השתתפות זרם חינוך בחוק הכשרות

מכאן, שסמכויות הפיקוח של משרד החינוך על פעולותיהם של מוסדות חינוך מוכרים שאינם רישמיים הן רחבות, ובצדן גם סנקציה בדמותו של ביטול הרישיון להפעלת המוסד (סעיף 15 לחוק פקוח על בתי ספר) והפחתה – עד כדי הפסקת – ההישתתפות בתקצובו, אם זה יסרב לעמוד בהנחיות משרד החינוך (שם, בעמ' 216).

במסגרת זו, הוכרו מוסדות החינוך המוכר שאינו רישמי בחוק לימוד חובה, והוטמעה חשיבותו של הגיוון במוסדות הלימוד בסעיף 3 לחוק חינוך ממלכתי: חינוך ממלכתי משנת תשי"ד משנת הלימודים תשי"ד ואילך יונהג חינוך ממלכתי בכל מוסד חינוך רישמי; במוסד חינוך רישמי אשר בשנת הלימודים תשי"ג נימנה עם זרם המזרחי או עם זרם אגודת ישראל או עם החלק הדתי של זרם העובדים, יונהג חינוך ממלכתי דתי.

הלכה למעשה, להתחייבויותיהם נודעה השלכה מועטה בלבד על אורחות החיים בבית הספר, ועל כך נכתב כי: "יש לזכור שתמיד, והיום אולי יותר מבעבר, מתחפרת האפליה ויורדת למחתרת, אך על ידי שימוש בתואנות כשרות משיגה את יעדיה. הנטייה הרעה אינה נאמרת תמיד במפורש" (עת"מ (י-ם) 1320/03 אלקסלסי הנ"ל, בעמ' 652).

...

לאור כל האמור, המלצתו היחידה של עו"ד בס הייתה כי משרד החינוך ינקוט צעדי אכיפה נגד יוזמי הפיצול ומבצעיו, אך זאת בגין הפרת חובות הדיווח באשר לפיצולו של בית הספר, ותו לא. בעיצומם של דברים אלה, הגישו העותרים את עתירתם לבית-משפט זה. ביום י"א בתמוז התשס"ח (14.7.2008) ניתן צו על-תנאי, אשר תוקן ביום י"ב בתמוז התשס"ח (15.7.2008), כך שהורה למשיבים ליתן טעם מדוע לא יקיים משרד החינוך פיקוח ממשי ויעיל על בתי הספר עליהם אחראי מרכז החינוך העצמאי, ומדוע לא יתנה את התמיכה שניתנת למוסדות המאוגדים במסגרתו או קשורים אליו, בקיום הוראות החוק בדבר איסור הפליה.

(שם, בעמ' 692, ובתרגום עברי, כפי שהוא מובא באוצר הציטטות 341 (איתן בן נתן עורך, 2009) בערך חינוך: "אנו קובעים, כי בתחום החינוך הציבורי התיאוריה 'נפרד אך שווה' – אין לה מקום. מתקני חינוך נפרדים הם במהותם לא שוויוניים").

הד עמום לחלק מקושיות אלו מצאנו אף בתיק שלפנינו ונתייחס אליהן בפיסקה 6 שלהלן.

סוף דבר – מטעמים אלה, בצד הנימוקים שהובאו על ידי חברי – הנני מסכים לכך כי הצו-על-תנאי שהוצא בעתירה – ייהפך למוחלט.

בהתאם למבחן שנקבע, אף נקבע כי שני בתי הדין הפרטיים הנמנים עם הזרם האורתודוכסי-חרדי שבהם התגיירו העותרים בעיניין רגצ'ובה, אשר אינם נמנים עם מערך הגיור הממלכתי, עומדים במבחן "הקהילה היהודית המוכרת". בית דין אחד הוא של הרב פרנק בשכונת מאה שערים בירושלים, שלגביו נקבע כי "מדובר בקהילה המשתייכת לאחד הזרמים המרכזיים ביהדות – קהילה בעלת זהות יהודית מבוססת ובעלת מסגרות קבועות של ניהול קהילתי" (שם, פסקה 41).

עמד על כך בהרחבה הכהן במאמריו, בדברו על "התיימרות רשויות ממלכה בישראל – בית המשפט העליון ורשות ההגירה בכללן – לקבוע מהי 'קהילה יהודית מוכרת בחו"ל'. נזכור שלפחות מקצת קהילות אלה באו לעולם עשרות ומאות שנים בטרם הקמת המדינה, והניסיון של גורמי ממלכה ישראלים לקבוע את מידת 'קהילתיותן' או 'כשרותן' נראה משונה-משהו, לשון המעטה" (שם, עמ' 746).

אחת ההנחות העולות ממסמך התבחינים לגיורי חו"ל היא כי הקהילה המוכרת, אשר במסגרתה נערך הגיור, היא קהילה פעילה המנהלת "חיי קהילה". על יסוד הנחות אלו, כך נראה, נקבע במסמך התבחינים כי על שלב ההכנה לגיור לכלול "לימודים... תוך הישתתפות פעילה בחיי הקהילה" במשך התקופות שנקבעו שם (שם, פסקה 2.

על הדברים האמורים בעיניין רשת בתי הדין של "גיור כהלכה" הוסיף הכהן, כי "בראש בית הדין של 'גיור כהלכה' ניצבות סמכויות תורניות ראשונות במעלה... ועם דייניו נמנים רבני עיר ורבנים בעלי ותק רב ברבנות ובהרבצת תורה, שחלקם אף בעלי 'כושר לדיינות'... הבדל בולט בין הרשת לבין בתי הדין הממלכתיים הוא שהדיינים ברשת 'גיור כהלכה' מקילים בגיור קטינים (דבר שקל יותר לעשותו מנקודת מבט הלכתית...) גם כאשר אמם אינה מתגיירת עמם, וגם כאשר הילד המתגייר אינו מתחנך במוסד חינוך דתי" (עמ' 737 ה"ש 100).

...

תמצית טענת העותרות היא כי בהתאם לפסק הדין בעניין רגצ'ובה, על המשיב להיעתר לבקשתן לקבלת מעמד בישראל מכוח חוק השבות ולחלופין, לבחון את בקשותיהן לגופן.

למרות זאת טען המשיב, כי אין להיעתר לעתירות הנדונות.

כך בין השאר, עלה מדבריו של כבוד השופט נ' הנדל בעניין רגצ'ובה, כי "לנוכח מעמדם האיתן של בתי הדין המגיירים בקהילות החרדיות, סבורני שיש להכיר בגיורם לצורך חוק השבות. מובן כי שני בתי הדין שגיוריהם באו בפנינו במסגרת עתירות אלה אינם יוצרים רשימה סגורה, וכי יש להכיר במעמד גיורים שנערכו על ידי בתי דין נוספים החולקים מעמד דומה" (ההדגשות אינן במקור) (שם, פסקה 10).

את הקושי בהיבט ההלכתי תיאר בקצרה הרב נחום אליעזר רבינוביץ ז"ל, מקים רשת "גיור כהלכה" וחבר בוועדת נאמן, בספרו 'מסילות בלבבם' (הוצאת ידיעות ספרים, 2015 (מהדורה שנייה 2020) עמ' 288 (הציטוט לקוח ממאמרו של הרב אלי רייף, על הגיור, שפורסם באתר 'גיור כהלכה')): "ברור שאין מקום לחוקק חוק או לקבוע נוהל שכל הגיורים צריכים להיות כפופים לסמכות הלכתית מרכזית אחת. מעולם לא היה דבר כזה בישראל, וקביעה זו עלולה לעקור את הגרות… לאורך כל הדורות כל בית דין היה רשאי לגייר, ואפילו בימי הסנהדרין! בתקופת הלל ושמאי מצאנו ששמאי דחה כמה גרים ואילו הלל גייר אותם". אף עמדה הלכתית אחרונה זו תומכת במסקנה שלפיה יש לאפשר מסגרות גיור מגוונות בישראל, התואמות זרמים שונים ביהדות והשקפות דתיות מגוונות.

לפיכך ובהיעדר טענה בדבר פגם בכנות הליך הגיור שעברו העותרות, שתי העתירות מתקבלות ובהתאם לכך, הגיור של שתי העותרות יוכר לעניין מעמדן לפי חוק השבות.

לחוק חינוך ממלכתי נוסף בשנת התשס"ז-2007 סעיף 11א, סעיף אשר תוקן ביום 29.7.2009, ונוסחו כיום הוא זה: "(א) קבע השר, לפי סעיף 11, סדרים ותנאים להשתתפות המדינה בתקציבי שעות הלימוד של מוסדות חינוך מוכרים לא רישמיים, בשיעור יחסי להישתתפות המדינה בתקציביהם של מוסדות חינוך רישמיים דומים (בסעיף זה – ההסדר הקובע), תשתתף רשות חינוך מקומית בתקציבי מוסדות חינוך מוכרים לא רישמיים הפועלים בתחומה בשיעור יחסי להשתתפותה בתקציביהם של מוסדות חינוך רישמיים דומים הפועלים בתחומה, לפי ההסדר הקובע; השתתפות רשות חינוך מקומית בתקציביהם של מוסדות חינוך מוכרים לא רישמיים כאמור, כולה או חלקה, יכול שתהיה גם בכסף או בשווה כסף, כגון באמצעות העסקת עובדים, לכלל המוסדות או לחלקם, ובלבד ששווי ההשתתפות לגבי כל מוסד יהיה שווה לסך ההישתתפות לפי ההסדר הקובע.

אילו היתה מועצת הערייה קובעת אותן כתבחינים בפני עצמם, ניתן היה להעבירם תחת ביקורת שיפוטית, ולדון אם כשרים הם, אם לאו.

ראוי לזכור ולהזכיר כי עד לחקיקת חוק חינוך חובה, ועוד בימי המנדט הבריטי, היו קיימים ביישוב היהודי בארץ ישראל ארבעה זרמי חינוך – הזרם הכללי, זרם העובדים, זרם "המזרחי" ולצִדם הקימה "אגודת ישראל" רשת בתי ספר לחינוך תורני-חרדי, שזכתה להכרה ולתיקצוב גם על-ידי שלטונות המנדט הבריטי בשנת 1942.

...

אני סבור כי אמנם היה מקום להזדרז יותר בהגשת העתירה, אולם אין לראות בזמן שחלף עד להגשתה שהוי המצדיק את דחייתה על הסף.

סוף דבר, החלטה לז של העירייה איננה בחירה בחלופה אחת מתוך כמה חלופות אפשריות, במסגרת מִתחם הסבירות.

בנסיבות הללו אין מנוס מביטולן של ההחלטות, כמבוקש בעתירה.

ביום זה היתקיימה אסיפה רבת משתתפים בה נכחו ההורים, ראש המועצה, מנכ"ל המועצה, הגב' רות אברהם, מר אלחנן אופנהיים ממשרד החינוך, נציגי חומש וכן גב' פרידמן, הסייעת.

אשר למסגרות לילדי גיל טרום חובה, הללו ניתנות כשירות לתושבים על פי שיקול דעת המועצה ומצוין כי לא חלה עליה החובה על פי חוק ליתן כל שירות בעיניין זה, הן על פי חוק חינוך חובה והן על פי התקנון החל עליה.

במה דברים אמורים? כעולה מחומר הראיות, מסגרת החינוך אשר נותנת המועצה האיזורית לתושביה בכל הנוגע לילדים בני שנתיים עד ארבע, ניתנת כשרות רשות, על פי שקול דעתה, ולא חלה על שרות זה כל חובה על פי חוק לימוד חובה.

מכל מקום, בשנת הלימודים תשס"א הוסב הגן לפעול כגן דתי תחת ניהולה של גננת מזרם זה, כשהסייעת אמורה הייתה להיות תחת מבחן ופיקוח משרד החינוך בין חודש לשלושה חודשים, ברם, בתחילת חודש אוגוסט שנת 2000 לא המתינו התובעים כלל לביקור בתם בגן זה, וכבר חתמו מבעוד מועד ביום 3.8.00 על הסכם שכירות למגורים ביישוב כפר יונה.

...

לאחר עיון בראיות הצדדים, הרי שמסקנתי הינה כי דין התביעה להידחות.

לאור טעמים מצטברים אלה, נדחית התביעה.

התובעים ישלמו לנתבעים 4-1, ביחד ולחוד, וכן לנתבעת 5, לכל אחד מהם, הוצאות משפט בסך של 6,500 ₪ בצרוף דמי מע"מ ובתוספת הפרישי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

"מפגשים – עמותה למעורבות חינוכית וחברתית" (להלן: העותרת) הינה עמותה המאוגדת מזה שלוש שנים, אשר פעילותה מתמקדת בניהול תיאטרון "מפגשים" השייך, כהגדרתה, לזרם "מודרני-חדשני בעולם". פנייתה של העותרת בבקשה לכספי תמיכה למשרד החינוך התרבות והספורט (להלן: משרד החינוך), נדחתה.

במישור השני, מופנות טענותיה כנגד כשרותו של הגוף הבודק והליך הבדיקה.

לפיכך, ולאור החובה המוטלת על כתפי חברי המדור לתאטרון לפעול לטובת הציבור בכללותו, כפופים הם לאמות המידה הציבוריות, ובהן הנחיות הלישכה המשפטית במשרד החינוך העוסקות בנגוד עניינים פוטנציאלי, והקובעות כי: על חברי מועצה/ מדורים/ ועדות משנה מכל סוג, להימנע מהשתתפות בדיונים הנוגעים לגוף עימו היה להם, או לקרוב משפחה מדרגה ראשונה, קשר כספי בשנה הקודמת למועד הדיון או בשנה הנוכחית.

...

בהליך מקדמי, ערך המדור לתיאטרון בחינה נוספת של ארועי העותרת: שלושה חברים נוספים צפו באירוע אותו העלתה העותרת וביום 5.2.2006 גיבש המדור לתיאטרון את המלצתו כי העותרת אינה עונה על תנאי הסף לקבלת תמיכות: החלטה: לסיכום הדיון, גם אם הארוע בו צפו שלושת חברי המדור הנוספים, עונה לכאורה על הגדרת "הפקה" כהגדרתה במבחני התמיכה, סבורים חברי המדור כי הגוף אינו ראוי להכרה כתיאטרון רפרטוארי, זאת כיוון שהגוף אינו עומד בכמה מדרישות הסף לתמיכה במוסדות מסוג תיאטרונים רפרטוארים כגון 'עיקר פעילותו ביצירת הפקות', 'רמה אומנותית נאותה' ו'מגוון רפרטוארי'.

בהמשך להמלצתו של המדור לתיאטרון היתכנסה ועדת התמיכות ביום 21.2.2006 והגיעה למסקנה כי יש לדחות את בקשתה של העותרת על בסיס שני טעמים: הראשון, הועדה אימצה את המלצתו של המדור לתיאטרון שבחן את הפן האמנותי-מקצועי.

דין העתירה להדחות אפוא.