השתת הוצאות משפט לדוגמא על חברת ביטוח

אשר להוצאות המומחה, טוען התובע שלאור היתנהלות הנתבעת, שעמדה על הליכים מיותרים למרות הסכומים הפעוטים יש להטילם עליה באופן מלא.

לטעמו: "עיננו הרואות כי ההליך הנ"ל חייב ייצוג משפטי וכי ההתנהלות עצמה הן לפני הגשת התביעה והן לאחריה הנה היתנהלות זדונית של חברת ביטוח המתעמרת במבוטחיה". לטענת התובע, מדובר במקרה המצדיק פסיקת הוצאות ממשיות וכן יש להביאו לפני המפקח על הביטוח.

אכן, על חברות ביטוח לנהוג באופן סביר ובתום לב וכשהדבר לא נעשה, חובתו של בית המשפט ליתן דעתו על ההתנהלות.

כך לדוגמא, ברע"א 6568/05 כץ נ' כץ פסקה ג (17.08.2005), שעה שבית המשפט נימנע מפסיקת הוצאות מאחר שמדובר בסכסוך משפטי, דחה בית המשפט העליון את העירעור וקבע דברים שאין אלא לחזור עליהם כלשונם: "לא אחת יארע שבתי המשפט, לרבות בית משפט זה, מחליטים שלא לפסוק הוצאות בשל נסיבותיהם הספציפיות של תיקים שלפניהם, לא רק כאשר התוצאה אינה חד משמעית לכיוון אחד, אלא גם בשל נסיבות הכרוכות בצדדים, ופעמים שכך גם לפנים משורת הדין. הדברים מסורים לשיקול הדעת ולתחושת הצדק של בית המשפט בדונו בתיק". לא למותר לציין שבתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018, הושם הדגש על כך שפסיקת ההוצאות היא הכלל, והמנעות מפסיקת הוצאות הוא החריג מטעמים שירשמו.

...

הכרעה בסוגיית ההוצאות בהתאם לנסיבות והדין האמור עד כאן מעלה שדינה של תביעת התובע לגופה להידחות.

משכך, אני דוחה את טענות התובע להוצאות.

מעבר לאמור, התביעה נדחית ללא צו להוצאות.

ב"כ הנתבעת חזר בסיכומיו על טענת הנתבעת בסוגיית השתק העילה וההתיישנות, וכן טען בעיניין מהימנותה של התובעת, "המוטלת בספק רב", לטענתו, לנוכח היתנהלותה הדיונית בהליך זה, ובהליכים הנוספים הקשורים לתיק זה. בסיום הדיון ביקשתי מב"כ הצדדים שיגישו לבית המשפט אסמכתות למקרים בהם התקבלה טענתו של אדם שפרסום דבריו-שלו, עולה כדי פירסום לשון הרע.

יתרה מזאת, גם בפן האובייקטיבי אין מדובר בלשון הרע, ולא במקרה לו הוצגה לפני בית המשפט ולו דוגמה אחת מן הפסיקה המלמדת על מקרה בו נקבע שפרסום דברים שאמר פלוני, עולה כדי פירסום לשון הרע נגד אותו פלוני.

חברה לביטוח בע"מ נ' לישכת סוכני ביטוח בישראל (נבו, 30.4.17)), קבעו כי לשון הרע יכולה להיות שלא במישרין, וניתן ללמוד על התקיימותה גם מנסיבות חיצונית, אך בין קביעה עקרונית זו לבין טענתה יוצאת הדופן של התובעת – כי פירסום דבריה שלה הוא בגדר פירסום לשון הרע נגדה – אין קשר של ממש.

עם זאת, יש ליתן משקל לעובדה שהתובעת בחרה להגיש בתיק שתי בקשות ("בקשה למחיקת סעיפים מכתב ההגנה בהתאם להודיית הנתבעת" וכן בקשה לאיסור פירסום), שנדחו על ידי בית המשפט (כבוד השופט מ' קרשן), תוך פסיקת הוצאות לחובת התובעת בסכום מיצטבר של 3,000 ₪.

...

סיכומו של דבר התובעת לא הוכיחה כי הנתבעת עוולה כלפיה.

התביעה נדחית.

לנוכח מכלול הנתונים הללו, אני מחייב את התובעת בתשלום שכ"ט עו"ד והוצאות משפט בסך כולל של 10,000 ₪ בתוספת מע"מ. למען הסר ספק, הנתבעת מחוייבת בתשלום סכום זה, בנוסף להוצאות בהן חויבה בהחלטותיו הקודמות של בית המשפט בהליך כאן.

לאור מעמדה של זכות הגישה לערכאות, ככלל יעדיף בית המשפט להכריע בסכסוך גופו על פי טענות הצדדים ו"ייזהר מנעילת שעריו בפני בעל-דין בגין היתנהלות דיונית חסרת תום-לב, פן תפגע יתר על המידה זכותו של בעל-דין לגישה חופשית לערכאות" אלא בהתקיים טעמים בעלי משקל המצדיקים נעילת השערים (ע"א 2452/01 דרור אורן, עו"ד נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נח (1) 577.

כגון, הוצאת תצהירו של התובע מתיק בית המשפט, הטלת הוצאות משפט ולעיתים אף הטלת הוצאות לדוגמא על תובע שבזבז מזמנו של בית המשפט ומזמנו של היריב (רע"א 5357/99 אריה נדב נ' סלון מרכזי למכונות כביסה וטלויזיה בבית אל על בע"מ, 7.11.1999.

...

מסקנה זו הינה פועל יוצא ממדיניות שיפוטית ראויה המחייבת הענקת מעמד בכורה לזכות הגישה לערכאות ותחולתה אף במקרים בהם תובע לא התייצב לדיון בתובענה, או במקרים בהם לא התייצב לחקירה נגדית על תצהירו.

כפי שנפסק ברע"א 83/01 טובה וייס נ' יוסף ברוך, פ"ד נה(3) 730 (30.04.01) כי: "שום מערכת שיפוטית לא תוכל לשאת משיכת הליכים שיפוטיים ללא סוף תוך ניצול לרעה של סדרי הדין ובזבוז של משאביה. תהליך עשיית הצדק איננו שייך רק למתדיין בודד במנותק מהאינטרסים של יריביו, וזכות הגישה לבית-המשפט אינה כוללת בחובה את הכוח לפגוע מעבר למידה הראויה באינטרסים לגיטימיים של בעל-הדין שכנגד." ובע"א 579/90 מרדכי וגילה רוזין נ' צפורה בן נון, פ"ד מו(3) 738, 742 (05.07.92) נקבע כי: "דלתותיהם של בתי המשפט פתוחות לרווחה לפני המבקשים סעד. ויכולת הפניה לבתי המשפט היא מזכויות היסוד של האדם. ואולם, משעברנו את השערים ונכנסנו אל הטרקלין, מחובתו לשמור על סדרים שקבע בעל הבית ולא כל הרוצה ליטול בא ונוטל." וברוח זו אף נקט בית המשפט ברע"א 2989/15 כנרת בן מרדכי נ' עו"ד ישראל בודה, (09.07.15) שם נקבע בנוגע לאי צירוף תצהיר בניגוד להוראות בית המשפט, כי: "סבורני כי התנהלות מאין זו, יש בה כדי לפגוע בהתנהלות בית המשפט, וכן באינטרס הציבורי כי משפטים יתקיימו ביעילות, ואין לומר כי לא ניתן למבקשת יומה בבית המשפט, אלא בחרה היא שלא לממשו במחדלה." במסגרת ההגנה על זכות הגישה לערכאות, אי התייצבותו של עד התובעת לחקירה נגדית על תצהירו לא תהווה כשלעצמה, עילה לדחייה של התובענה ובית המשפט ימעט מלנקוט בצעד של דחיית התובענה (ע"א 2722/06 גינות לאה בע"מ נ' בנק המזרחי בע"מ, (29.5.06) (להלן: "עניין גינות לאה"); רע"א 1958/00 אריה נדב נ' סלון מרכזי למכונות כביסה וטלוויזיה בבית אל על, פ"ד נה(5) 43 (להלן: "עניין נדב")), שכן 'הסנקציה' של דחיית התובענה בהיעדר מצהיר היא קשה והיא נחשבת בין הסנקציות החמורות הננקטות עקב אי התייצבות לדיון.

סוף דבר לאור האמור לעיל, ולאחר איזון בין זכות הגישה לערכאות, זכות החקירה הנגדית, הזכות להליך שיפוטי ראוי והוגן, מידתי ויעיל וכן בין אינטרס בעלי הדין לבין האינטרס הציבורי אני מוצאת להורות על מחיקת התביעה (ולא על דחיית התובענה) תוך חיוב התובעת בהוצאות הנתבעת ושכ"ט עו"ד בסך של 20,000 ₪ אשר ישולם תוך 30 יום שאם לא כן יתווספו עליו הפרשי הצמדה וריבית כדין, מהיום ועד למועד התשלום.

ביחס לתביעת פאולינה והחברה: אל מול ההלכה לפיה על כתפי הטוען לקנוניה ו/או למעשים בעלי גוון פלילי רובץ נטל ראייתי מוכבד [ע"א 7456-11 בר נוי נ' מלחי (2013), ע"א 475-81 זיקרי נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1) 589, 598 (1986)], לא סיפקו פאולינה והחברה בתוך אותו ילקוט בן מאות עמודים של תצהירים ונספחיהם, אפילו ראשית ראיה לטענה שה"ה זיידן "ידעו היטב כי" המנוח פועל באמצעות חשבונות פאולינה והחברה "בלי ידיעת התובעות וממילא בלי רשותן", וכי כספים שהועברו מחשבונות פאולינה והחברה לתובעים "נגנבו" מהן "בקנוניה בין המנוח לבין הנתבעים". כל זאת בפרט נוכח המתואר בסעיפים 13-14 לעיל, והמוקשה בסיפא לסעיף 9 לפסק הדין.

אכן, ניתן היה לשקול לפסוק הוצאות משפט לטובת ה"ה זיידן וזאת הן עקב כך שהתנהלותן הדיונית של פאולינה והחברה עלתה בטרחנותה, בקנטרנותה [ראו לדוגמה החלטתי מיום 27.12.18], ובריקנותה על זו של ה"ה זיידן, והן עקב כך שסכום תביעתן שנדחתה עלה בהרבה על סכומה של תביעת זיידן.

אין לכחד - יכול והיה מקום להטיל על שני הצדדים תשלום הוצאות דוקא לטובת אוצר המדינה על כך ששלחו ידם בזמנו של הציבור [ראו בפרט החלטתי האמורה מיום 30.6.22], וזאת בשים לב לעקרונות היסוד של תקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018.

...

במכלול האמור לעיל דין שתי התביעות להידחות, וכך אני מורה.

אכן, ניתן היה לשקול לפסוק הוצאות משפט לטובת ה"ה זיידן וזאת הן עקב כך שהתנהלותן הדיונית של פאולינה והחברה עלתה בטרחנותה, בקנטרנותה [ראו לדוגמה החלטתי מיום 27.12.18], ובריקנותה על זו של ה"ה זיידן, והן עקב כך שסכום תביעתן שנדחתה עלה בהרבה על סכומה של תביעת זיידן.

אין לכחד - יכול והיה מקום להטיל על שני הצדדים תשלום הוצאות דווקא לטובת אוצר המדינה על כך ששלחו ידם בזמנו של הציבור [ראו בפרט החלטתי האמורה מיום 30.6.22], וזאת בשים לב לעקרונות היסוד של תקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018.

לטענתה, על חברת הביטוח היה להעביר את הכספים ללא דיחוי ולאחר מכן לתבוע מן המבקשת החזר בגין הוצאותיה שלא יכלה לפרוע באמצעות ההמחאות שהועברו לה. לאור האמור, עתרה המבקשת כי בית הדין יבטל את העיצום הכספי ואת ההתראה המנהלית שהוטלו עליה, ויחייב את המשיבה בהוצאות משפט.

פסקה 26 (30.1.2023); לדוגמה מן הערכאות הדיוניות ראו למשל על"ח (איזורי י-ם) 49248-10-21 אריאל עטרי, משרד עורכי-דין - משרד העבודה והרווחה (30.5.2023); כמו כן ראו: אטלן וספיר-אליעזר, בעמוד 147).

...

השופט רועי פוליאק בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי חיפה (השופט הבכיר אסף הראל; על"ח 65327-02-23), שבו נדחה ערעורה של המבקשת על החלטת ועדת הערר שהותירה על כנה החלטה על הטלת עיצומים ומתן התראה מנהלית לפי החוק להגברת האכיפה של דיני העבודה, התשע"ב-2011.

בית הדין סיכם אפוא כי החלטת הוועדה לא לוקה בחוסר סבירות או מבוססת על שיקולים פסולים, וקבע כי דין הערעור להידחות תוך חיוב המבקשת בהוצאות בסך 4,000 ש"ח. בבקשת רשות הערעור משיגה המבקשת על קביעתו של בית הדין האזורי כי בית הדין ביושבו בערעור על וועדת הערר, מוסמך להתערב בהחלטותיה במקרים חריגים בלבד.

דיון והכרעה תמצית ההכרעה והילוך הדיון לאחר שבחנתי את בקשת רשות הערעור, החלטת בית הדין האזורי, החלטת ועדת הערר, החלטת הממונה וכלל חומר התיק, הגעתי לידי מסקנה לפיה דין בקשת רשות הערעור להידחות מטעמיו של בית הדין האזורי אף ללא קבלת תשובת המשיבה.

סוף דבר – בקשת רשות הערעור נדחית.