בפרק שבו מופיעה עבירת ההזנחה יש עבירה אחרת, בה כתוב בצורה מפורשת כי ניתן לעברה גם תוך יסוד נפשי של רשלנות – השארת ילד בלא השגחה או במטרה לנטשו לפי סעיף 361 לחוק העונשין:
"המשאיר ילד שטרם מלאו לו שש שנים בלא השגחה ראויה, ובכך מסכן את חיי הילד או פוגע או עלול לפגוע פגיעה ממשית בשלומו או בבריאותו, דינו - מאסר שלוש שנים; עשה כן ברשלנות, דינו - מאסר שנה; עשה כן במטרה לנטוש את הילד, דינו - מאסר חמש שנים".
זוהי דוגמא מובהקת התואמת את האמור בסעיף 19 לחוק העונשין, בדבר דרישה לקביעה מפורשת של הרשלנות בהגדרת העבירה.
רביעי, פרשנות לפיה עבירת ההזנחה דורשת הוכחה של מחשבה פלילית תואמת את העיקרון לפיו אין מקום לקביעת עבירות רשלנות מבלי לקבוע עבירות של מחשבה פלילית לצדן (ראו מרדכי קרמניצר "על הרשלנות בפלילים – יסוד נפשי, יסוד עובדתי או שניהם גם יחד" משפטים כד 71, 74 (1994)).
בית משפט קמא הוסיף וקבע, כי ניתן לראות את מערער 2 כמחוייב לדאוג לצורכי חייהם של החוסים במחלקה גם מכוח הסכם, כדרישת סעיף 362 לחוק העונשין "הוא ההסכם אשר מכוחו מונה כמנהל המחלקה והאחראי על הנעשה בה". מכוח תפקידו, היה עליו לדאוג, כך נקבע, לכך שלמטופלים חסרי הישע יסופקו צרכי המחייה הבסיסיים, ואין להשלים עם מצב שבו, מי שעומד בראש המחלקה מעלים את עינו מכך שקיימת הזנחה פושעת של חוסה או חוסים הנתונים להשגחתו.
...
טעמים כבדי משקל אלו הביאוני למסקנה, כי יש להקל בדינה של המערערת, ולכן הנני מצטרף לעמדתו של חברי כי יש להפחית בעונשה של המערערת, ולהעמידוֹ על 6 חודשי מאסר לריצוי על דרך של עבודות שירות.
[סוף דבר
לוּ תישמע דעתי, אציע לחבריי את התוצאה שלהלן:
ערעורו של מערער 2 יידחה לעניין ההרשעה.
מכל הטעמים הללו גם אני סבורה, כחבריי, כי יש להורות על זיכויו של המערער 1; לדחות את ערעורו של המערער 2 בגין הרשעתו וכן לדחות את ערעורה של המשיבה על קולת עונשו; לזכות את המערערת מעבירה אחת של הזנחה, ולדחות את ערעורה בנוגע להרשעתה בעבירות ההתעללות ושימוש פסול באמצעי כפייה, ולהקל מעונשה כפי שהוצע על ידי השופט הנדל.
