בית הדין הארצי חזר ואישר את הילכת תדיראן:
"המגמה החקיקתית בנושא התובענה הייצוגית מצאה ביטוי בתשעת החוקים הספציפיים בהם נקבעו הוראות מיוחדות, שבסיסן העקרי הוא אחיד. עם זאת, לא בוטלו ההוראות הכלליות בנושא זה, שמצאו ביטוי בתקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי, ובעקבותיהם בתקנה 21 לתקנות סדר הדין. אנו סבורים, כי עצם החקיקה הספציפית בעיניין התובענה הייצוגית, והזהירות שבה נקטה הפסיקה לגבי חקיקה זו עד היום (ראה גם רע"א 6567/97 בזק – החברה הישראלית לתקשורת בע"מ נ' עיזבון המנוח אליהו גת ז"ל). אין בהם, כיום, כדי להצביע על מגמה ברורה המשליכה אף לגבי שינוי קצוני של דרך הפרשנות של תקנה 21. מאידך, אין להיתעלם מהתנאים החדשניים שנקבעו בחקיקה הספציפית בנושא התובענה הייצוגית והשאיפה לאחידות בתחום זה. במצב דברים זה, נראה לנו כי יהא זה נכון שבית-הדין לעבודה, יגלה איפוק ולא ישנה או יחדש הילכות בנושא התובענה הייצוגית בבתי הדין לעבודה, שבסיסו הוא בתקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי. על כן אנו מוצאים כי עלינו לפסוק בהליך העירעור שבפנינו על-פי העקרונות והשיקולים שהותוו בהילכת תדיראן, תוך שאנו מביאים בחשבון את המיוחד למשפט העבודה ואת מהות נושא תביעתם של המשיבים שהיא תוכנו של הסכם רותם 1, שהוא הסכם קבוצי".
יחד עם זאת, בפרשת ביברינג#_ftn13 הלך בית הדין צעד אחד קדימה.
וכדברי בית המשפט העליון "בתובענה הייצוגית היתהפכו היוצרות. אין לאיש זכות להגיש תובענה כזו, אלא עליו לקבל רשות מבית המשפט לעשות כן... דרישת אישור בית המשפט להגשת תובענה ייצוגית מגלמת בתוכה הפעלת שיקול דעת היכול להיות מופעל רק אם בית המשפט יכנס לעובי הקורה... הסתפקות במילים הכתובות בתובענה ללא בדיקת ממשותן אינה מאפשרת לקבל החלטה מושכלת אם לתת את הרשות או להמנע מלתיתה".
מכאן, שעל התובעת המייצגת לשכנע את בית הדין במידת הסבירות הראויה כי קמה לה לכאורה עילת תביעה אישית נגד המשיבה.
הסעד הנתבע במסגרת הבקשה הנו הסעד המקסימלי היכול להיפסק לזכות כל אחד מחברי הקבוצה, בשל תקופת ההתיישנות החלה על תביעות מסוג זה, ולפיכך ניהול התובענה בדרך של תובענה ייצוגית לא יפגע בזכויותיהם של מי מחברי הקבוצה.
כמו כן, אף אם אניח כי עילת התביעה של המבקשת קמה בגין אי ביצוע בעבר של אותן ההפרשות לקופת הפיצויים, הרי שבהיעדר הוכחה לכאורה כי המבקשת פוטרה (ולכן זכאית לכספים שנצברו) לא ניתן לקבוע כי נגרם לה נזק, אשר הנו תנאי חיוני לאישור התובענה כייצוגית בהתאם לסעיף 4(ב)(1) לחוק.
המדובר בדיון בבקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי לאשר הגשת תובענה ייצוגית נגד המדינה מכוח תקנה 29 לתקסד"א, בשל הדרישה לפיה יש להפקיד ערבויות כתנאי לקבלת אשרות כניסה לעובדים זרים.
...
[א2] טענות הצדדים:
המשיבה טענה, כי יש לדחות את הבקשה לאישור התובענה הייצוגית מכוח הוראת פריט
10(3) לתוספת השניה לחוק.
הבקשה לקביעת הסעד שעניינו גילום הסכומים שהיה על המשיבה להפריש מכוח צו ההרחבה כסעד בהליך של תובענה ייצוגית – נדחית.
בשלב זה אני מחייב את המשיבה לשלם לבאי כח המבקשת שכר טרחה חלקי, על חשבון שכר הטרחה בתובענה הייצוגית, בסך של 25,000 ₪ בתוספת מע"מ, וזאת בשים לב להליכים ולמשכם עד כה.
התיק יובא לעיוני ביום 10.10.08.
חרף האמור בסעיף 8 (ד) לחוק, אני מחליט להותיר את ההכרעה בשאלה האם ליתן רשות ערעור על החלטה זו לבית הדין הארצי לעבודה.
