במקרה זה, העבירה המיוחסת למבקש, היא עבירה לפי סעיף 7 (ד) (1) לחוק הניקיון ולפיה:" לא יזרוק אדם, לא ישליך, לא ישים, לא ישאיר, לא יניח ולא ירשה לזרוק, להשליך, לשים, להשאיר או להניח אשפה, פסולת בנין, זבל או אשפת צמחים במקום צבורי או במקום פרטי, אלא בהסכמת המפקח בכתב ובהתאם להוראותיו".
"פסולת ביניין" מוגדרת בסעיף 1 לחוק כ- "חמרים או פסולת או שיירי חמרים המשמשים או היכולים לשמש לבניה או לתיקונים או לשינויים או לעבודות אחרות בבנין או בקרקע, או שמקורם בחפירה, לרבות שיירי הריסות של בנין, אבנים, סלעים, עפר, אדמה, אפר וכיוצא באלה"
המבקש טוען כי לא ביצע עבירה כלשהיא על חוק שמירת ניקיון ולא השליך עודפי חפירה.
המשיבה אף הפניתה למספר הליכים בהם תפוס משאיות שבבעלו מבקש כאשר התבצעה בהם עבירה של השלכת פסולת בשטח צבורי, ואף לאחרונה נתפס רכב בבעלות המבקש בעקבות עבירה דומה (ראו: ה"ת 16573-02-21 שוויקי נ' מדינת ישראל).
...
לפיכך, אני קובעת כי התפיסה בוצעה כדין, שכן יש יסוד סביר להניח כי באמצעות המשאית נעברה עבירה על חוק העזר.
הואיל והרכב משמש למבקש לצורכי פרנסה, אני סבורה כי החזקת הרכב תהווה פגיעה בלתי מידתית בקניינו של המבקש, וכי ניתן לאתר "חלופת תפיסה" בדמות הפקדה כספית.
במכלול הנסיבות, בהתחשב באופי העבירה ובעובדה שאין זו הפעם הראשונה כי רכב השייך למבקש נתפס בגין עבירה דומה, אני קובעת כי המשאית תשוחרר לידי המבקש כנגד הפקדת סך של 25,000 ₪ במזומן או בערבות בנקאית בתוקף לשנה.
