התיישנות במקרקעין לא מוסדרים על ידי המדינה

עוד נציין כי עם חקיקת חוק המקרקעין, התשכ"ט – 1969 בוטל חוק הקרקעות העותומאני אולם בהוראת המעבר בסעיף 162 לחוק המקרקעין נקבע כי "אין בהוראת חוק זה כדי לבטל או להביא שינוי [...] בדין שהיה קיים ערב תחילתו בנוגע להתיישנות במקרקעין לא-מוסדרים". משמעות הדבר היא כי סעיף 78 לחוק הקרקעות העותומאני ממשיך לחול על טענה להתיישנות במקרקעין לא מוסדרים בלבד, ובתנאי שתקופת ההתיישנות הנדרשת לתחולה, 15 שנים, היתקיימה לפני כניסת חוק המקרקעין לתוקף (1/1/1970) (כלומר תקופת עיבוד וחזקה שהחלה לפני 1/1/1955).

כדי להנות מהתיישנות רוכשת על פי סעיף 78 לחוק הקרקעות העותומאני על הטוען לזכות להצביע כי היתקיימו התנאים לתחולת ההוראה; הקרקע היא מסוג "מירי" או " מוקופה"; המקרקעין הוחזקו ועובדו על ידי הטוען לזכות; תקופת ההחזקה והעיבוד עולה על תקופת ההתיישנות; ההחזקה לא הייתה בהסכמת הבעלים.

על כן בוטל משטר האריסים ובמקומו הונהג משטר אחר לפיו ניתנה הזכות להשתמש בקרקע מירי ישירות על ידי המדינה, והמיסים תמורת השמוש בקרקע שולמו ישירות לקופתה, ללא תיווך האריסים.

...

אני דוחה את טענת סעדי לזכות בעלות, בין מכוח רכישה ובין מכוח סעיף 78 לחוק הקרקעות העותומני.

אני דוחה את עתירת רשות הפיתוח לסעדים נוספים.

בנסיבות העניין, הואיל ואף אחת מהתביעות לא התקבלה, אני מורה כי כל צד יישא בהוצאותיו.

לטענתם המרפסת ממנה יוצאים אל החצר והגינה קיימים מזה עשרות שנים ומעולם לא באה טענה או תביעה מצד התובעת בעיניין זה. לעניין הגדר טוענים הנתבעים כי תיחום השטח נעשה על ידי המדינה בשנות ה 60-70 וכי מנהלת המקרקעין דאז, חברת עמידר הייתה מתחזקת את הגדר באופן שוטף, כאשר בשלב מסוים, ככל הנראה כאשר השטח עבר לניהול של התובעת, עבודות התחזוקה בגדר בוצעו על ידה.

לעניין זה נקבע כי משנסתיים הליך הסדר והמדינה נרשמה כבעלת הזכויות בקרקע בטלות כל זכויותיו הנוגדות של המבקש בקרקע לרבות אלו שרכש (ככל שרכש) מכוח היתיישנות וכי החל ממועד כניסתו לתוקף של חוק המקרקעין, אין היתיישנות במקרקעין מוסדרים (סעיף 159(ב)לחוק המקרקעין, כאמור לעיל) וראה ברעא 6396/14 יוסף אמזלג נ' מדינת ישראל, (ניתן ביום 18/11/2014).

טענת הנתבעים לפיה התובעת ידעה לאורך עשרות שנים אודות הפלישה במקרקעין לא הוכחה ולהיפך, הוכחשה בתוקף על ידי התובעת.

...

לפיכך, נוכח האמור לעיל, אין מקום לכרוך את הליכי ההריסה ופינוי בתשלום פיצוי לתובעים ודרישתם לעניין זה נדחית.

סוף דבר, התביעה מתקבלת.

אני מורה לנתבעים לסלק ידם מהמקרקעין נשוא התביעה הידועים כגוש 19968 חלקה 1 (החפיר) וכן להרוס על חשבונם כל מבנה או מתקן המצויים במקרקעין ולהשיב את המקרקעין לידי התובעת כשהוא פנוי מכל אדם וחפץ.

מאחר שגם פרופ' וייסמן, מסכים שסוגיית ההתיישנות במקרקעין שאינם מוסדרים ממשיכה להיות מוסדרת על פי הדין שהיה בתוקף ערב חקיקת חוק המקרקעין (וייסמן שם 8), יש להעדיף פרשנות מצמצמת של המקרים שבהם יעשה שימוש בהרחבת הוראת ההתיישנות המוקנות בסעיף 113 למדינה ואין מקום להרחיבה גם למקרקעין שהיו מוחזקים על ידי האפוטרופוס הכללי.

...

אף שלא כל הנתבעים טענו טענה זו בכתב ההגנה, דין הטענה להידחות.

עם זאת, הפסיקה המשיכה להכיר ברישיון בלתי הדיר (ע"א 7139/99 יובל אלוני נ' אליעזר ארד ואח' פ"ד נח (4) 27, 35 והאסמכתאות שם), אך יש לנהוג במשנה זהירות ביחס לקביעה כי רשות היא בלתי הדירה ומסקנה בדבר זכות שכזו תוסק אך במקרים חריגים ויוצאי דופן (ע"א 6757/13 מרים אביטסם נחום ואח' נגד מדינת ישראל-רשות הפיתוח (19.08.15)).

סוף דבר מהטעמים שפורטו לעיל יש להעדיף את זכות הקניין של התובעים על זכות הנתבעים ועל כן דין התביעה להתקבל.

דבריו מופיעים בעמ' 575-574 לפסק הדין בעיניין רג'א - שניתן עוד לפני חקיקת חוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן: חוק המקרקעין) - ואשר בכתב התביעה שבפנינו נטען כי הוא (בנוסף לחוק החכרת מקרקעין) מהוה מקור לזכות חכירה לדורות של התובע, בעוד שבכתב ההגנה נטען כי אין לו רלבאנטיות לתביעה הנוכחית: "העותר מחזיק בחלקת אדמה הידועה כחלקה 1 בגוש 10476 מאדמות שפרעם ובתביעה שהוגשה נגדו בשנת 1954 לסילוק-ידו מהחלקה השייכת למדינה הוא התגונן בטענה שרכש בה בעלות בתוקף היתיישנות. בסופו של דבר ניתן נגדו פסק דין של סילוק-יד על סמך חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, אשר העלה את תקופת ההתיישנות לגבי מקרקעין שעברו הסדר קרקעות מעשר לעשרים וחמש שנה. פסק-הדין ניתן בתנאי שלא יוצא אל הפועל אלא בהתאם להוראות חוק החכרת מקרקעין, אשר הוחק בעקבות חוק ההתיישנות הנ"ל והוחל על מי שהחזיק ועיבד את אדמתו במשך תקופת ההתיישנות החוקית הקודמת - עשר שנים - עד לחקיקתו ביום 6.4.58 (סעיף 2). בהתאם לכך, נשלחה לעותר הודעת סילוק לפי סעיף 4 לחוק החכרת מקרקעין והוא הגיש בקשת חכירה לפי סעיף 5. בדונה בבקשה כזאת שומה על הרשות המוסמכת לקבוע תחילה אם המבקש עמד בתנאים הקבועים בסעיף 2 לחוק, היינו, אם הוא החזיק ועיבד את המקרקעין לא פחות מעשר שנים לפני היום הקובע של 6.4.1958. הוכיח האיש שעמד בתנאים אלה, על הרשות המוסמכת להווכח גם בקיומם של התנאים הקבועים בסעיף 7 לחוק, היינו, שהמקרקעין שהוא מחזיק בהם שמשו ביום הקובע מקור עקרי למחייתו ולמחיית בני ביתו, שאין לו מקרקעין אחרים כדי מחייתם, ושהוסיף להחזיק ולעבד אותם מאז ועד עתה. כל אלה הם דברים שבעובדה שעל הרשות המוסמכת להחליט בהם על יסוד טענות וראיות המובאות בפניה הן על-ידי המבקש והן על-ידי המדינה או רשות הפיתוח בתורת צד מעונין. ...". בשנת 1969 נחקק חוק המקרקעין, ובו הוראות מעבר מכוחן סעיף 78 לחוק הקרקעות העותמאני מוסיף להיות תקף.

. (2) בדין שהיה קיים ערב תחילתו בנוגע להתיישנות במקרקעין לא-מוסדרים".

...

משלא הוגשה חוות דעת מומחה לעניין גובה הנזק שנגרם כתוצאה מריסוס החלקה על-ידי הרשות, ובהיעדר התייחסות לכך בתצהירי עדות ראשית מטעם התובע, הנני קובע כי לא עלה בידיו להוכיח את נזקו.

התוצאה משלא הוכיח התובע את גובה הנזק הנטען, דין התביעה להידחות.

אשר על כן, הנני דוחה את התביעה ומחייב את התובע לשלם לנתבעת שכר טרחת עורך-דין בסך כולל של 6,800 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל מהיום.

יש הסבורים, כי מדובר בתביעה לזכות במקרקעין מוסדרים אשר מתיישנת תוך 25 שנים, יש הסבורים, כי זו תביעה לזכות במקרקעין לא מוסדרים אשר מתיישנת תוך 15 שנים ויש הסבורים, כי זו תביעה ב'שאינו מקרקעין' אשר מתיישנת תוך 7 שנים.

הוא נישאל האם הונחה בפניו בזמנו מפת סקר כלשהיא לרכוש הנטוש אשר ממנה עלה, כי אביו של התובע היה נפקד והשיב, כי המפה ניתנה לו על ידי מנהל מקרקעי ישראל, רשום מי הבעלים המחזיקים בשטח והשאר זה המדינה והמדינה פירטה את אופן הרכישה בתזכירי התביעה שהגישה.

התוצאה הינה כי כן, מצאתי, כי התובענה שבכותרת הוגשה לאחר התיישנותה זאת, בשים לב למועד רישום הזכויות בקרקע על שם המדינה לאחר הליכי ההסדר ומשלא עלה בידי התובע להוכיח את טענתו לעניין היתיישנות שלא מדעת בהתאם לסעיף 8 לחוק ההתיישנות.

...

לאור המפורט לעיל, מצאתי, כי לא עלה בידי התובע להוכיח את זכויותיו בקרקע ואף מהטעם האמור דין התביעה להידחות.

אוסיף, כי מקובלת עליי טענת הנתבעת בסיכומיה, לפיה את טענותיו לעניין הבעלות בקרקע בהסתמך על המסמכים אשר הציג, היה בידי התובע להעלות במסגרת הליכי ההסדר ומשלא עשה כן נרשמו המקרקעין על שם המדינה.

לאור כל המפורט לעיל, התביעה נדחית.