התגברות נכות נפשית עקב התחשמלות

הועדה קבעה למערערת 37% נכות רפואית צמיתה בהתאם לפריטי הליקוי בתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז – 1956, 30% נכות נפשית לפי פריט ליקוי 34(א)4, ו- 10% בגין ליקוי ראיה לפי פריט ליקוי 52(2)3(1).

בהתאם למכתב במצבה של המערערת חלה החמרה והיא אינה מסוגלת לתפקד ולפרנס את עצמה: "..בחודשים האחרונים קיימת החמרה במצב הנפשי- לא מצליחה לתפקד, לא מצליחה להחזיק במקומות עבודה, מתפטרת אחרי ימים ספורים. מתארת מצב רוח ירוד, היתגברות של תחושה של אנהדוניה ואנהנרגיה. יש קושי בריכוז וקשב. אין מוטיבציה, בורחת לשינה. מרגישה שאין לה כוחות לחזור לעבודה ולתפקד. רוב הזמן נימצאת בבית עם תעסוקה מינימלית.

...

המשיב טען, כי לא נפלה טעות משפטית בהחלטת הוועדה ועל כן יש לדחות את הערעור.

ראו: דב"ע (ארצי) מג/1356-01 לביא - המוסד לביטוח לאומי פד"ע יז 130 (1985), שם נפסק כי: "ההנמקה צריכה שתהיה כזאת שממנה ילמד לא רק רופא אחר את הלך המחשבה שהביא להחלטה, אלא גם שבית הדין יוכל לעשות זאת ולעמוד על כך אם הועדה נתנה פירוש נכון לחוק". לאחר שקילת טענות הצדדים ועיון במסמכים שבתיק, מצאתי כי דין הערעור להתקבל, ואפרט.

. לסיכום- מטופלת סובלת מהתסמונת דיכאונית עם פגיעה ניכרת בתיפקוד.

ערעור על החלטת המשיב מיום 13.3.2013, אשר דחה את בקשת המערער להכרה בנכותו, וקבע כי אין קשר בין המחלה הנפשית לבין תנאי שרותו בצבא.

המערער אישר בחקירה הנגדית כי רצה להתגייס ליחידה קרבית, אולם - כפי שנותח בדיעבד - הוא לא היה מצויד בתעצומות נפש לצורך היתמודדות עם העולם הצבאי הבלתי מוכר אשר עמד בפתח, ובעיקר עם קשיי הטרונות, כאשר ברקע מצויה משפחתו במשבר עקב גסיסת אביו.

ההמשך תואר בסעיף 7 לתצהירו של המערער (ת/3): "בערב החלטתי לחזור בכוחות עצמי לבסיס. כשחזרתי לעגו לי החיילים נידו אותי וקראו לי בשמות. באותו לילה לא ישנתי הייתי בודד ופחדתי ידעתי שהחיילים רוצים לעשות לי משהו". פרק שלישי: העריקות הראשונה המערער תיאר בתצהירו את היתגברות מצוקתו הנפשית: "8. כשחזרתי הביתה לשבת הייתי בחדר כל היום פחדתי ולא יצאתי. אמא שלי לקחה אותי לבית חולים רמב"ם. בבית החולים הפסיכיאטרית שטיפלה בי אמרה שאני סובל ממתחים, חרדות וסטרס בעקבות האירועים בצבא". בתעודת חדר המיון בבית החולים רמב"ם מיום 12.1.2010 צוין כי המערער, שנפקד מבסיסו החל מיום ראשון, התלונן על כאבי בטן, כאבי ראש והרגשות מתח וחרדה מתחילת שרותו, והביע רצון לעבור לשרת קרוב לביתו ולצד אביו החולה בסרטן.

...

לא מצאנו תיעוד לטענת המערער בתצהירו השני (ת/2), שלא נזכרה בתצהירו הראשון (ת/3), בדבר בקשתו בבסיס קליטה ומיון לדחיית שירותו עקב מחלת אביו.

לא מצאנו הסבר להתעלמותו של ד"ר ומוש משרשרת האירועים שהחלה בטירונות, נמשכה בעריקות, והגיעה לשיאה בניסיון האובדני.

התוצאה לאור המסקנה אליה הגענו, בעקבות הפעלת "חזקת הגרימה", בדבר קיום קשר סיבתי של גרימה בין פרוץ הסכיזופרניה הפרנואידית לבין שירותו הצבאי של המערער, החלטנו לקבל את הערעור ולבטל את החלטת המשיב מיום 13.3.2013.

כמו-כן, הננו מחייבים את המשיב לשלם למערער שכר טרחה בסך 7,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל מהיום והוצאות שכר טרחת המומחה מטעם המערער בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל ממועד הוצאתן.

לסיכום: לאור האמור לעיל, הריני קובע את נכותו הפסיכיאטרית של נדיב ניר ל - 10% לפי סעיף 34 ב' למל"ל לצמיתות בגין התאונה נשוא חוות דעת זו."

הנכות רפואית: פרופ' טיאנו, שבדק את התובע בשנת 2007 קבע כי מחמת הספק עקב הקשר הזמני של היתגברות ההתקפים סמוך לתאונה, יש להניח שחלק קטן מההחמרה בתפקודו הקוגנטיבי נבעה מהיעדרויות מבית הספר לאחר החבלה שהגבירו אתה פגיעה בתפקודו הלימודי.

...

לנוכח כל האמור לעיל, אני קובע כי הנכות של התובע אינה נובעת מהתאונה, אלא ממצבו הרפואי קודם לתאונה וממהלך מחלתו.

הגעתי למסקנה, כי יש לנכות את תגמולי המל"ל, שכן בא כוח התובע טוען כי המל"ל קבע לתובע 55% נכות עקב התאונה.

הסכום שיש לפסוק בגין כאב וסבל נבלע בסכום תגמולי המל"ל. לפיכך, אני דוחה את התביעה.

התובע ישלם את אגרת המשפט וכן ישלם לנתבעת את ההוצאות בגין חוות דעתה השנייה של פרופ' נויפלד ואת הסכומים שנפסקו בגין עדותה בבית המשפט.

מדברי ההסבר להצעת החוק (ה"ח 2104 תשנ"ב מיום 27.1.92) עולה שהמגמה הייתה להטיל על בעלי כלבים אחריות מוחלטת וזאת נוכח היתגברות תקיפות כלבים על עוברי אורח, מתוך תפיסה שאם יראו את בעל הכלב אחראי באופן מוחלט למעשיו של הכלב, יגבר הסיכוי שבעלי הכלבים יעשו את הדרוש למנוע תופעות אלה.

בשל דיווחיו של התובע על תסמיני המנעות מכלבים גדולים ופגיעה תעסוקתית חלקית בעבודתו ככלבן העריך את נכותו הנפשית הנגזרת מארוע הנשיכה בשיעור של 5% לצמיתות.

...

המחלוקת בין הצדדים הינה רחבה ועמוקה והיא משתרעת הן לעניין נסיבות האירוע והן לעניין נזקיו של התובע, כאשר לטענת הנתבעת, תהא אשר תהא הכרעת בית המשפט בנוגע לנסיבות האירוע, תביעתו של התובע נבלעת בתגמולי המוסד לביטוח לאומי ובהיות התאונה תאונת עבודה והנתבעת הינה מעביד התובע לא זכאי ל- 25% מן הפיצוי ומשכך דינה של התביעה להידחות.

סוף דבר כמפורט ארוכות לעיל, לאחר בחינת מלוא נסיבות העניין, המסקנה המתבקשת היא שדינה של התביעה להידחות, שכן אחריות הנתבעת לא הוכחה.

המסקנה הבלתי נמנעת שגם אם הייתה נקבעת אחריות, לא היה מנוס מן הקביעה שהתביעה נבלעת.

אחר כל האמור לעיל, התביעה נדחית, הן משום שלא הוכחה אחריות, והן משום שהתביעה נבלעת בתגמולי המוסד לביטוח לאומי.

כך בעמ' 26 שורות 9-10, 17-19: "ש. אצל התובע[ת] יש גם נכות נפשית, תסכים איתי שהנכות שאתה קבעת על הפיברו היא נפרדת מהנכות הפסיכיאטרית שקבע הפסיכיאטר.

עוד יש להביא בחשבון את העובדה שהתובעת עובדת במקום עבודה פרטי, כי לא ניתן לדעת כמה זמן תוכל להתמיד בעבודתה תוך היתגברות על הקשיים, וכי לא ניתן לדעת מה יהיה מהלך המחלה בעתיד ומה ילד יום.

...

משכך, ובהעדר הוכחה קונקרטית לצפי לעליית השכר, אינני מקבלת את הטענה.

ההמלצה על שימוש בקנאביס ניתנה לתובעת ע"י ד"ר סגול נחום, מומחה ברפואת משפחה ומרפאת כאב של קופת החולים, אשר כתב ביום 25.4.2018: "לסיכום, סובלת מכאבים נוירופתיים פריפריים... מאז לא מתפקדת למעשה. לחלוטין מיצתה כל טיפול הגיוני – אין לי כבר מה להציע... אנא אישורכם לקנביס רפואי". התובעת אף הציגה מסמך מיום 24.9.20 של ראומטולוג במסגרת פרטית אשר המליץ "להעלות מינון צריכת קנאביס רפואי כדי להקל אל איכות החיים ולהתמודד עם הכאב". עיון בחוות דעת המומחים מטעם בית המשפט מלמד כדלקמן: הפסיכיאטר לא קבע כי התובעת נזקקת לטיפול בקנאביס רפואי.

סוף דבר הנתבעת תשלם לתובעת פיצוי בסך כולל של 780,000 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד כדין והחזר אגרה וכן תישא בתשלום המחצית השנייה של האגרה.