השתתפות בקורס למפקחי רכישה כרוכה בתשלום

המבקשת מפנה למבחנים שנקבעו בבג"ץ 1195/10 מרכז השילטון המקומי נ' הרשות הממשלתית למים ולביוב (13.11.2014) וטוענת כי במקרה שלפנינו רכישת הערכה נכפית על הנישום ועל כן התשלום בגינה מהוה מס. לטענת המבקשת, גם אם מחיר הערכה שנקבע על ידי הגורמים המאשרים (הדאופול בלשון המבקשת), מהוה 'מחיר' כטענת המשיבים, אין כל סיבה כי הנישום הוא שישלם מחיר זה במקום רשות המסים ואין נפקות לגוף הקובע את מחיר הערכה.

נטען כי רשות המסים לא הייתה מוסמכת להחמיר בנוהלי הדיווח תוך הטלת העלויות הכרוכות בכך על החייבים בדווח.

כך למשל הביע הנשיא ברק את דעתו כי תשלום בגין הישתתפות בקורס הישתלמות בנהיגה, אשר חלה לגביו חובת הישתתפות המוטלת על פי דין ומהוה בנסיבות מסוימות תנאי לחידוש רישיון נהיגה, אינו בגדר מחיר, שכן "מחיר" וכפייה אינם דרים בכפיפה אחת (רע"א 2701/97 מדינת ישראל נ' צ'רטוק, פ"ד נו (2) 876, 886 (2002)).

לעניין זה נאמרו הדברים הבאים: "כאשר פועלת הרשות לתימחור שירות שהיא נותנת בעל מקבילה בשוק החופשי, הרי שהפיקוח הנידרש הוא מצומצם שכן כוחות השוק יצרו את הפיקוח הדרוש, או שבחינת סבירות גובהו של המחיר והיעדר שרירות בקביעתו תהיה פשוטה שכן הוא ניתן להשוואה עם המחיר בשוק החופשי. בהתאם לרציונאל זה נראה כי ניתן להבחין בין שירות מונופוליסטי שמספקת הרשות ואשר לא ניתן להשוות את מחירו לשוק החופשי, שאז ניטה לראות בתשלום משום אגרה או תשלום חובה אחר; לבין שירות שהאזרח מחויב לקבלו מהרשות, אך הוא מהוה רק כלי עזר להפעלת הסמכות השלטונית, והתשלום עבורו ניתן להשוואה ברורה עם השוק החופשי. כך למשל, דרישת תשלום עבור צלום מיסמך המצוי באופן בלעדי בידי הרשות הציבורית תוכל להכנס להגדרת מחיר, כל עוד הזיקה בין גובה התשלום למחירו של צלום מיסמך בשוק החופשי היא מובהקת (ראו למשל עניין אגמון, פסקה 8 לפסק דינו של השופט גל). אמנם האזרח לא יכול לפנות לקבלת אותו שירות מגורם אחר, אך מנגד מדובר בסמכות עזר בלבד ובמחיר הניתן להשוואה למחירו של צלום מיסמך בשוק החופשי. זאת, בנגוד לתשלום עבור עיון במסמך עצמו שייחשב תשלום חובה הדורש הסמיכה חוקית (ראו בש"א(ת"א) 31042/08 איתן נ' מכון התקנים הישראלי (1.4.09) (להלן: 'עניין איתן')). מבחן נוסף לאבחנה בין אגרה למחיר כאשר השרות שניתן על ידי הרשות הוא מונופוליסטי מציע פרופ' נמדר, על בסיס, כך נראה, אותו רציונל שהוזכר לעיל: 'כשהרשות פועלת כגוף מונופוליסטי בהגשת שירות מסוים, לפעמים יהיה קשה לקבוע אם התשלום שהיא גובה הנו מחיר או אגרה. במקרה כזה יש להזקק למבחן השרות שאינו ניתן בדרך כלל על ידי השילטון, המקובל כשירות מסחרי אזרחי" (נמדר, בעמ' 40) (עניין מנירב, פסקה 17).

...

לאור המסקנה אליה הגעתי, כאמור לעיל, אינני מוצא מקום לדון במחלוקת שנפלה בין הצדדים, האם קיימת עילת תביעה אישית למבקשת, אשר לא רכשה את הכרטיס החכם, נוכח העדר חובת דיווח מצידה ביחס לשנת 2016.

התוצאה היא, כי יש מקום לדחיית הבקשה, מן הטעם שלא מתקיים התנאי לפיו יש סיכוי שהתובענה תוכרע לטובת הקבוצה, הקבוע בסעיף 8(א)(1) לחוק תובענות ייצוגיות.

סוף דבר אשר על כן, הבקשה לאישור התובענה כייצוגית, נדחית.

הרכבת טענה עוד ששיעורי הכשלון אינם סבירים, במיוחד בהיתחשב בכך שהכשרה דומה שנערכה לפקחים שנה קודם לכן הניבה ממוצע ציונים קרוב ל- 90; אותם בעלי תפקידים שנכשלו כעת עברו בהצלחה ניכרת מבחנים מסכמים בקורסי ריענון למנהלי תחנות.

מכיוון שהטלת סמכויות האכיפה היא בעלת השלכות משמעותיות על תנאי העבודה והיא כרוכה בשינוי הגדרת תפקידם והטלת עומסי עבודה נוספים – היה על הנהלת המעסיקה לנהל מו"מ עם נציגות העובדים בנושאים אלה ולקבל את הסכמתה לעצם ההישתתפות בקורס האכיפה ולהטלת המשימות.

כן הוגדר שבזמן המשמרת על מנהל התחנה לקיים מגע עם משטרת ישראל וגופי חרום אחרים "בקשר לבעיות סדר וגרימת נזקים לרכוש" וכן ליתן מענה ראשוני "בעת ארוע עד להגעת כוחות הצלה חצוניים". עוד נקבע שעל מנהל התחנה לבצע "מטלות נוספות על פי הנחיית הממונה". לאחר שבחנו את הראיות שהוצגו ואת העדויות שנשמעו, אנו קובעים שבעלי התפקידים אף עשו שימוש בסמכויות האכיפה המסורות להם לפי נהלי המעסיקה כדבר שבשיגרה.

לא מצאנו שיש הבדל עינייני בין הפעלת סמכויות האכיפה בכל הכרוך בדרישה מנוסע להזדהות ובמסירת דרישות תשלום תוך חיוב בפצוי לנוסע שהפר את חובתו לשלם כרטיס נסיעה, לבין הסמכויות שהמעסיקה מבקשת מבעלי התפקידים לבצע בהתייחס לנוסע המפר את חובתו שלא לעשן במקום שלא יועד לכך כאמור בחוק למניעת עישון, או בין סמכויות אכיפה אחרות שהוגדרו בפקודה.

...

לא מצאנו להתערב בשאלת מתכונת המבחנים המסכמים של קורס האכיפה, סוגיה שעלתה במהלך ניהול ההליך.

על יסוד האמור והמפורט עד כה אנו קובעים שהחלטת המעסיקה להפנות את בעלי התפקידים לקורס אכיפה והחלטתה להסמיכם כפקידי רכבת כהגדרת המונח בפקודה (ובכפוף להבהרה מצד המעסיקה לפיה בעלי התפקידים אינם נדרשים בהכרח לחלק הודעות בדבר עבירה בהקשר של חוק איסור העישון, וכי לבעל התפקיד ישמר שיקול הדעת להחליט מהו אמצעי האכיפה בו יעשה שימוש, בין השאר בהתייחס לחשש שהדבר יגרור אלימות מילולית או פיסית) היא החלטה המצויה במסגרת הפררוגטיבה הניהולית של המעסיקה.

סוף דבר - לא מצאנו להיעתר לבקשה למתן הסעדים המבוקשים והתביעה נדחית.

זאת, באמצעות המרצה בקורס – הגב' מילר, בהעדר פקוח מצד הנתבעת על תכני הקורס והעזרים הנמסרים לתלמידים המשתתפים בו ומבלי שהובהרו השימושים המותרים, או האסורים בהם (ר' סע' 3-7 לתצהיריהן של הגב' שלמה והגב' בן-דוד).

בנוסף, גירסתה של הגב' מילר לפיה מסרה לסטודנטים שהשימוש בפונטים כרוך בתשלום לא נתמכה בעדותה של אף אחת מהתלמידות שהעידו מלפניי, אף לא על ידי הגב' וכטר – אשר העידה מטעם הנתבעת ומסרה כי לא זכור לה שהגב' מילר התייחסה לנושא במסגרת הקורס (ר' פרו' הדיון מיום 23.1.17 עמ' 11-12).

לא נסתרה אף הפניית הנתבעת כי מדובר בגופנים שזכות השמוש בהם כרוכה בעלות נמוכה (ר' אישור תשלום ששילמה הנתבעת בגין גופן אחר שרכשה מהתובעת בעבר - נספח ב' לתצהירה של הגב' שטרייכמן).

...

להלן אבאר את הנימוקים שהביאוני למסקנה זו. הכרעה בטענות הצדדים מחייבת בחינה של מספר שאלות עובדתיות ומשפטיות, בהתאם לפלוגתאות הרלוונטיות.

אין בידי לקבל את טענת התובעת כי יש לזקוף לחובת הנתבעת את היעדר העדת התלמידים הנוספים שנכחו באותו שיעור שבו נטען להתרחשות השימוש האסור.

לאורם של נתונים אלו, נחה דעתי כי התובעת לא נשאה בנטל החל עליה להוכחת קיומה של העתקה מצד הנתבעת, או מצד הגב' מילר, ביחס לגופנים הספציפיים שביסוד המחלוקת.

סוף דבר טענותיהם הנוספות של הצדדים לא נעלמו מעיניי, אולם גם לאחר בחינתן שוכנעתי כי אין בהן כדי לשנות את מסקנותיי ולאור המקובץ - דחיתי את התביעה.

המשיבה אינה מחלטת את עלות הלימודים, ואין המדובר בפצוי מוסכם, אלא זוֹ תמורה ששולמה למשיבה כדין ובגינה שילמה המשיבה: שכירות, שכר למורה, רכשה מוצרי איפור, הקצתה מקום בכיתה למבקשת, ביצעה פעולות שיווק ופירסום, והוציאה הוצאות הכרוכות בקיומו של הקורס (ניהול, פקוח, ביטוח וכדומה).

על אף האמור בסעיף 4.1 זה, במידה ויבטל התלמיד את הישתתפותו בקורס בשל נסיבות חריגות שאינן מאפשרות לימודים בקורס, שהן גילויה של מחלה קשה שלא הייתה ידועה לו טרם פתיחת הקורס, אישפוז ממושך או אובדן של בן מישפחה מדרגה ראשונה, יהיה זכאי התלמיד, להחזר התשלומים ששולמו עבור מחיר הקורס, בכפוף למתן הודעה בכתב לבית הספר, תוך ארבעה עשר ימים ממועד קרות הארוע, בכפוף להמצאת אישורים מתאימים שיידרשו ע"י בית הספר.

...

אולם, בענייננו, לא נטענה על-ידי המשיבה טענת "טעות נקודתית", שכן הטענה בדבר אי-ביטול הרישום לשני הקורסים שטרם החלו – הועלתה לראשונה בסיכומי המבקשת, ולפיכך לא הייתה למשיבה הזדמנות נאותה להתגונן מפני טענה זו, כפי שכבר עמדתי על כך לעיל בפיסקה ל"ח. עם זאת, מן הראוי ליתן משקל לטענה זו במסגרת פסיקת הוצאות המשפט, ולפיכך סבורני שבנסיבות אלה, ראוי שלא ליתן צו להוצאות לזכות המשיבה, על אף דחיית בקשת האישור כנגדה, וכך אני מחליט.

המסקנה מכל האמור לעיל היא שהמבקשת לא עמדה בנטל הלכאורי המוטל עליה בשלב זה של אישור התובענה כייצוגית, והיא לא הצביעה כי קיימת אפשרות סבירה שהשאלות שמעוררת התובענה יוכרעו לטובת הקבוצה, ולפיכך דין בקשת האישור להידחות, אולם, כפי שהסברתי לעיל, ללא צו להוצאות.

התוצאה מכל האמור לעיל היא כדלקמן: נוכח המפורט לעיל, אני דוחה את הבקשה לאישור תובענה ייצוגית שהגישה המבקשת.

הטיעון המשפטי על פי התביעה התובעת טוענת בתביעתה זו , כי בסרוב להשיב לידיה את יתרת הכספים ששולמה לידיה, נסמך הנתבע על תניית התקנון המצוי אצל על פיו- זכאות לביטול הישתתפות תלמיד בקורס, כנגד החזר כספי מלא, מותנית בהודעה על ביטול הקורס לכל היותר 14 ימים ממועד ההרשמה ולפחות 14 ימי עסקים לפני תחילת הקורס ולאחר מכן בשקול דעת הנתבע, הנו תניה בלתי סבירה שיש בה שלילה או הגבלת זכות העומדת לתובעת.

פריט 9 לתוספת חל בעניינינו שכן הוא מתייחס ל"חוגים וקורסים למעט קורס כהגדרתו בחוק הפיקוח על מכונים פסיכומטריים, התשס"ט – 2008"

תקנון זה תואם את הוראות החוק כמפורט מעלה, כאשר למעשה הנתבע סיפק את המוצר אותו רכשה התובעת ממנו כפי שהוא התחייב על פי ההסכם אלא שהתובעת היא זו שפנתה לנתבע בחלוף למעלה מ – 14 ימים מאז ניפתח הקורס, בדרישה לבטל את הרשמתה ולהשיב לידיה את יתרת הכספים שטרם שולמה על ידה.

בהקשר יצוין עוד כי התובעת טענה בנוסף כי הוצעה על ידה לנתבע תלמידה אחרת תחתיה, אלא שמדובר בטענה לא מבוססת שכן היא לא טירחה להביא את עדותה של תלמידה זו באופן שהיה בו ללמד כי זו הסכימה באופן וודאי להכנס בנעליה ולבוא במקומה על כל הכרוך בכך.

...

טענות הנתבעת על פי ההגנה לעמדת הנתבע דין תביעה זו להידחות, וזאת כיוון שבין הצדדים נכרת חוזה מחייב במסגרתו התחייב הנתבע לספק לתובעת קורס קונדיטוריה מורחב אשר שיעוריו מתקיימים אחת לשבוע, בימי שישי, למשך שנה.

על כן ובהתאם מקובלת עלי טענת הנתבע כי תמחור הקורס אינו מאפשר פריטת השיעורים וחלוקתם בהתאם לשלבי ההתקדמות כפי שהתובעת מבקשת לעשות בתביעה זו, ולמעשה השבת כספים רעיונית , לפי תמחור עלות הקורס על בסיס מספר השיעורים של כל הקורס.

בעניין זה אני סבור כי הנתבע עמד בחובתו זו בעצם הצעתו לתובעת להשיב לידיה סך של 5,200 ₪, כפי שצוין על ידו בכתב ההגנה ובתצהיר עדותו הראשית, ולחילופין, שמירת מקומה של התובעת בקורס הבא.

במקרה זה, כאמור, משהנתבע הציע לתובעת החזר כספי חלופי על סך של 5,200 ₪, מצטרף החזר זה לסך של 6,440 ₪ שהתובעת הודתה בתביעתה (סעיף 30 לכתב התביעה) כי הוא שווה למספר השיעורים בהם היא השתתפה בצירוף סט הבגדים והכלים אותם היא קיבלה מהנתבע בתחילת הקורס, ועל כן ובהכרח עומד סך ההחזר הרעיוני כולו על למעלה מ-11,000 ₪ ודי בו לצורך העניין בכדי לטעת איזון ראוי ונכון בין הצדדים במסגרת תביעה זו. סוף דבר – אני מורה בזאת כי הנתבע ישיב לתובעת סך של 5,200 ₪ בתוך 30 ימים מהיום.