לפניי בקשה למתן פסק דין המצהיר על היתיישנות ביצוע העונש בגין דו"חות חנייה שניתנו למבקש ע"י המשיבה בשנים 1999-2009, וכן הצהרה על בטלות הליכי הגבייה המנהלית, לרבות ביטול העיקול שהוטל על חשבון הבנק של המבקש.
...
עולה מכאן שאופייה של טענת ההתיישנות הוא כטענת הגנה בלבד, וכך נקבע בע"א 522/71 בנין נ' בנין, פ"ד כח (2), 309, 326):
"מעצם מהותה התיישנות דיונית היא טענת הגנה בלבד, ואין היא יכולה לשמש כעילת תביעה. השקפתו של השופט המלומד, שחייב רשאי להגיש תביעה נגד הנושה למתן פסק-דין הצהרתי שהחוב התיישן ושאין הנושה רשאי לגבותו, הופכת את ההתיישנות לפי החוק מדיונית למהותית, ועומדת בניגוד להוראות סעיף 2 של החוק. בסעיף 2 קבע המחוקק את התוצאה של ההתיישנות והיא; שאם "הוגשה תובענה על תביעה שהתיישנה וטען הנתבע טענת התיישנות, לא יזדקק בית-המשפט לתובענה". זאת היא התוצאה ותו לא; על-כן תנאי מוקדם להעלאת טענת ההתיישנות הוא - הגשת תובענה על תביעה שהתיישנה.
עוד לעניין זה, דו"חות מטעם המנהל המיוחד לרבות תוכנית פירעון החובות, מוגשים לתיק בית המשפט במסגרת הליך הפש"ר. מכאן עולה המסקנה, שהתובע ידע או היה עליו לדעת אודות תביעת החוב שהוגשה על ידי המשיבה, ומשך הם פני הדברים, עמדה לפניו האפשרות להגיש התנגדות לתביעת החוב שהוגשה לנאמן.
לסיכום
לאור האמור לעיל, מורה על דחיית המרצת הפתיחה.
