ואולם במקרה דנא בהיתחשב בכך שעברו הפלילי הקודם של העורר רחוק ואינו בתחום זה, דומה כי עבירת הרכוש בתיק זה כשלעצמה בתנאים "רגילים" היתה מגבשת עילת מעצר, יצוין כי העותר נדון בשנים 1995, 1996, 1997 ו-2000 בעבירות כניסה לישראל שלא כדין וכן (1996) על הפרעת שוטר במילוי תפקידו, ובשנת 2000 גם על היתחזות כאדם אחר במטרה להונות (סעיף 441 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977; לעניין זה נדרש להלן).
...
(5) בבש"פ 1308/05 עביד נ' מדינת ישראל (לא פורסם), שציטט בית המשפט קמא, ציינה השופטת – כתארה אז – ביניש כלהלן:
"בנוסף לעבירת הכניסה והשהיה הבלתי חוקית בישראל מואשם העורר גם בזיוף מסמך ובשימוש בו ובכך יש כדי להצביע על חומרה יתרה העולה ממעשיו הנטענים של העורר. כן יש במעשים אלו כדי להגביר את החשש להימלטותו של העורר מן הדין. אכן, במקרים אחרים, עליהם הצביע בא-כוח העורר, הורה בית משפט זה על שחרור נאשמים שהואשמו בשהיה בלתי חוקית בישראל אולם בשתי ההחלטות עליהן הסתמך בא כוח העורר (בש"פ 7136/04 פיאלה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); בש"פ 260/05 סביח נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)) התקיימו נסיבות מיוחדות ויוצאות דופן אשר היה בהן כדי להקטין את החשש מפני הימלטות הנאשמים מהדין. כמו כן, בשני המקרים הנ"ל לא הואשמו הנאשמים בעבירות נוספות מעבר לשהיה הבלתי חוקית בישראל. בענייננו, לא רק שאין מתקיימות נסיבות כאמור אלא גם, לנוכח העבירות הנוספות בהן מואשם העורר, ולנוכח העדר חלופה מתאימה להנחת דעתו של בית המשפט מתקיימות נסיבות שונות, המגבירות את החשש האמור. החלטתו של בית המשפט המחוזי, בה נקבע כי העורר יוחזק במעצר 3 חודשים בלבד ובתקופה זו יסתיים משפטו, אכן משקפת איזון הולם בנסיבות ואין מקום להתערב בה".
(6) ולבסוף, בבש"פ 8567/06 דאפר נ' מדינת ישראל (לא פורסם), נזדמן לי לומר לעניין חלופת מעצר לתושב שטחים, כלהלן:
"באשר לעילת ההימלטות, אכן, במישור העקרוני אין לדבר על כלל שלפיו תושב השטחים לעולם אינו משתחרר לחלופת מעצר. מטבע הדברים, במערכת היחסים העצובה השוררת בין ישראל לרשות הפלסטינאית והעדר מנגנונים מתפקדים של עזרה משפטית, הסגרה וכיוצא בזה, יש בהחלט חשד וחשש להימלטות מאימת הדין ואף למסוכנות. בתי משפט יחליטו על מעצר עד תום ההליכים, כשלא ניתן יהא להפיג את החשש להימלטות או את המסוכנות, והעובדה שהמדובר בתושב שטחים היא מהותית לכך בנסיבות אלה, ולכן ישנם – מטבע הדברים - מקרים לא מעטים שבהם אין מנוס ממעצר. באת כוחם המלומדת של העוררים הגישה פסיקה שבה שוחררו תושבי שטחים לחלופה. כך ציין השופט זמיר בבש"פ 823/00 מדינת ישראל נ' פלונית (לא פורסם), כי לגבי גניבת רכב יש חשש למסוכנות והחשש מתחזק כאשר מדובר באדם המתגורר בשטח שאינו נתון לשליטת ישראל, ואם ישוחרר מן המעצר הוא עלול להימלט לאותו שטח ואף לחזור לפעילות עבריינית; ועם זאת באותו מקרה נשקלו לקולה הנסיבות המיוחדות. הוא הדין להחלטת השופט ג'ובראן בבש"פ 3794/06 רשואן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), אף שגם כאן צוין כי יש משקל לקשיי האיתור של נאשמים בשטחים; ראו גם בש"פ 3756/05 טרשאן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם). מנגד, היו לא מעט פסיקות שעצרו עד תום ההליכים. במקרים מסוימים, על פי נסיבותיהם, יתכן לדעתי גם פתרון ביניים, של חלופת מעצר בישראל."
מה עולה מכל האמור במישור הכללי? סבורני כי קשה לדבר – כדרך שאמרה באת כוח המדינה בעקבות בית המשפט המחוזי – על "אסכולות" שונות בבית משפט זה בנושא דנא, גם אם מטבע הדברים יימצאו לעיתים גוונים.
דעת לנבון נקל, שכאשר המדובר בתושב הרשות, וכל עוד לא נשתנה מצב היחסים במישור הכללי והמשפטי, יש חשש טבוע וברור להימלטות מאימת הדין בשטחי הרשות הפלסטינאית, ובמקרים לא מעטים אכן אין מנוס ממעצר.
בכפוף לכך איני נעתר לערר.
