התיישנות אי ידיעת המבוטח על קיומו של הביטוח

ר' למשל ירון אליאס דיני בטוח מהדורה שלישית (2016) 1536 – "מבוטחים או מוטבים אשר אינם ערים לדבר קיומה של פוליסת ביטוח או לדבר קיומה של זכות על פי פוליסה כאמור, עשויים לבסס את תביעתם המאוחרת על הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות" במקרה דנא, בשל פטירת המנוחה ומרחק הזמן, לא ניתן היה לעמוד על הלך רוחה בסמוך לפטירת המנוח, ועל כן לא ניתן לבחון האם חוסר ידיעתה נופל בגדר אי ידיעת הדין או אי ידיעת העובדה, בייחוד לאור ההבדל הדק ביניהם.

בתחום פוליסות לביטוח חיים (שדומות בנסיבות – לרוב הזכאי הוא מוטב על פי הפוליסה שזכותו קמה לאחר מותו של המבוטח המקורי), הכירו בספרות בכך שישנה סבירות גבוהה שהמוטב לא יהיה מודע לקיומה של פוליסה - ר' ירון אליאס דיני ביטוח מהדורה שנייה (2009), בעמ' 1492 – "הסיכון שלפיו דבר קיומה של הפוליסה ייעלם מעיני המוטב הוא סיכון ענפי אנהרנטי. הוא נובע משני גורמים. הראשון, מוטבים רבים אינם מודעים לדבר מינויים כמוטבים על פי הפוליסה. שנית, ביטוח חיים טיפוסי הוא ביטוח לתקופה ממושכת. על כן, דבר קיומו של הביטוח עשוי להישכח ממוטבים שידעו בזמנו על קיומה של הפוליסה. יש לזכור בהקשר זה כי המוטב אינו צד ישיר להתקשרות. אין הוא נושא בתשלום דמי הביטוח, וברגיל אין הוא מקבל דיווחים על אודותיה. על כן, אך טבעי הוא כי דבר קיומה של פוליסה, העשויה לזכותו בתגמולים בזמן כלשהוא בעתיד, עלול להישמט מתודעתו" ודוק, בעיה אינהרנטית הקיימת בפוליסות מעין אלה אינה נוגעת רק לידיעה אודות קיומה של פוליסה.

...

בעניין זה, אנו סבורים כי יש לבכר את אינטרס ההסתמכות של הנתבעת המסוייג בגבולות ההתישנות.

סוף דבר התביעה נדחית.

בנסיבות הענין לא מצאנו מקום לעשות צו להוצאות.

הטענות בעירעור בהודעת העירעור, בעקרי הטיעון ובהשלמת הטיעון לפנינו חזר ב"כ המערערת על כל הטענות שהעלה לפני הערכאה הראשונה, לאמור: בהתאם להוראות הפוליסה ניתן לפנות למשיבה רק עם התגבשות נכות צמיתה ומניין תקופת ההתיישנות מתחיל רק במועד זה; לחילופין וככל שהתביעה היתיישנה, הרי המדובר בהתיישנות שלא מדעת, אשר יסודה הן באי מודעותה של המערערת לנכותה התמידית, הן באי מודעותה לקיומו של הכסוי הבטוחי.

על יסוד שיקולים אלה קבעה, איפוא, דעת הרוב בפרשת אמיתי, כי "ארוע התאונה הוא המקים את מקרה הביטוח כאשר עסקינן בפוליסה לביטוח תאונות אישיות; וכשהמדובר במחלה או נכות, המועד הראשון שבו יכלו לעמוד על קיומן – קבלת טפול רפואי...", זאת כפוף, כמובן, לסייגים להתיישנות, וביניהם היתיישנות שלא מדעת.

דא עקא, תביעתה של המערערת לתגמולי הביטוח הוגשה רק ביום 9/3/11, כשלוש וחצי שנים אחרי הגשתה של תביעת הפלת"ד. אשר לטענתה הנוספת של המערערת בדבר חוסר מודעותה לכסוי הבטוחי אצל המשיבה, הרי לא מצאתי טעות בקביעתו של בית משפט קמא, לפיה אף אם נניח שהמערערת לא ידעה על הפוליסה, עדיין לא ניתן לקבוע כי גם לא יכולה הייתה לדעת עליה לו רק נקטה באמצעים סבירים.

...

על יסוד תשתית נורמטיבית זו דחה בית משפט קמא את טענתה של המערערת לפיה נזקה הנפשי התגלה לה רק בשנת 2008 עם קביעת הנכות הצמיתה על ידי מומחה בית המשפט במסגרת תביעת הפלת"ד. כאבן היסוד למסקנה זו שימש כתב התביעה שהגישה המערערת בספטמבר 2007 באותה תביעה, אשר נתמך בתיעוד רפואי שהגישה המערערת עצמה, ממנו עלה כי כבר בסמוך לתאונה ולכל המאוחר עם הגשת התביעה נתגלה למערערת נזק נפשי של ממש, שהתבטא במצב דכאוני פוסט-טראומטי, אשר כל אדם בר דעת היה תובע על פיו.

דיון והכרעה לאחר העיון הגעתי למסקנה כי דין הערעור להידחות.

אין בידי לקבל טענה זו, שכן כמו בית משפט קמא אף אני סבור, כי סעיף 6א' אינו מגדיר את "מקרה הביטוח" אלא כל עניינו בחובת מתן הודעה מצד המבוטח תוך 30 יום ממועד קרות התאונה.

אין מחלוקת כי התובע נהג ברכב ללא ביטוח ועל כן מתקיימת, לכאורה, הוראת סעיף 7(5) לחוק הפלת"ד, השוללת את הזכאות לפצוי, ברם שלילה זו איננה סופית, שכן לצידה קובע סעיף 7א את זכאותו של נוהג בהיתר לתבוע פיצויים מבעל הרכב/המחזיק, וזו לשונו: "על אף האמור בסעיף 7(5) מי שניפגע כשנהג ברכב בהיתר מאת בעליו או מאת המחזיק בו, ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח, או כשהביטוח אינו מכסה את שימושו ברכב, והוא לא ידע על כך ובנסיבות העניין גם לא היה סביר שידע, יהא זכאי לתבוע פיצויים מן הקרן כפי שזכאי לכך נפגע לפי סעיף 12ב". נמצא, איפוא, כי ככל שהתובע עומד בתנאי סעיף זה, היינו אי ידיעה על העידר ביטוח על פי המבחנים שנקבעו בהלכה הפסוקה, הוא זכאי לתבוע את קרנית, ונשללת זכותו להגיש תביעה לפי פקודת הנזיקין.

וראו לדוגמא ע"א 1777/03 קרנית נ' אגמי (ניתן ביום 4.7.05) – שם נקבע כי ניתן לסבור שקיומם של יחסי עובד מעביד מקים חזקה או הנחה בדבר סבירות ההמנעות מלחקור ולדרוש באשר לקיומו של ביטוח תקף המכסה את השמוש ברכב.

אינני יודעת מה הייתה הסיבה מלכתחילה לאי הגשת תביעה לפי חוק הפלת"ד, ברם נראה כי הדחיה כאן לא תיפגע יתר על המידה בתובע, שכן טרם חלפה תקופת ההתיישנות להגיש את התביעה בהתאם לדין.

...

לפיכך, גם אם היה מקום לדון בתביעה לפי פקודת הנזיקין, יש לדחות את התביעה.

בשים לב לכך שדין התביעה להדחות, הן מהטעם של ייחוד העילה והן מהטעם החילופי של אי הוכחת אשמת הנתבעת, אין מקום לדון בשאלת גובה הנזק.

אשר על כן, אני דוחה את התביעה.

כך בתא (שלום י-ם) 2454/05 עיזבון המנוח עוביד עלואן נ' ביטוח ישיר גל ביט סוכנות לביטוח נקבע במקרה בו טענו הורי התובע כי לא ידעו על קיומה של פוליסת ביטוח תלמידים כי - "קיומו של הביטוח הינו עובדה החיונית כדי לבסס את עילת התביעה ובלי ידיעתה לא ניתן להגיש את התובענה. לאור זאת אני מקבלת את טענת התובעים לפיה אי ידיעה על קיומו של הביטוח מאריך את תקופת ההתיישנות." כן אוזכר פסק הדין בתא (שלום י-ם) 4297/97 ‏‏ יצחק עליוף נ' מגדל חב' לבטוח בע"מ. באותו מקרה טען התובע כי לא ידע על קיומה של הפוליסה שהונפקה לו ע"י המעביד כביטוח קבוצתי.

...

הנתבעת הוסיפה וטענה כי הפסיקה התייחסה לצורך בהגבלת הטענות לפי סעיף 8, שכן באם אלה לא יוגבלו, יוכלו תובעים לפנות בתביעה גם שנים ארוכות לאחר מקרה הביטוח בטענה לאי ידיעה על קיומה של הפוליסה, ואין לדבר סוף.

מקובלת עליי עמדת הפסיקה כי טענה בדבר אי ידיעה על קיומה של פוליסה היא טענה שאם נקבלה מבלי לדרוש פעולות מינימאליות מהתובעים, עלולה להביא להארכת תקופות ההתיישנות באופן בלתי סביר, ובכך יינטל התוקף מדיני ההתיישנות.

לאור זאת אני מוצאת כי במקרה זה אין מקום לקבל את טענת התובע להארכת תקופת ההתיישנות מכוח סעיף 8, ובנסיבות אלה אני קובעת כי התביעה התיישנה, ככל שמדובר באירוע משנת 2010.

בעיניין ברש נפסק לעניין ידיעת הוראות הדין, כך: "חלה על ציבור המבוטחים החזקה בדבר ידיעת הדין, על מכלול זכויותיהם וחובותיהם ואי ידיעת החוק אינה יכולה להצדיק שינוי הוראותיו והרחבת תקופת התשלום למפרע לפי סעיף 296 לחוק"[footnoteRef:30].

] כך גם נקבע בעיניין יניב, שם בית הדין הארצי הכיר בתחולתו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות, לצד תחולת סעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי.

] מצדו של התובע, הוא הפנה לעניין תבור, שם בית הדין האיזורי לא החיל את סעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי, בנסיבות שבהן היתה קיימת אי-ידיעה מצד המבוטח על קיום מחלתו, בשל טעות באבחנה[footnoteRef:37].

] "... עד להחמרת הסימפטומים של המחלה בשנת 2006 התובע לא ידע כי מחלת הריאות ממנה הוא סובל היא מסוג בריליוזיס (מחלה שאין חולק כי היא קשורה לעבודתו בחשיפה לבריליום), וזאת משום שאובחן בטעות על ידי רופאיו כסובל ממחלה מסוג סרקואידוזיס (מחלה שהגורמים לה אינם ידועים). כתוצאה מהטעות באבחנה, בזמן אמת, בעת שהתגבשה עילת התביעה, התובע גם לא ידע על קיומו של קשר סיבתי בין תנאי עבודתו לבין מחלתו, וכתוצאה מכך במשך למעלה מ-5 שנים המשיך לעבוד בחשיפה לאותם חומרים מסוכנים שגרמו למחלתו ולאחר מכן לפטירתו." זאת ועוד, בית הדין האיזורי הוסיף וקבע שם, כי "בהמשך הדברים, ועד שנת 2006 מחלתו של התובע בעקרו של דבר לא הייתה סימפטומטית ולא הצריכה טפול מיוחד מעבר למעקב. בנסיבות העניין, ובשים לב למעמדו המקצועי של פרופ' שפיצר איננו סבורים כי מטופל סביר היה חושב שעניינו דורש היתייעצות נוספת או כי יש לפקפק באבחנה"[footnoteRef:39].

...

גם איננו מקבלים את ההנחה העובדתית של התובע, כי עד מועד זה לא נרשם בפירוש "אוטם" במסמכים הרפואיים, היות שקיימים מספר מסמכים רפואיים מהשנים 2014-2010 שם מצוין כי התובע עבר אוטם לבבי.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, דין התביעה להידחות.

אנו מקבלים את עמדת הנתבע, כי התובע זכאי לגמלה רק החל מיום 1.11.2013 ואילך, לאור הוראות סעיף 296(ב) לחוק הביטוח הלאומי.