השבת מקדמה עקב תסכול חוזה מכירה

לאחר משא ומתן, סיכמו הצדדים ביום 3.9.2016 כי התובע ירכוש מאת הנתבע דירה בשטח 80 מ"ר תמורת סך 240,000 דולר ארה"ב. התובע שילם לנתבע ביום 3.9.2016, כמקדמה, סך 3,000 ₪ ויומיים לאחר מכן, לאחר שכבר מכר את תכשיטי אישתו, שילם התובע לנתבע סך 27,000 ₪ [בסך-הכל 30,000 ₪ (להלן: "המקדמה")].

בהתנהלותו כאמור, מלבד ההפסד הכספי שגרם לו לעניין סכום המקדמה, נגרמה לתובע גם עוגמת נפש חריגה, טירחה רבה, תיסכול ועצב רב. התובע העמיד את תביעתו כאמור, על סך 18,000 ₪.

הבורר החליט ביום 23.10.2016, כאמור, להורות לנתבע להשיב סך 20,000 ₪ מסכום המקדמה ששולם לו. הבורר נימק את החלטתו בטעמים שקשורים הן למוכר (הנתבע) הן לרוכש (התובע).

הבורר סבר כי באחריות לביטול הסכם המכר נושאים שני הצדדים בשיעורים 70% (הנתבע) ו-30% (התובע).

...

5) הנתבע טוען מנגד, בין השאר, כי דין התביעה נגדו להידחות משכן התובע והנתבע פנו לבורר כדי שיכריע במחלוקות ביניהם שנוגעות לעסקת רכש הדירה, וזה כבר נתן את החלטתו ביום 23.10.2016 לפיה על הנתבע להשיב לתובע סך 20,000 ₪, סכום שכבר הושב.

דיון והכרעה 6) לאחר שעיינתי במכלול החומר הקיים בתיק, שמעתי את עדויות הצדדים וכן לאחר שנתתי את דעתי לטענותיהם בנדון, הגעתי לכלל דעה כי דין התביעה להידחות, כפי שיוטעם להלן ובשים לב להוראת תקנה 15(ב) בתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי הדין), התשל"ז-1976, לפיה הנימוקים לפסק הדין יובאו באופן תמציתי.

7) לאחר שעיינתי במכלול החומר הקיים בתיק, לרבות תוכן שטר הבוררות שצורף לכתבי הטענות (מנוסח בשפה הערבית), נמצא כי בין הצדדים, נכרת ביום 1.10.2016 שטר בוררות כאשר לפיו הצהירו החתומים עליו, בלשון הזו (תרגום שלי - מ.ח.י): "אנו החתומים מטה מסמיכים את השייח' הדוקטור עכרמה סעיד סברי לשפוט בינינו בנושא רכישת דירת מגורים בשכונת השיאח בירושלים וזאת לאחר הצגת המסמכים הנוגעים בנושא מטעם שני הצדדים". 8) אין מחלוקת בין הצדדים כי לפני הבורר התקיימו שתי ישיבות.

טענות התובע שעניינן חוקיות הליך הבוררות והיקף פסק הבורר, אין מקומם להתברר במסגרת הליך זה. סיכום 14) לאור האמור, התביעה נדחית מן הטעם שבסעיף 13 לעיל.

כספי התובעת אינם "מוחזקים" בידי הנתבעת, שכן, היא רכשה עבור התובעת שירותים בהתאם להתחייבויותיה, ולא זכתה לכל החזר ו/או פיצוי מצד ספקים שונים בחו"ל. מהלך הדיון בדיון שהתקיים לפניי ביום 19.4.2021 העידו התובעת, מנהל הנתבעת והגב' שרית יגול ממחלקת המכירות אצל הנתבעת, שעדותה התבררה כבלתי רלבאנטית.

לשאלה מדוע הוגשה התביעה לסך של 17,522 ₪, השיבה כי ההפרש משקף את עלות הגשת התביעה, עלות השליחות, וכן עוגמת נפש ותיסכול מהם סבלה בעקבות הזלזול מצד הנתבעת.

לפיכך, הסכום המופיע במסמך נ/1 מהוה, לכל היותר, מקדמה ששילמה הנתבעת לספק בחו"ל, אשר שיעורה זעום ביחס לסכומים הכוללים ששולמו לנתבעת על ידי כלל המשתתפים בטיול המאורגן.

(ב) במקרים האמורים בסעיף קטן (א) רשאי בית המשפט, בין אם בוטל החוזה בין אם לאו, לחייב כל צד להשיב לצד השני מה שקבל על פי החוזה או לשלם לו את שוויו, ולחייב את המפר בשיפוי הנפגע על ההוצאות הסבירות שהוציא ועל ההיתחייבות שהתחייב בהן באופן סביר לשם קיום החוזה, והכל אם נראה לבית המשפט צודק לעשות כן בנסיבות העניין ובמידה שנראה לו".

...

אשר על כן, התביעה מתקבלת בחלקה.

בהתאם לשיקול הדעת המסור לבית המשפט, על יסוד הוראת סעיף 18(ב) לחוק התרופות, העדויות שנשמעו לפניי, ובהתחשב בשיקולים של צדק, אני קובעת כי על הנתבעת להשיב לתובעת סך של 10,000 ₪ מתוך היתרה שטרם הוחזרה לתובעת בסך של 11,971 ₪.

בנוסף, תשלם הנתבעת לתובעת הוצאות משפט בסך של 1,000 ₪ הכוללות, בין היתר, אגרת המשפט ששולמה ומסירת התביעה לנתבעת באמצעות שליח.

מאחר שיינות הבטוחה ניתנו לתובעת כבטוחה להשבת המקדמה (סעיף 3(א) להסכם), ומאחר שהתובעת טוענת כי במועדים שקדמו ליום 15.1.19 חששה שמא לא תשיב הנתבעת את המקדמה (הן בשל קשיי תזרים מזומנים אצל הנתבעת, הן בשל טענות להפרות קודמות), ובשים לב לטענות התובעת לפיהן כבר התיישן חלק מהיינות והפך בלתי ראוי לשתייה, הרי שהיה עליה לפעול להקטנת הנזק, למכור היינות ולקבל תמורה ראויה בעדם, כל עוד היה אפשרי הדבר.

" תיכתובות מייל מימים 1-6.9.16 (נספח 3 לתצהירי הנתבעת; נספח 6 לתצהירי התובעת), שכותרתן היא "קידום מכירות וסופש רוזה". במסגרת תיכתובות אלה הודיע דוד מונטיפיורי מטעם הנתבעת לליפקא כי "בלי קשר סגרתי עם החבר'ה מהברוט סופש של רוזה... אני מזכיר שזו חשיפה טובה מאוד וכן יעזור לנו להזיז כמות גדולה בסופשבוע במקום מפתח....". ליפקא משיב לו בתגובה: "אני מציע לתת להם מחיר מיוחד לערב הזה.... מבטא הנחה של 15% בערך. זוהי דעתי, כמובן שאלך עם מה שתחליטו. לגבי מסעדות.... אני אשמח להיות חלק מהפגישות...". ומונטיפיורי השיב בתגובה: "בלי קשר חשבתי שדברנו על זה שאתה תוביל את הפגישות מול לקוחות שאתה חושב שיקחו את היין ללא הנחות... נאמר שאתה מנוסה בבניית מותגים ושאתה תוביל בכמה נקודות מפתח ואנחנו נתלווה אליך בשביל ללמוד. אם אתה רוצה שאנחנו נוביל אני אומר מראש שלא יהיה מנוס מהנחה מסויימת אל מול כל (מלבד קונפורטי) הספקים שציינת". וליפקא משיב: "... לא משנה מה יהיה המחיר תמיד תהיה היתנגדות. שוב, זו רק דעתי, אני אעשה כל מה שנחליט כקבוצה... אם אתם לא מרגישים בטוח עם הדרך הזו אפשר לידון במדיניות הפוכה... אין לי ניסיון עם זה אבל יכול להיות שזה עובד.... כל הנחה שתחליטו לתת אנחנו נתמוך בה.... אני אשמח להוביל חלק מהפגישות, להסביר גם את התימחור ולהשתמש בניסיון שלי בבניית המותג... בכל מקרה, אני איתך בכל דרך שנחליט. אני לא רוצה שתהיו בתחושה שאנחנו מעכבים את תהליך השיווק והמכירה." הודעת מייל מאת ליפקא לאיווניר מיום 11.6.17 (נספח 12 לתצהירי התובעת) שבה נכתב שהנתבעת מתכננת ארוע השקה גדול באמצע יולי, כי ליפקא אינו מעוניין להתקדם מבלי לתאם זאת עם התובעת וכי "אנחנו עובדים חזק מאד בשיווק ומכירות וצריכים את התמיכה הלוגיסטית שלכם, אנחנו מעדיפים שהמכירות עצמן וההפצה יהיו דרככם אבל זה להחלטתך." במסגרת תיכתובת מייל מיום 19.6.17 (נספח 14 לתצהירי התובעת) מודיע ליפקא כי הוא פועל כדי לקיים שני ארועי השקה, בהם יצטרך את תמיכת התובעת, וכן הוסיף כי "לגבי הפצה, אנחנו מעדיפים שההפצה תעשה על ידכם אבל אנחנו ממשיכים במאמצי השיווק והמכירות על מנת למתג את היקב ולמכור את כל המלאים.... אנחנו עושים כרגע את השיווק והמכירות מול רוב הלקוחות ולחלקם הגדול גם את ההפצה. נשמח שההפצה תעשה על ידכם...." הנתבעת מפנה גם להודעת מייל מיום 9.8.17 מאת ליפקא במסגרתה הוא מביע את תיסכוליו, כך במילים שלו, ואת העובדה כי הוא מיואש מכל "האופרציה המתסכלת הזו גם במרש וגם ביקב. אני פשוט קרוב להרים ידיים מהתיסכול.... כל הפרויקט עמד על הרעיון שהשיווק המכירה וההפצה יעשו דרככם. החלטתם שאתם לא מעוניינים יותר, דבר שתקע את מיתוג היקב מאד משמעותית ואילץ אותנו (על מנת להצליח להרים את היקב) לעשות גם את השיווק וגם את המכירות כך שההפצה בלבד תישאר אצלכם.. לצערי גם פה נחלנו מפח נפש כשהסתבר לי בשיחה עם יאיר לוי שגם ההפצה תעשה על ידינו ומשיכת היין מכם תעשה על ידינו. אפילו קבלת היין מכם נעשית על ידי נהג שלנו ועלויות שלנו." עוד הוא ממשיך וכותב, כי בחוסר ברירה נאלצה הנתבעת לקחת את היינות מהתובעת ולמכרם בהפסד אשר נובע מהוצאות המכירה.

משכך, אין לקבל את טענת התובעת לפיה ניתנה לנתבעת המקדמה בשל קשיים תזרימיים – המקדמה ניתנה במפורש לשם תפעול הפרויקט של יינות בציר 2014 ו-2015, ותוך ידיעה ברורה של הצדדים כי הנתבעת אינה מורגלת בייצור הכמויות המנויות בהסכם, ולשם כך זקוקה לכספים כדי להתחיל ו"להתניע" את הרחבתה.

...

פתח דבר 3 רקע עובדתי וטענות הצדדים 3 הראיות המרכזיות 5 דיון והכרעה 6 הסכמות בהתנהגות– המסגרת הנורמטיבית 6 היחסים בין הצדדים היו טובים לאורך מרבית תקופת ההתקשרות 9 מועד סיום היחסים בין הצדדים 10 יינות בציר 2014 – הנתבעת לא הפרה את ההסכם על אף שסיפקה את היינות באיחור 15 יינות 2014 – התובעת הפרה את התחייבותה לרכוש את מספר הבקבוקים שנקבעו בהסכם 18 יינות 2015 – הסכמות הצדדים וטענותיהם 18 התובעת לא הוכיחה כי נמנעה מרכישת יינות 2014-2015 מאחר שנחלו כישלון חרוץ 19 הנזק שנגרם לנתבעת בגין הפרת ההסכם ואי רכישת כלל היינות להם התחייבה התובעת 23 רכישת יינות 2014 בחזרה על ידי הנתבעת בתוספת פרמיה של 13% 28 המקדמה 29 דמי האחסנה 32 הנתבעת שלחה לנתבעת חשבוניות בגין תשלום דמי האחסנה והנתבעת הייתה מודעת לחובה בזמן אמת 34 סתירות בעדותו של ליפקא באשר למועד הוויתור 35 סיכום ביניים 36 יינות הבטוחה 37 התובעת היא שומר שכר טפל 38 התובעת התרשלה באחסון יינות הבטוחה 40 דיני השמירה במשפט העברי 44 התובעת לא עמדה בחובתה להקטין את הנזק 45 יינות הבטוחה - כמות הבקבוקים שניזוקו ועלותם 47 החבות לשנע ולהטמין את יינות הבטוחה מוטלת על שני הצדדים באופן שווה 51 המחלוקת בדבר אחריות מיתוגם, שיווקם, מכירתם והפצתם של יינות 2014-2015 51 אף לא אחד מהצדדים הוכיח כי שיווק יינות 2014 ו-2015 הוטל על רעהו 52 חובת התובעת להפצה ומכירה 57 הנתבעת לא הוכיחה את שיעור הנזק שנגרם לה בגין הפצת ומכירת היינות חלף התובעת 59 יינות היוקרה/ יינות הייבוא מאת אסטרולאב – סוגיית התחרות וההימנעות 60 בעיית תזרים המזומנים של הנתבעת אינה רלוונטית לטענות הצדדים 62 העדים - אמינותם של העדים והימנעות הצדדים מעדותם של עדים נוספים רלוונטיים 65 עדותו של ליפקא 66 עדותם של יאיר לוי וחן משולמי-כהן 67 הימנעות מעדותם של עדים נוספים 67 סוף דבר 69 פתח דבר עניינן של התביעה והתביעה שכנגד שלפניי בשלל טענות הדדיות בין הצדדים ביחס לפרשנות הסכם ביניהם, כמו גם לטענות ביחס לסיכומים בעל פה ומכללא.

עוד טוענת התובעת, כי בהסכם נקבע באופן מפורש שהנתבעת תשלם עבור כל חודש של אחסון יינות הבטוחה אצל התובעת (להלן: "דמי האחסנה"), אולם בפועל לא שילמה הנתבעת את מלוא דמי האחסנה.

סבורני, כי אמת המידה להחלת ההנחה האמורה היא הציפייה ההגיונית והמתבקשת, בנסיבותיו של המקרה, כי בעל הדין אכן ישמיע את העד המסוים, שלא הובא על-ידיו לעדות, לשם גילוי האמת וחקר העובדות, כפי שאותו בעל-דין טוען לה".

סוף דבר בין הצדדים התקיימה מערכת יחסים מורכבת, אשר התבססה בראשיתה על אמון, שהביא לחתימתם על הסכם כתוב.

מבין כלל הטענות שהועלו על ידי הצדדים, היו אלו שהתקבלו ואלו שנדחו, והכל במסגרת בחינה דרך פריזמת ההסכם ושאלת הוכחת קיומם של שינויים בהתנהגות ובעל פה. בסופו של דבר, התקבלה תביעתה של התובעת כמעט במלואה (למעט התביעה לפיצוי בגין שינוע והשמדת יינות הבטוחה שהתקבלה בחלקה בלבד) ואילו תביעת הנתבעת התקבלה בחלקה.

שאלת משמעותו והקף תחולתו של כתב האחריות כמו גם שאלת מהותו ומטרתו של חלק הרכב בו נתגלתה תקלה לפני תום תקופת האחריות - הממיר הקטליטי, הן העומדות בפני להכרעה בתיק זה. ב"כתב האחריות המוגבלת לרכב משומש" אשר נימסר לתובעים ביחד עם חוזה מכירת הרכב, נקבע כי: "האחריות הנתנת על ידי שברולט CERTIFIED תחול על "שבר מכאני" מוחלט במכללי המנוע (בלוק המנוע, ראש מנוע) וממסרת גיר אוטומאטית/ ידנית, ללא מערכות נילוות ולמעט תיקון שמן מנוע ושמן ממסרת הגיר".

מכל מקום, בלית ברירה, כך לטענתה, שילמה התובעת למוסך מקדמה בסך 400 ₪ ובקשה להזמין עבורה את החלק הטעון החלפה.

לשאלת התובע בדבר הנזק שהיה נגרם למנוע לו היה מוצא הממיר מן הרכב, השיב מר יעקובי: "לאורך זמן היית מאריך את חיי המנוע וחוסך בדלק כי לצורך המעבדה הכימית שקיימת דרושה כמות אנרגיה גדולה. יש כלי רכב בעולם שמנועיהם פועלים ותקינים ללא ממיר. בארץ לכל רכב חייב להיות ממיר כי כך הם דרישות החוק". בסיכום דבריו אמר מר יעקובי כי גם אם הממיר קשור למנוע הרכב (באותו האופן בו קשור אליו למשל המצנן), עדיין אין הוא מהוה חלק ממנו ולכן אין להכלילו במסגרת כתב האחריות.

גם אם התסכול הגדול של התובעים, הטוענים לנזק משמעותי שניגרם לרכב אשר נרכש על ידם אך כחצי שנה קודם לכן, מובן הוא, עדיין אין בכך כדי להטיל על הנתבעת את האחריות לתקלה שאירעה בחלק שאיננו מכוסה בכתב האחריות.

...

בנסיבות העניין, סבורני כי הצעת הנתבעת היתה הרבה יותר מהוגנת ולטעמי טעה בשעתו התובע כשסרב לקבלה.

גם דרישת התובע להטיל אחריות על נתבע 1, מנהלה של נתבעת 2, באופן אישי רק משום שהוא עצמו חתום על כתב האחריות, נראתה לי עוד בתחילת הדרך מרחיקת לכת ובלתי מוצדקת ולכן ככל שהתביעה נוגעת אל הנתבע 1 באופן אישי, הרי היא נדחית.

סוף דבר, הנני מחליטה לדחות את התביעה ולחייב את התובע בתשלום הוצאות הנתבעת 2 בסך 1,000 ש"ח הכוללים גם את עלות חוות דעתו של המומחה מטעמה.

הדבר גרם ליניב מצוקה ותיסכול, שכן מצד אחד עמדה לפניו הצעה ממשית למכירת המקרקעין בסכום גבוה, ומצד שני הוא קשור לשמואל מכוח ההסכם שנחתם ביניהם, ואשר לתחושתו הוא מדשדש במקום.

בשבועות שלאחר מכן התגלעה מחלוקת קשה בין הצדדים, כאשר שמואל דרש להשיב לו את המקדמה בסך 50,000 ש"ח שכן ההסכם ביניהם בוטל, ואילו יניב טען ששמואל אחראי לנזק הגדול שניגרם לו, בכך שנאלץ למכור את המקרקעין במחיר הפסד.

...

סוף דבר כפי שקבע בית המשפט המחוזי, חוזה המכר שנכרת בין הצדדים בוטל בהסכמה ואיש מהצדדים לא הפר אותו.

לפיכך, התביעה העיקרית נדחית במלואה והתביעה שכנגד מתקבלת במלואה.

לנוכח כל האמור, הנתבע שכנגד ישלם לתובע שכנגד סך 50,000 ₪, כאשר סכום זה נושא הפרשי ריבית והצמדה החל ממועד ביטול ההסכם, היינו מיום 12.1.17 ואילך.