08 חיים חזנוב נ' קרנית – קרן לפצוי נפגעי תאונות דרכים).

אף אם פורמאלית יימצא כי התביעה הוגשה בתוך "שעת האפס" ובימים הספורים תוך תקופת ההתיישנות, סעיף 27 לחוק קובע כי אין בו כדי לפגוע בסמכות ביהמ"ש לדחות תביעה או לסרב מתן סעד מחמת שהוי (ראו והשוו: ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הועדה המקומית לתיכנון ולבנייה, ירושלים, נז (5) 433).

ככל שהתובע ביקש שלא ליצור מצג כביכול לפיו לא ויתר על זכותו, היה מקום להגיש את התביעה מחדש סמוך ליום מחיקתה ולמצער, תוך חודשים ספורים ממועד זה. דברים אלה נכונים ביתר שאת שעה שמדובר בגוף כדון המוסד לביטוח לאומי, שהנו זרוע של המדינה ואשר הוקם ופועל מכוח החוק.

...

לטענת המבקשת דין התביעה להידחות מחמת התיישנות, שכן תביעה זו הוגשה לראשונה ביום 17.09.2015 ונמחקה על-פי פסק-דין מיום 22.08.2016 במסגרת ת"א 31397-09-15 (להלן: "התביעה המקורית").

דיון והכרעה: לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובת המל"ל מצאתי כי יש לקבל את הבקשה.

סיכומו של דבר, הבקשה מתקבלת.

אני מורה על דחיית התובענה על הסף מחמת התיישנות.

לפניי בקשה מטעם הנתבעת לסילוק על הסף של תביעה שהוגשה נגדה בסדר דין מקוצר ו/או למחיקת כותרת והעברת הדיון להליך רגיל ו/או בקשה למתן רשות להיתגונן (להלן: "הבקשה").

התביעה הוגשה בשיהוי ניכר, רק כשמונה שנים לאחר מועד התאונה, ודי בכך כדי לדחות את התביעה על הסף.

התובע איננו זכאי לריבית הסכמית בשל השהוי הניכר.

יתרה מכך, הנתבעת אספה את מלוא החומר הראייתי בנוגע לתאונה כבר מהיום בו קיבלה את מכתב הדרישה, ביום 14.11.2016, ועל כן – לא נגרם לה נזק ראייתי כלשהוא ואין היתיישנות.

אף בעיניין בר"ע (מחוזי י-ם) 437/08 המוסד לביטוח לאומי נ' הדר חברה לביטוח בע"מ )פורסם במאגרים, 14.05.2008) שאליו הפניתה הנתבעת, קבע בית המשפט ש"תביעותיו של המבקש אכן כשירות להידון בסדר דין מקוצר, שהרי מדובר בתביעות לסכומים קצובים, הנסמכות על הסכם בכתב".

במקרה כזה, עולה מהפסיקה, שבתנאים מסוימים – תאונת הדרכים תסווג כתאונה "בשירות מעביד" [ר' רע"א 1046/11 המוסד לביטוח לאומי נ' ביטוח חקלאי אגודה שיתופית מרכזית בע"מ (פורסם; 24.10.11) (להלן: "ענין ביטוח חקלאי"): "אכן, בהילכת רותם דשנים נקבע כי מקום בו ישנה הפרדה בין הגוף החייב בתשלום דמי הביטוח הלאומי לבין הגוף שנושא מבחינה כלכלית-מהותית בנטל זה, ייחשב רק הראשון למעבידו של הנפגע לצורך תביעת השיפוי של המוסד. כך הוא הדבר מקום בו מדובר בשני גופים שונים, שאחד מהוה מעין "צנור" להעברת דמי הביטוח הלאומי.

בענין זה ראוי להפנות להסתייגות בית המשפט בענין ת"א (ת"א) 6356-12-14 המוסד לביטוח לאומי נ' שומרה חב' לביטוח בע"מ (פורסם; 8.8.16), שהתובע ביקש להסתמך עליו בתגובתו: "אציין שאם הייתי סבור שהמל"ל קבע באופן שרירותי וללא כל בסיס עובדתי לכך כי לא מדובר בתאונה בשירות מעביד, אז הייתי מוצא גם טעם להתערב בהחלטת המל"ל, מנימוקים של "תום לב" בקיום חוזים או מנימוקים שבמשפט המינהלי החל על גופים סטאטוטוריים וגופים דו-מהותיים אולם לאור נסיבותיו של תיק זה ולאור עדותו של ד"ר מולא ממנה עולה שלפרשנות פנים לכאן ולכאן ועמדת המל"ל לגיטימית וכשאין חולק כי אין פער משמעותי בין הצדדים מבחינת כוחם, ושחברות הביטוח ידעו על הסיכונים בהסכם, הנני מאמץ את פרשנות המל"ל ומשכך דין תביעת השבוב להיתקבל" (ההדגשה בקוו - הוספה).

...

אבהיר כי אינני מקבל את טענת המל"ל, כי גם בנסיבות ענייננו יהיה נכון לפרש את הוראת סעיף 32(ב)(3) להסכם, המחייבת את המל"ל לשקול את טענות המבטחת לגבי קיומה של תאונה "בשירות מעביד", כהוראה שאינה מאפשרת למבטחת, הנתבעת, תקיפת הפעלת שיקול דעת המל"ל בבית המשפט; למשל, בטענה של אי-מתן משקל סביר לראיות לכאורה ומסמכים שהוצגו למל"ל בנסיבות מסוימות או בטענה של היעדר תום לב בקיום חוזה באופן בו נקשלו המסמכים והראיות.

מצאתי כי דין הבקשה להתקבל גם בשל הטענות השיהוי והנזק הראייתי.

לאור כל האמור לעיל, אני קובע כי מדובר בתובענה, שנוכח סכומה, טיבה ומהות הטענות המועלות בה ובגרסת ההגנה המוצגת מולה בתצהיר, יש לבררה במסלול רגיל; ומשכך אני מקבל את הבקשה למתן רשות להתגונן, ומורה כי התצהיר שהוגש מטעם הנתבעת ישמש כתב הגנה מטעמה בנדון.

עסקינן בתביעת שבוב שהוגשה על ידי התובע- המוסד לביטוח לאומי מכוח סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) התשנ"ה- 1995, בגין כספים ששולמו על ידו למר מעוז מיכאל נושא ת"ז 050494954 (להלן: "הנפגע") בגין תאונת עבודה שארעה לו ביום 8.11.12.

טענות הנתבעת; לטענת הנתבעת, דין התביעה, מחיקה מחמת היתיישנות ושיהוי בלתי סביר.

אין היתיישנות בתיק זה, שכן מדובר בתביעת שבוב של תביעת נזיקין, אשר במקרה זה, היא 7 שנים מיום המקרה ולא שלוש שנים.

...

נוכח השיהוי בהגשת התביעה שגרם לנזק ראייתי, ובעניין זה אינני מקבל את טיעוני התובע, ונוכח מידת האחריות של הנתבעת - כמחזיקת המתחם אל מול האחריות המוגברת יותר, על פי הבנתי, של הנתבעת 2 - שסיימה את התיק בפשרה, כאשר הנתבעת 2 היא זו שסיפקה את מתקן השור ואת המפעיל של מתקן זה, אני סבור, כי דין תביעת השיבוב להתקבל בחלקה בלבד.

אשר על כן, אני סבור, כי בנסיבות העניין, יש לפסוק לחובת הנתבעת סך של 10,000 ₪ בלבד, וזאת בצירוף 15% שכ"ט עו"ד + מע"מ. ניתן בזאת פטור מיתרת אגרת בית משפט.

את הסכום האמור, תשלם הנתבעת לתובע תוך 30 יום, שאם לא כן, יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק.