השבת תשלום מנושה מובטח בדרגה שנייה לקופת הכינוס

לאחר חתימת חוזה הפיתוח, ובטרם נחתם חוזה החכירה, העביר כונס הנכסים תשלומים, בימים 7.2.2008 ו - 15.7.2008, לבל"ל מקופת הכנוס בסך כולל של 113,000 ₪, על חשבון ההלוואה השניה, וזאת כנגד כתב שיפוי אשר נושא תאריך 7.2.2008 [על כתב השיפוי נכתב כי תוקפו לשישה חודשים, והוא יוארך בכפוף להחלטה מפורשת של ראש ההוצל"פ או ביהמ"ש המוסמך; יוער כי על כתב השיפוי שצורף לתע"ר הנתבעים 1 -2, לא הופיע תאריך].

בנסיבות אלה, סבורני כי זו המסקנה המתבקשת, וכך אף סברה ב"כ הכונס בעדותה: "אם בית המשפט יקבע שצירך [כך במקור-נ.ע.] לשלם את דמי ההוון שהמנהל צודק, זה צריך לצאת מקופת הכנוס ולכן יש להחזיר את הכספים לקופת הכנוס גם ע"י בלמ"ש וגם ע"י הבנק הבנלאומי. אם זה לצורך העברת הזכויות על שם התובע אז זה מקופת הכנוס וזאת מבלי לפגוע בכל הטענות האחרות". [עמוד 24, שורות 30 -32].

" לטענת כונס הנכסים כתב השיפוי הוא מיסמך נילווה משני, שאין בכוחו לאיין קדימות אינהרנטית בסיסית של נושה מובטח מדרגה ראשונה, על נושה מובטח מדרגה שניה.

למעלה מכך, ואפילו לא היה בהן הרחבת חזית, סבורני כי הטענות אינן רלוואנטיות למחלוקת, ואף לא מצאתי בהן כל סיוע לטענות בל"ל. לשאלה אם קיבלה ב"כ בל"ל את הבקשה לאישור המכר אין רלוואנטיות במחלוקת, שכן אין כל חובה על נושה מדרגה ראשונה לעדכן את הנושה מן הדרגה השנייה, אף אם הדבר ראוי; ממילא סבורני, כי דוקא בטענה כי במגרשים אחרים שולמו דמי ההוון, לחזק את טענות הכונס כי באמת ובתמים סבר כי במקרה דנן אין מקום לשלמם.

...

הטענות בדבר הרחבת חזית בטרם סיום, אתייחס לטענות הכונס בעניין סיכומי התשובה שהוגשו מטעם בל"ל. סבורני כי אכן כטענת הכונס טענות בל"ל בסעיפים 16 -18, ואף בסעיף 22 לסיכומי התשובה מהווים הרחבת חזית, שכן לא היה זכר להן במהלך כל ההליך אשר כזכור נפרש על פני מספר שנים.

למעלה מכך, ואפילו לא היה בהן הרחבת חזית, סבורני כי הטענות אינן רלוונטיות למחלוקת, ואף לא מצאתי בהן כל סיוע לטענות בל"ל. לשאלה אם קיבלה ב"כ בל"ל את הבקשה לאישור המכר אין רלוונטיות במחלוקת, שכן אין כל חובה על נושה מדרגה ראשונה לעדכן את הנושה מן הדרגה השנייה, אף אם הדבר ראוי; ממילא סבורני, כי דווקא בטענה כי במגרשים אחרים שולמו דמי ההיוון, לחזק את טענות הכונס כי באמת ובתמים סבר כי במקרה דנן אין מקום לשלמם.

סיכום לנוכח כל האמור לעיל, התביעה מתקבלת באופן שקופת הכינוס תישא בתשלום דמי ההיוון בסך 222,460 ₪, אותם דרשה רמ"י ביום 2.12.2012, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה.

לאחר חתימת חוזה הפיתוח, ובטרם נחתם חוזה החכירה, העביר כונס הנכסים תשלומים, בימים 7.2.2008 ו - 15.7.2008, לבל"ל מקופת הכנוס בסך כולל של 113,000 ₪, על חשבון ההלוואה השניה, וזאת כנגד כתב שיפוי אשר נושא תאריך 7.2.2008 [על כתב השיפוי נכתב כי תוקפו לשישה חודשים, והוא יוארך בכפוף להחלטה מפורשת של ראש ההוצל"פ או ביהמ"ש המוסמך; יוער כי על כתב השיפוי שצורף לתע"ר הנתבעים 1 -2, לא הופיע תאריך].

בנסיבות אלה, סבורני כי זו המסקנה המתבקשת, וכך אף סברה ב"כ הכונס בעדותה: "אם בית המשפט יקבע שצירך [כך במקור-נ.ע.] לשלם את דמי ההוון שהמנהל צודק, זה צריך לצאת מקופת הכנוס ולכן יש להחזיר את הכספים לקופת הכנוס גם ע"י בלמ"ש וגם ע"י הבנק הבנלאומי. אם זה לצורך העברת הזכויות על שם התובע אז זה מקופת הכנוס וזאת מבלי לפגוע בכל הטענות האחרות". [עמוד 24, שורות 30 -32].

" לטענת כונס הנכסים כתב השיפוי הוא מיסמך נילווה משני, שאין בכוחו לאיין קדימות אינהרנטית בסיסית של נושה מובטח מדרגה ראשונה, על נושה מובטח מדרגה שניה.

למעלה מכך, ואפילו לא היה בהן הרחבת חזית, סבורני כי הטענות אינן רלוואנטיות למחלוקת, ואף לא מצאתי בהן כל סיוע לטענות בל"ל. לשאלה אם קיבלה ב"כ בל"ל את הבקשה לאישור המכר אין רלוואנטיות במחלוקת, שכן אין כל חובה על נושה מדרגה ראשונה לעדכן את הנושה מן הדרגה השנייה, אף אם הדבר ראוי; ממילא סבורני, כי דוקא בטענה כי במגרשים אחרים שולמו דמי ההוון, לחזק את טענות הכונס כי באמת ובתמים סבר כי במקרה דנן אין מקום לשלמם.

...

הטענות בדבר הרחבת חזית בטרם סיום, אתייחס לטענות הכונס בעניין סיכומי התשובה שהוגשו מטעם בל"ל. סבורני כי אכן כטענת הכונס טענות בל"ל בסעיפים 16 -18, ואף בסעיף 22 לסיכומי התשובה מהווים הרחבת חזית, שכן לא היה זכר להן במהלך כל ההליך אשר כזכור נפרש על פני מספר שנים.

למעלה מכך, ואפילו לא היה בהן הרחבת חזית, סבורני כי הטענות אינן רלוונטיות למחלוקת, ואף לא מצאתי בהן כל סיוע לטענות בל"ל. לשאלה אם קיבלה ב"כ בל"ל את הבקשה לאישור המכר אין רלוונטיות במחלוקת, שכן אין כל חובה על נושה מדרגה ראשונה לעדכן את הנושה מן הדרגה השנייה, אף אם הדבר ראוי; ממילא סבורני, כי דווקא בטענה כי במגרשים אחרים שולמו דמי ההיוון, לחזק את טענות הכונס כי באמת ובתמים סבר כי במקרה דנן אין מקום לשלמם.

סיכום לנוכח כל האמור לעיל, התביעה מתקבלת באופן שקופת הכינוס תישא בתשלום דמי ההיוון בסך 222,460 ₪, אותם דרשה רמ"י ביום 2.12.2012, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה.

הבקשה השניה היא לאשר לכונס לחלק לנושה המובטחת מדרגה שלישית, רובין לנדסמן הנדסת בנין בע"מ (להלן: "רובין לנדסמן"), ביחד עם הנושה אסתר קאופמן (להלן: "קאופמן"), סך של כ- 1.4 מליון ₪ מתוך הכספים המצויים בקופת הכנוס.

הטוענים לזכויות בכספים שנותרו הם בעלי הדין הבאים: הייזמים, שטוענים כי הם באים בנעליה של גמלא (הנושה המובטחת מדרגה שניה) לפי סעיפים 9 ו- 12 לחוק הערבות, תשכ"ז- 1967 (להלן: "חוק הערבות"), לאחר שפרעו את חובותיה של החברה הייזמית נ.ב.ע בע"מ (להלן: "נ.ב.ע.") מכח ערבותם כלפי גמלא; נציגות הדיירים רוכשי הדירות שהפקידו בידיו הנאמנות של הכונס כספים שנויים במחלוקת בסכום כולל של 3.9 מליון ₪, שלטענתם לא היו חייבים בתשלומם מחמת האיחור הניכר במסירת הדירות לחזקתם; עדי קיהן וניסים רחמים, שנמנים על רוכשי הדירות אך פעלו באופן עצמאי וזכו בתביעות משפטיות נגד הייזמים בגין האיחור במסירה; רובין לנדסמן, מכח שיעבוד מדרגה שלישית שיצרו הייזמים לטובתה; קאופמן, מכח הסדר שנכרת בינה לבין רובין לנדסמן במהלך הדיונים בתיק הכנוס; ואחרונים אחרונים חביבים, עמוס יעקובי ועמוס הררי (להלן: "יעקובי והררי"), שמנהלים בימים אלה הליך נפרד משל עצמם, מחוץ להליך הכנוס, נגד הייזמים, ואף זכו ביום 26.5.2020 בפסק דין חלקי נגדם על סך של מליון ₪, וכן בעיקול זמני על סך של 750,000 ₪.

בטרם סיום אציין כי קאופמן דרשה שגמלא תשיב לקופת הכנוס סכום של 2,634,724 ₪ שכביכול שולם לה בייתר.

...

מאז ניתנה החלטתי האמורה חלפו בינתיים קרוב לשנתיים ימים.

במחלוקת זו שבין הכונס לבין הכונס הרשמי בענין שכרו הסופי של הכונס, מקובלת עליי עמדתו של הכונס.

סיכומו של דבר, הכונס ישיב לרוכשי הדירות את הסך הכולל של 3.9 מליון ₪ שהופקד בידיו הנאמנות, וכן יעביר לרובין לנדסמן סך של 1.4 מליון ₪ מתוך הכספים המצויים בקופת הכינוס.

המבקשת השיבה לטענות המשיבה והוסיפה את הטענות כדלקמן: החלטת רשם ההוצאה לפועל ניתנה בגדר סמכותו השיפוטית, כך שניתן היה לערער עליה בפני בית משפט השלום.

בהחלטת כב' רשם ההוצאה לפועל שרון קרן מיום 29/6/15 נקבע כך: "... גם כעת לא מצאתי בשלב זה להורות על העברת כספים מעבר לזוכה, וזאת מאחר וטרם הושלם הליך העברת הזכויות ולא הוכחה לי איתנותו הכלכלית של הנושה המובטח הנוסף ... חלוקת הכספים בין הנושים המובטחים תעשה באופן שהזוכה בתיק ההוצל"פ דכאן - הנושה המובטח מדרגה ראשונה - והעירייה יזכו ראשונים בכספים ולאחר מכן הנושה המובטח הנוסף שהנו נושה מובטח מדרגה שניה, ולאחר מכן כל הנושים הלא המובטחים ... אני דוחה את טענות כונסת הנכסים לעניין השהוי. משהוצגו לי שלושה תיקי הוצל"פ שניפתחו לגבי החובות ... שוב אין לטעון כי קיימת טענת שהוי. העיריה פתחה ונקטה בהליכים, ואין לומר כי הערייה נימנעה מלפעול באמצעים העומדים לרשותה לגביית החובות. לפיכך טענה זו דינה להדחות". בהמשך להחלטה זו, המשיבה הגישה תגובה נוספת לתיק ההוצאה לפועל, שבה נטען כי המבקשת לא גבתה את חובות הארנונה בהליכים לפי פקודת המסים (גביה), כך שאין להם מעמד של שיעבוד, ועל כן אין למבקשת עדיפות בקבלת הכספים שנצברו בקופת הכנוס.

נוכח האמור לעיל אני מורה כי השיעבוד הקיים לטובת הערייה בנוגע לחובות הארנונה לרבות הריבית וההצמדה החלים על החוב על פי דין, הנו במעמד שווה עם הזוכה ועל כן קופת הכנוס תשלם לעירייה את מלוא סך חוב הארנונה .

...

הרי שאני סבור כי במקרה שלפנינו החיוב בארנונה נופל למקרה של פרי פסו עם המשכנתא מדרגה ראשונה.

נוכח האמור לעיל אני מורה כי השעבוד הקיים לטובת העירייה בנוגע לחובות הארנונה לרבות הריבית וההצמדה החלים על החוב על פי דין, הינו במעמד שווה עם הזוכה ועל כן קופת הכינוס תשלם לעירייה את מלוא סך חוב הארנונה .

נוכח האמור לעיל הבקשה לסילוק התביעה על הסף נדחית.

בבקשה שלפניי מבקש הנאמן, בהסכמת כונס הנכסים הרישמי, להורות למשיב מס' 3, ישראל רביצקי, נושה מובטח בדרגה שניה (להלן: "המשיב"), להשיב לקופת הכנוס סך של 140,074 ₪ מתוך תשלום שהועבר לו בעקבות מימוש נכס משועבד.

...

על הנאמן להשלים את בירור העניין, ורק לאחר תום הבירור והטיפול ניתן יהיה לתת את הדעת על כך. טענת המשיב בעניין זה נדחית אפוא, מבלי להידרש למחלוקת שבינו לבין הנאמן בדבר קיומה או היעדרה של חבות המוטלת על הרוכשים לשאת בתשלום החוב האמור.

תשובת המשיב, בה נטען כי ההחלטה אינה תקדימית, אלא כוללת הוראה טריוויאלית וידועה, מלמדת כי העיקרון שנקבע בהחלטה, לפיו הוצאות המימוש ינוכו קודם לחלוקת התמורה לנושים, מקובלת עליו.

נדרש אפוא לקבוע מנגנון שיאפשר לממש את עקרון השוויון, ולבטא חלוקה הוגנת של ההוצאות בין הנושים השונים (ראו לדוגמה: סעיף 131(2) בפקודה).