השגה על שומות מס הכנסה וניכויים

] (ב) לקבוע לפי מיטב שפיטתו את סכום הכנסתו של אדם, את הנכויים, הקיזוזים והפטורים המותרים ממנה על פי כל דין ואת המס שהוא חייב בו, אם יש לו טעמים סבירים להניח שהדו"ח אינו נכון; שומה לפי פסקת משנה זו יכול שתעשה בהתאם להסכם שנערך עם הנישום (ההדגשה הוספה) כמו כן, קובע סעיף 145(ב) לפקודה: לא מסר אדם דו"ח ופקיד השומה סבור שאותו אדם חייב לשלם מס, רשאי הוא לקבוע לפי מיטב שפיטתו את סכום הכנסתו החייבת של אותו אדם ולשום אותו לפי זה [.

כך או כך, מדובר בשומה שבוודאות לא הוגשה עליה השגה והיא נתונה להשגה ומצויה בסמכות מינהלית ייחודית של מי שמוסמך לשמוע השגות על שומת מס הכנסה, ולא בסמכותו העניינית של בית־משפט השלום.

...

המסקנה הסופית שהציעה הנתבעת הייתה לקבוע כי ההסכם הוא סופי ואין אחריו ולא כלום, ולחילופין כי התובענה בגינו מצויה בסמכותו של בית־המשפט המחוזי מכוח סעיף 40(2) המביאה בסמכותו השיורית של בית־המשפט המחוזי כול עניין שאיננו בסמכותו הייחודית של בית דין אחר.

גם אילו הייתה החברה בעלת דין והייתה מבקשת סעד של צו עשה או הצהרה על זכאות לשומה חדשה המכירה בהפסד לצורכי מס של 4,500,000 ש"ח, וגם אילו הייתה נמצאת סמכות לבית־משפט הדן בהליך אזרחי להורות על עריכת שומה – הרי ש"שווי הנושא" האמור בכתב התביעה הוא גובה ההפסד שנתבקשה ההכרה בו, והוא עולה בוודאי על סמכותו של בית־משפט זה. סוף דבר, מצא בית־המשפט לדחות את התביעה מחוסר סמכות עניינית.

היא הצביעה על הליכים אזרחיים שעניינם ביטול עיקולים; תיקון דוחות; החזרי מס; עיון במסמכים; עיכוב כספים שלא כדין; הטלת שיעור מס מוגבל על הכנסות מסוימות; תוקפן של שומות נכויים; המנעות מפעולות גביה; אופן חישוב מס ועוד.

המבקש, למשל, להגיש השגה על שומת מס הכנסה שנקבעה לו, החוק מזמינו להתכבד ולפנות לפקיד השומה בהודעת השגה (סעיף 150 לפקודה).

...

מסקנה זו מתחזקת גם שעה שאנו באים לבחון התדיינויות מינהליות ביחס לתקיפה ישירה של השימוש בסעיף 192 לפקודה או להיעדרו.

על רקע זה מגיע אני לכלל מסקנה כי את התקיפה הישירה שהמבקשת מעוניינת לערוך, עליה לנהל בבג"ץ. כאמור, לא מדובר בתקיפה עובדתית במהותה, או בשאלה של פרשנות סעיף 192 לפקודה, אלא בטענה כי שיקול הדעת המנהלי הופעל באופן שגוי.

התלבטתי בשאלה האם עלי להעביר לפיכך את התובענה לבג"ץ מכוח סעיף 79(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, ולאחר מחשבה החלטתי שהדרך הראויה יותר היא למחוק את ההליך שבפני: א) ראשית, מצוותו של סעיף 79(ב) לחוק היא ש"בית המשפט או בית הדין שאליו הועבר ענין כאמור, לא יעבירנו עוד".

סעיף 18 לפקודת מס הכנסה קובע "סייגים לנכוי הוצאות מסויימות" ובס"ק (ג) לו נקבע: "כללה הכנסתו של אדם הכנסה לגביה נקבע שיעור מס מיוחד או שהיא פטורה ממס (להלן - הכנסה מועדפת), ההוצאות שבהן עמד אותו אדם לשם השגת ההכנסה המועדפת יותרו לנכוי לפי סעיף 17 רק כנגד הכנסה זו; לא ניתן לקבוע את ההוצאות כאמור, ינוכה כנגד ההכנסה המועדפת חלק יחסי מן ההוצאות שבהן עמד בייצור כלל הכנסתו, כיחס ההכנסה המועדפת לכלל הכנסתו;... " דהיינו: הוראת סעיף 18 לפקודה מורה לנו כי ביחס להכנסה פטורה ממס רואים את כל ההוצאות שהיו לנישום לשם השגת ההכנסה הפטורה – כמותרות בנכוי רק כנגד ההכנסה הפטורה.

ג.       הגבלת תחולת החריג: נישום אשר לא דיווח כדין על הכנסתו החייבת במס הכנסה, וכתוצאה מכך גם לא ניכה בדיווחיו פחת באופן מלא או חלקי, בין אם לא חויב במס הכנסה בגין ההכנסות שלא דווחו ובין אם נערכה לו שומה על ידי מנהל המיסוי בגינן, אינו רשאי להעלות טענה כי לא נוכו מלוא הסכומים הניתנים לנכוי כפחת מהכנסתו החייבת, ועל כן יש להפחית לגביו בכל מקרה את מלוא סכומי הפחת משווי הרכישה בעת חישוב מס השבח.

...

כבוד השופט ויתקון הטעים שם כי: "השאלה אינה שאלה של ניצול מירבי של הפסד ... כאן השאלה היא, כיצד אפשר לשמור על ההכנסה המועדפת מהסכנה שתתחייב, בעקיפין, במס חברות") לאור האמור לעיל, אני סבור כי יש לקבל את הערר.

בנסיבות העניין אני סבור שאין מקום ליתן צו להוצאות.

סוף דבר: הערר נדחה ברוב דעות של יו"ר הוועדה, כב' השופטת אורית וינשטיין וחברת הוועדה עו"ד אהובה סימון כנגד דעתו החולקת של חבר הוועדה מר אברהם שרם.

בפני ערעור המערערת על שומות מס הכנסה שהוצאו לה לשנים 2001/2 וערעור המערער על שומת מס הכנסה שהוצאה לו לשנת 2002.

המשיבה בסיכומיה, ובהגינותה, מסכימה כי הדין עם המערערת לענין זה וזאת מכוח הוראת תקנה 3 לתקנות מס הכנסה (ניכוי הוצאות רכב) התשנ"ה-1995.

השאלה אם זכאי נישום להגיש דו"ח מתקן במהלך שלב ההשגה על השומה שהוצאה לו בעקבות הדו"ח המקורי נדונה לא אחת בפסיקה.

...

בהנתן שליטתו הבלעדית והמוחלטת של המערער במערערת, בהתקיים התהיות הכל כך משמעותיות להסברי ה"הלוואה" שמנסה המערער להציג בענין משיכותיו מהחברה ובהיעדר ראיה איזושהי לתמיכה בטענותיו אלה-איני מוצא פגם במסקנה המתבקשת שהסיק המשיב ולפיה משיכותיו של המערער מכספי המערערת-שבשליטתו המוחלטת-דינן כדין דיבידנד שמשך בעל המניות (היחיד) מהחברה (שבשליטתו הבלעדית והמלאה).

מתוך כל המפורט לעיל אני דוחה את ערעור המערער בע.מ.ה 555/06.

אשר לערעור המערערת בע.מ.ה 554/06-הערעור נדחה על כל מרכיביו למעט ענין תאום הוצאות הרכב בשנים 2001 ו-2002 וזאת כמפורט בסעיפים 2 ו-14 שבפסק דין זה לעיל.

...