השפעת שינוי גיל פרישה על זכאות לקצבאות

לאחר שהוגשו עמדות הצדדים הנדרשים הודיעו התובעות והנתבעת על רשימת מוסכמות אשר יצוין כבר עתה כי אינה תואמת במדויק את הטענות שבכתבי הטענות, ואף מושפעת מעמדות הצדדים הנדרשים, הכל כדלקמן: עמדת הנשיאות אליבא דנשיאות, עובד המבוטח בהסדר פנסיוני מלא ומקיף שהעסקתו מסתיימת בגיל פרישה תוך זכאות לקבלת גמלה אינו זכאי להשלמת פצויי פיטורין בין אם פוטר ובין אם התפטר אא"כ הזכות לכך נקבעה מפורשות (מה שאין כך המצב בענינן של התובעות).

התובעות 1-2 דכאן פרשו שלא באמצעות הסכם, ובהיעדר חובה לפרוש בעת שפרשו על פי חוק גיל פרישה, חל עליהן סעיף 11ה. הסכם 1962 אינו הסכם פרישה או הסכם קבוצי בדבר פנסיה מקיפה.

הדברים נכונים, בשינויים המחויבים , גם לגבי "פיטוריה" הנטענים של התובעת 3 שבעניינה אף מתאחדים מועד הזכות לפרוש עם מועד החובה לפרוש.

...

אם כן, סבורים אנו כי אכן, כפי טענתן המקורית, התובעות כולן פרשו לגמלאות מטעמי גיל בהגיען לגיל פרישה (תובעת 3 לגיל פרישה חובה), תוך שקיים לזכותן הסדר פרישה אותו נצלו.

על כן דין התביעה להדחות וכך אנו קובעים.

בנסיבות הענין ונוכח טענות עקרוניות שהועלו ע"י הצדדים ואף ע"י הצדדים הנדרשים, לא מצאנו מקום לחייב את התובעות בהוצאותיו של מי מן הצדדים.

נדגיש כי עת מדובר על זכויות כלפי קופות גמל/קרנות פנסיה המקור המשפטי המחייב הוא התקנון, ואין מדובר בהסכם בין הצדדים הניתן לשינוי.

המנוח לא היה זכאי למענק מאחר שהוא נפטר, למרבה הצער, בטרם הגיע לגיל פרישה ולא היה זכאי לקיצבת זקנה.

בנוסף לא נסתר כי הייתה להן השפעה על שיעור הזכאות לקיצבת זקנה העתידית (שלא הספיק לקבל) ועל קצבת השאירים שהתובעת מקבלת.

...

לסיכום משקבענו שלא מתקיימת הדרישה הראשונה והעיקרית כדי לדון בתובענה כייצוגית, אין צורך לדון בדרישות אחרות, אשר לגודל וזהות הקבוצה, סכום התביעה האינדיבידואלית והאם התובענה ייצוגית היא הדרך הנכונה והיעילה לדון בסכסוך.

נוכח האמור לעיל, אנו דוחים את בקשת התובעת לדון בתובענה כייצוגית.

אנו מחייבים את התובעת לשלם לנתבעת סך של 7,500 ₪ בגין הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. על ב"כ התובעת להודיע על בקשתו להמשך הליכים בתביעה אינדיבידואלית של התובעת, עד ליום 10.3.2020.

קצבה זו היא הרובד הראשון והבסיסי של מערכת הבטחת ההכנסה לגיל פרישה, והוגדרה על ידי בית הדין הארצי לעבודה בעיניין טייץ, כקצבה שהיא "מיסודות הביטוח הסוצאלי במדינת ישראל"[footnoteRef:5].

נפנה שוב לעדותה של עדי, שהסבירה כי לא ניתן לתת ייעוץ על זכאות עתידית לקיצבת אזרח ותיק, היות שזו תלויה בגורמים רבים (תושבות, מצב משפחתי, תקופות עבודה וכיו"ב): "אנחנו לא נכנסים לעניין של אם תעבדי אז ייצברו לך תקופות לקיצבת זקנה, אם לא תעבדי אז לא, כי אנחנו לא יכולים לדעת את הדברים האלה מראש כי זה קבלת קצבה, אני לא ממחלקת אזרח וותיק אבל הקבלת קצבה תלויה בהרבה גורמים שיכולים להשתנות במהלך השהות שלה בחו"ל או בכלל במהלך החיים שלה, כי גם המצב המשפחתי משפיע על תקופת ההכשרה וגם אם היא עבדה או לא עבדה. אנחנו לא יכולים לצפות ולהגיד לה את כל הנתונים." עדי אף הוסיפה והסבירה, שאם כן היתה מועלית שאלה ספציפית כלשהיא על ידי הבעל אלחן במהלך הפגישה, ביחס לתובעת, הוא היה מופנה למחלקת אזרח ותיק של הנתבע: "אם מישהו שואל שאלות ספציפיות 'אני אקבל קצבה, אני לא אקבל, מתי אני זכאי' אני מפנה אותו לקבלת קהל, למחלקת אזרח וותיק", וגם "אם מישהו שואל... לגבי קצבת... אזרח וותיק, 'האם יש לי זכויות, האם אני אקבל כשאני אגיע לגיל' אז ברור שאנחנו מפנים, בטח." עוד נציין, כי לא ניתנה תשובה מטעה בשלב זה על ידי נציגי הנתבע (ומכל מקום, התובעת ו/או הבן אמין לא טענו זאת בתצהיריהם), ועדי אף הוסיפה וציינה, כך: "... [ו]אנחנו אומרים את זה 'אתה צובר תקופות הכשרה לקיצבת אזרח וותיק, אשה נשואה פטורה מתשלום'. אני לא אומרת שאשה נשואה שפטורה מתשלום לא צוברת כי אני לא מתעסקת עם זה, אני ממחלקת הגבייה, אני לא יודעת מה כן נחשב ומה לא." עוד נעיר, כי התובעת ו/או הבעל לא פנו לאחר-מכן למחלקת אזרח ותיק, וכפי שעלה גם מעדותה של שירלי, העובדת במחלקת אזרח ותיק בסניף קריות של הנתבע.

...

] מעבר לאמור לעיל עד כה, לא שוכנענו כלל וכלל, שגם אם עניינה של התובעת אכן היה עולה בשלב זה (וראו טענת בא-כוח התובעת בדיון המוקדם השני – "ככל שהיתה מקבלת ידוע(ה) אודות המעמד שלה היתה פועלת לשנות את המעמד"), התובעת היתה מכלכלת את צעדיה באופן שונה, ועובדת בהיקף אחר, מעבר להיקף המועט מאוד, שבו היא עבדה באותה תקופה שבמחלוקת.

הנימוק הרביעי לעמדתנו – בפן הנורמטיבי, מקובלת עלינו עמדת הנתבע, אשר מציין כי אין לו חובה ליידע מבוטחים אודות זכויות המעוגנות בהוראות הדין, היות שלאחר שפורסם חוק ברשומות, קיימת חזקה כי כל אדם יודע את הוראותיו, ואין רלבנטיות לעצם הידיעה / אי-הידיעה.

] לסיכום לסיכום – לאור כל האמור לעיל, דין התביעה להידחות.

לטענתה בחוק גיל פרישה, תשס"ד – 2004 (להלן: חוק גיל פרישה), יש סעיף המתייחס לפרישה מוקדמת, מאחר ופרשה בגיל 41 בהיעדר יכולת לעבוד מחמת הנכות, אזי יש לראותה כמי שחל עליה סעיף 5 לחוק גיל פרישה אשר קובע כי "הגיל שבהגיעו אליו זכאי אדם לקבל גמלה, בהתקיים התנאים הקובעים לכך על פי דין או הסכם, מחמת פרישתו מעבודתו בשל גילו אף בטרם הגיעו לגיל פרישה, הוא גיל 60 במספר לגבר ולאשה" (בחוק זה – גיל הפרישה המוקדמת), ויחולו לעניין זה ההוראות שנקבעו בדין או בהסכם לגבי הפחתת הגימלה בשל הפרישה המוקדמת כאמור, ככל שנקבעו"(דגש ש.ש.).

גם טענת התובעת ביחס לסעיף 35 ה להוראה כי בסמכות המחוז לאשר הארכת תגמול נצרך בכל פעם וכי עם הגיעו לגיל פרישה יוארך האישור לצמיתות, בכפוף לקביעת תוקף אחוזי הנכות, אזי, על פי סעיף א' נקבע כי "במקרים בו הנכה זכאי להמשך התגמול ולא חלו שינויים בהכנסות – יאשר מנהל המחוז...". דהיינו, בכל מקרה הארכת האישור כפופה לידיעה מובהקת של המוסד כי לא חלו שינויים בהכנסות.

בחוק הספציפי-חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, תש"ל – 1970 נקבע בסעיף 19ה "מקבל תגמול יודיע למוסד בכתב על כל שינוי שחל במצבו המשפחתי, בהכנסותיו או בעיניין אחר, שלגביהם מסר בעבר מידע למוסד או בעיניין שלגביו הודיע לו המוסד כי הוא דרוש לצורך קבלת תגמול, בתוך 60 ימים ממועד השינוי, והכל אם השינוי אמור להשפיע על זכאותו לתגמול או על שיעורו" (דגש ש.ש).

...

טענת התובעת כי אוטומטית בגיל 60 היא זכאית לנכה נצרך בלא צורך להגיש כל מסמך נדחית מהנימוקים שפורטו בהרחבה לעיל.

הלכה למעשה כל טענות התובעת נבדקו ביחס למסמכים , לחקיקה ולהנחיות, ונדחות.

אך ורק בשל מצבה הרפואי של התובעת וקורותיה כנפגעת איבה, לפני ולפנים משורת הדין אף שהתביעה נדחית מכל וכל אין צו להוצאות.

הינה כי כן, ההסדר ההומניטארי הייעודי מאפשר להאריך רישיונות ישיבה של מטפלים שאינם עומדים בתנאי ההסדר הבסיסי – אך זאת, רק לשם עבודה עם בני אדם שטרם הגיעו לגיל פרישת החובה ("גיל 67 לגבר ולאשה"; סעיף 4 לחוק גיל פרישה, התשס"ד-2004), ונמנים על הקטגוריות המפורטות בחוק (להלן: זכאי קיצבאות ההסדר).

אכן, בנסיבות דומות עד מאוד, נקבע בעיניין גיל פרישת החובה, כי – "'בעוד שבעבר רווחה התפיסה כי קיים קשר הדוק בין גיל לבין כושר ביצוע, כיום ברור כי המציאות מורכבת יותר וכי מידת השפעת הגיל על הגוף והנפש שונה אצל כל אחד ואחת' [...] בהקשר זה ידועה האמרה כי 'ההכללה היחידה שניתן לעשותה ביחס לזקנים היא שלא ניתן להכליל' [...] לפיכך, קבלת החלטות על בסיס שיוך לקבוצת המבוגרים עשויה כאמור לגרום עוול לפרט [...] אשר על כן, אני סבורה כי מדובר בפגיעה בשויון" (פסקות 32-33 לחוות דעת הנשיאה מ' נאור; ההדגשה אינה במקור).

כך לגבי גיל פרישת החובה, וכך לגבי הנגישות למטפל זר. לכן, השמוש במשתנה הגיל כתנאי סף לתחולת ההסדר ההומניטארי הייעודי אינו חסין ביקורת, למרות הלוז הרציונאלי שביסודו, ומכאן אני נכון לקבוע, לצורך הכרעה זו, כי הוא פוגע בזכות לשויון מחמת גיל.

למעשה, תיקון 32 צולח בקלות גם את מבחן התכלית הראויה – שמשמעותו היא כי החוק הפוגע נועד "להגן על זכויות אדם או להגשים מטרה ציבורית או חברתית חשובה, לצורך קיומה של תשתית לחיים בצוותא במסגרת חברתית המבקשת להגן על זכויות אדם ולקדמן" (עניין הפרטת בתי הסוהר, פסקה 45 לחוות דעת הנשיאה ד' ביניש).

...

על העובד להגיש את בקשת הארכה בטרם "חלפו למעלה מ-90 ימים מיום סיום תקופת העסקתו החוקית האחרונה" בישראל (אם כי, שר הפנים רשאי להיעתר לבקשה שהוגשה באיחור; עניין רשות האוכלוסין, פסקאות 6 ו-18), ואישורה כפוף לתנאים המצטברים הבאים: "(א) בתקופת שהותו בישראל הועסק העובד הזר כדין אצל מטופל סיעודי מסוים 24 חודשים רצופים לפחות [...

נוכח כל האמור – סבורני כי התועלת שצומחת מההסדר אינה גוברת על פגיעתה בזכות לשוויון, ולפיכך ההסדר אינו צולח את מבחן המידתיות השלישי.

לעיתים, ניתן להפריד בין חלקיו של החוק ההופכים אותו לבלתי חוקתיים לחלקיו האחרים, ואולם במקרים אחרים אין מנוס מביטול ההסדר כולו ובכך לפגוע באפשרות של הקבוצה כולה לקבל את טובת ההנאה (אהרן ברק "על תורת הסעדים החוקתיים" משפט ועסקים כ 301, 346 (2017) (להלן: ברק); כן ראו והשוו במישור המנהלי: עע"ם 6186/17 ברקוביץ נ' המועצה המקומית מבשרת ציון, פסקה 21 (25.11.2018); בג"ץ 637/89 חוקה למדינת ישראל נ' שר האוצר, פ"ד מו(1) 191, 201-204 (1991) (להלן: עניין חוקה למדינת ישראל)).

בפרשה זו עמדתי על החשיבות שבמתן סעד חוקתי מקום שבו מצאנו כי הסדר פוגע פגיעה בזכות חוקתית שלא כדין: "הסעד החוקתי נותן ביטוי ממשי לזכות החוקתית ומבטיח את ההגנה האפקטיבית עליה. במובן זה, הזכות החוקתית והסעד החוקתי כרוכים זה בזה, ואין האחד מתקיים בלי השני" (עניין ארד-פנקס, פסקה 32 לפסק דיני).