השפעת ביקור במקום על שיקול השופט

הוא מצמצם את התערבותו בהחלטות רשויות התיכנון, המבוססות על שיקולים תיכנוניים, אלא אם כן נפלו בהן פגמים משפטיים היורדים לשורשו של עניין.

בתשובתה לעתירה מציינת הועדה שהיא ביקרה במקום ונוכחה לדעת, כי הדרך החדשה איננה נידרשת לטובת כלל הציבור, אלא היא משרתת רק את בעלי הזכויות במיתחם התכנית (בעלי הזכויות בחלקה 6), וכי לא כל השטח הצבורי ישונה לדרך, אלא רק חלקו, בעוד שמרביתו מסומן כשטח מגונן, אשר ישרת את הבניין הקיים במיגרש היזם ולא את משתמשי הדרך.

ראו, למשל, ע"א 2962/97 ועד אמנים - חוכרים ביפו העתיקה ואח' נ' הועדה המקומית לתיכנון ולבניה תל אביב ואח' פ"ד נב(2) 362 (19.5.1998) (להלן: "עניין ועד האומנים") שם נקבע כי "בדומה לגישה הכללית ביחס לזכות עמידה, הגישה ביחס להוראת סעיף 100 היא כי 'לשם רכישת מעמד, די שהעותר יראה על פגיעה באנטרס, ואין הוא חייב להראות על פגיעה בזכות חוקית' (ז' סגל זכות העמידה בבית-המשפט הגבוה לצדק [27], בעמ' 85). הזכות להגיש היתנגדות בודאי עומדת למי שיש לו זכויות קניין במקרקעין נושא התכנית. אך מעגל 'המעוניינים במקרקעין' עשוי להיות רחב יותר. המעוניין במקרקעין, אשר רואה את עצמו נפגע, עשוי להיות בעל זכויות במקרקעין אשר מצויים מחוץ לתחום התכנית (ראו ע"א 603/88 וארון נ' הועדה המקומית לתיכנון ולבנייה ירושלים ואח' [23], בעמ' 414 בפסק-דינו של השופט שמגר). מעגל הנפגעים בכוח עשוי לכלול, בנסיבות מסוימות, גם את מי שאין לו זכויות כלשהן במקרקעין המושפעים מן התכנית, וכל מעמדו להיתנגד בא לו מכוח זיקה בעלת אופי אישי שלו לתכנית - למשל, מהנדס או אדריכל שנטל חלק בהכנתה של תכנית (ראו דברי הנשיא שמגר בעיניין גליא הנ"ל [4], בעמ' 481)". עוד נאמר, בעיניין ועד האומנים, כי: "בעניינים קרובים יותר למקרה שבפנינו, עולה מן הפסיקה גישה הנוטה להכיר בזכותם של בעלי נכסים המצויים בסמוך למקום התכנית, ואשר התכנית המוצעת עלולה לגרום פגיעה בהם – בין פגיעה בנוף, בין מטרדים שונים של רעש ולכלוך, ובין פגיעות אחרות ביכולת להפיק הנאה מרכושם". לטעמי, קביעה גורפת לפיה, בכל מקרה, כי מגורים בתחומי היישוב בו חלה התכנית אינם מקנים זכות היתנגדות, אינה עולה בקנה אחד עם מטרת הסעיף ועם ההלכה הפסוקה; לגבי כל מקרה, יש לבחון את נסיבותיו, את מהות התכנית והוראותיה ואת טיב פגיעתה הפוטנציאלית במתנגד.

...

בשולי הדברים אציין, כי לא נעלמה מעיניי טענתה של הוועדה המקומית לפיה יש לדחות את העתירה מאחר שמהערר שהגיש ג'בארין (סעיף 5 לכתב הערר) עולה כי התנגדותו וכן הערר, "מקפלים בתוכם מחלוקת פוליטית" שוועדת הערר אינה צריכה להיכנס אליה.

התוצאה לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את העתירה.

העותרת תשלם לכל אחד מהמשיבים 1 ו- 2, הוצאות העתירה בסך 10,000 ₪ (סה"כ ישולם סך של 20,000 ₪).

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים עת"מ 62506-09-19 לוי נ' ועדת ערר לתיכנון ובנייה מחוז תל אביב ואח' לפני כבוד השופטת לימור ביבי עותר יהודה לוי ע"י ב"כ עוה"ד מיכה גדרון וחגית הלמר משיבות 1.ועדת ערר לתיכנון ובנייה מחוז תל אביב ע"י פרקליטות מחוז תל אביב (אזרחי) עו"ד יוסף קנפו 2.ועדה מקומית לתיכנון ובניה תל אביב ע"י ב"כ עו"ד רויטל אטיאס פסק דין

מכל מקום, שב העותר וטוען כי סוגיית החיוב בארנונה אינה עומדת לדיון בעתירה דנן ואין בה על פי הפסיקה כדי להשפיע על בחינתה של הבקשה להיתר על בסיס שיקולים תיכנוניים בלבד.

עדיפות זו חלה ביתר שאת בהנתן שעל דיון בעתירה מנהלית על החלטת ועדת הערר מוחלים כללי דיון הדומים לאלו אשר חלים בבג"צ ובהתאם להם ככלל- "בית משפט לעניינים מנהליים, אינו שומע עדים, אינו גובה ראיות, אינו ממנה מומחים מטעמו, ובודאי שאינו מקיים ביקורים במקום. כל האמצעים הללו שמורים למקרים מיוחדים, קטנים במספרם וחריגים באופיים (ראו ברק ארז, בעמ' 481-480 והאסמכתאות המובאות שם)" (עע"מ 6626/18 תעשיית אבן וסיד בע"מ נ' הועדה הארצית לתיכנון ולבניה של מתחמים מועדפים לדיור (17.12.19).

במאמר מוסגר וכהקדמת המאוחר אציין כי הואיל ולדידי אין לקבל את פרשנותה של ועדת הערר ונוסף על כך, בנסיבות כפי שהוצגו, לא היה מקום לסרב לבקשת העותר בהתבסס על השיקולים האחרונים אשר הוזכרו- קרי על פניו לא היה מקום לדחות בקשתו להיתר על הסף – הרי שממילא אינני נידרשת לבחון את טענותיו העובדתיות של העותר ולפיהן מלכתחילה ניתן לו היתר לרצפה הפריקה.

...

טעם זה אין בידי לקבל ראשית משום שטעם זה, כמצדיק דחיית הבקשה להיתר, נקבע על ידי ועדת הערר בלשון רפה, בקצרה וללא כל פירוט.

אציין כי במסגרת הדיון בעתירה טענה הוועדה המקומית טענה אחרת לעניין הארנונה ובהתאם לה, תכליתו של העותר באיטום המרתף היא להתחמק מתשלום ארנונה וזאת, אין לאפשר.

סוף דבר; לאור כל האמור והמפורט, העתירה מתקבלת - והחלטתה של ועדת הערר מבוטלת בזאת.

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים עת"מ 72064-10-18 מירום ואח' נ' ישראל ואח' תיק חצוני: בפני כבוד השופטת איריס רבינוביץ ברון עותרים 1.אסתר מירום 2.ברוך מירום 3.ניצן רסיוק 4.אהוד רסיוק 5.וועד הבית ברח' מרכז בעלי מלאכה בתל אביב בראשות מר **** אייל משיבים 1.מדינת ישראל - מנהל אגף יער ואילנות ופקיד היערות הממשלתי 2.פקיד היערות העירוני- תל אביב יפו 3.יסמין דיוויס 4.שחר דיוויס 5.עדינה דיוויס פסק דין

המשיב 1 דחה את טענות העותרים וטוען כי ההחלטה הנה סבירה, מקצועית ומבוססת על שיקולים ראויים.

בתום הדיון התגבשה הסכמה לכך שימונה ע"י בית המשפט מומחה (מהנדס) שיחווה דעתו לגבי השפעת העץ נשוא העתירה על מצב הבניין והתשתיות לרבות הביוב, והפעולות הנדרשות על מנת למנוע פגיעה בהם מצד העץ, תוך פירוט עליות משוערות.

המשיב 1 ישוב וידון בערר שהוגש על החלטת המשיב 2 למתן רשיון לכריתת עץ 43, ויקבל החלטה בעיניין לאחר שישקול את כל השיקולים הצריכים לצורך קבלת החלטה, יבקר במקום ובכלל זאת בדירות העותרים וידאג שיהיו בפניו את מכלול הנתונים הנדרשים ואף את חוות הדעת המקצועיות הנדרשות לצורך קבלת ההחלטה.

...

לטענתם, ההחלטה ניתנה תוך התעלמות של המשיב 1 מחוות דעת שהוגשו לו. עוד טוענים העותרים כי ההחלטה איננה מנומקת וכי נפגעה זכות העיון וזכות הטיעון שלהם וכי יש לקבל את העתירה משיקולי צדק.

אינני מקבלת את טענותיהם כנגד האפשרות שהמשיב 1 ישוב וידון בערר בפתיחות.

לנוכח כל האמור, לאחר ששקלתי את בקשתו של המשיב 1 ואת טענות הצדדים אני מוצאת כי יש להחזיר את העניין למשיב 1.

סיכומו של דבר, העתירה מתקבלת באופן שהעניין מוחזר למשיב 1.

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים עת"מ 72064-10-18 מירום ואח' נ' ישראל ואח' תיק חצוני: בפני כבוד השופטת איריס רבינוביץ ברון עותרים 1.אסתר מירום 2.ברוך מירום 3.ניצן רסיוק 4.אהוד רסיוק 5.וועד הבית ברח' מרכז בעלי מלאכה בתל אביב בראשות מר **** אייל משיבים 1.מדינת ישראל - מנהל אגף יער ואילנות ופקיד היערות הממשלתי 2.פקיד היערות העירוני- תל אביב יפו 3.יסמין דיוויס 4.שחר דיוויס 5.עדינה דיוויס פסק דין

המשיב 1 דחה את טענות העותרים וטוען כי ההחלטה הנה סבירה, מקצועית ומבוססת על שיקולים ראויים.

בתום הדיון התגבשה הסכמה לכך שימונה ע"י בית המשפט מומחה (מהנדס) שיחווה דעתו לגבי השפעת העץ נשוא העתירה על מצב הבניין והתשתיות לרבות הביוב, והפעולות הנדרשות על מנת למנוע פגיעה בהם מצד העץ, תוך פירוט עליות משוערות.

המשיב 1 ישוב וידון בערר שהוגש על החלטת המשיב 2 למתן רשיון לכריתת עץ 43, ויקבל החלטה בעיניין לאחר שישקול את כל השיקולים הצריכים לצורך קבלת החלטה, יבקר במקום ובכלל זאת בדירות העותרים וידאג שיהיו בפניו את מכלול הנתונים הנדרשים ואף את חוות הדעת המקצועיות הנדרשות לצורך קבלת ההחלטה.

...

לטענתם, ההחלטה ניתנה תוך התעלמות של המשיב 1 מחוות דעת שהוגשו לו. עוד טוענים העותרים כי ההחלטה איננה מנומקת וכי נפגעה זכות העיון וזכות הטיעון שלהם וכי יש לקבל את העתירה משיקולי צדק.

אינני מקבלת את טענותיהם כנגד האפשרות שהמשיב 1 ישוב וידון בערר בפתיחות.

לנוכח כל האמור, לאחר ששקלתי את בקשתו של המשיב 1 ואת טענות הצדדים אני מוצאת כי יש להחזיר את העניין למשיב 1.

סיכומו של דבר, העתירה מתקבלת באופן שהעניין מוחזר למשיב 1.

בתמצית, נטען כי קיומם של הצנורות הוא פרט מהותי הנוגע למקרקעין שהיה בו כדי להשפיע על כדאיות ההישתתפות במיכרז וגובה ההצעה שהוגשה בו. עוד נטען, כי לנתבעים הייתה חובה להביא את המידע האמור לידיעת כלל המציעים באמצעים שעמדו לרשותם.

עוד הודגש כי כשם שהממונה טען שעל החברה הזוכה היה לדעת על קיום הצנרת ממראה עיניים במקום – היה עליו לדעת על כך בעצמו באותו אופן, לאור העובדה שאיש מיקצוע מטעמו ערך ביקור במקום.

ככלל, דוקטרינת האשם התורם פועלת כהגנה העומדת מפני תביעה כאשר הנפגע עצמו תרם גם הוא בעצמו לנזקיו (ראו למשל: ע"א 434/07 פרינץ נ' אמירים מושב עובדים של צמחונים וטבעונים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ, פסקה ל' לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) א' רובינשטיין (14.06.2009); ע"א 4697/05 גבאו אסטבלישמנט נ' דודאי, פסקה 63 (27.8.2012) (להלן: עניין דודאי)).

בית המשפט המחוזי ציין כי בנסיבות רגילות היה מקום לקבוע אחריות בחלקים שוים, אולם משיקולים של מדיניות משפטית, ובהנתן שמדובר במקרה זה בהתקשרות עם רשות ציבורית החבה בחובת הגינות מוגברת – בחר להעמיד את האשם התורם על שיעור של 20% בלבד.

...

המוציא מחברו עליו הראיה, ואם חוות דעתו של השמאי ליפשיץ לא כללה חישוב של דמי השימוש בקרקע פנויה הרי שהחברה הזוכה, היא התובעת, לא הניחה בסיס מספיק לטענותיה בהקשר זה. יחד עם זאת, אני סבורה שיש מקום לקבל את החישוב החלופי שעליו הצביעה המועצה, כ"נגזרת" של האמור בחוות דעתו של השמאי דדון.

סוף דבר בהתאם לאמור לעיל, אציע שערעוריהם של הממונה, חברת ערים והמועצה יתקבלו חלקית – במובן זה שהיקף האשם התורם של החברה הזוכה יועמד על 40%.

סוף דבר: ע"א 2642/19, ע"א 2708/19 וע"א 2898/19 מתקבלים בחלקם כמפורט בפסקה 79 לעיל.