השבת ארנונה בגין נכס מחוץ לתחום שיפוט

בסיכומיה, המשיבה חזרה בה מהטענה לגבי הסווג והתמקדה בטענה ולפיה מדובר בנכס שלא היה "חוקי" לחייב בגינו ארנונה בהיותו מחוץ לתחום השיפוט של המבקשת.

ב"כ המשיבה העלתה נושא זה בחקירה הנגדית של גזבר הערייה, וביחס למימשה השיב שמדובר בשטח בתחום השיפוט תוך הפניה לכך שהנושא הועלה על ידי הצדדים בפני הממונה על מחוז הדרום במשרד הפנים אשר בדק כשיטת הגזבר את הנושא ומסקנתו הייתה שהמבקשת צודקת, (עמ' 14 ש' 1 ואילך).

...

לפיכך, ובהעדר התייחסות לכך בסיכומי המשיבה, יש לראות בכך כזניחת ההתנגדות למבוקש ואני מורה כמפורט ברישא לתובענה בס"ק ו', שצוטט ברישא לסע' זה של פסק הדין.

לפיכך וכפי שפורט אני מורה על קבלת התובענה.

המשיבה תשלם הוצאות המבקשת בסך כולל של 25,000 ₪.

בדו"ח נרשם כי "בתיקי התובעים שהם אב ובנו עלה שהם גרים בנכסם הפרטי שבסוף שכ' אלחרדוב שבא-טור... מדובר בבית בודד שנימצא בצומת א-טור/זעיים עזריה, השטח מוקף בגדר בטון ובתוך השטח 2 מבנים האחד של האב יוסף והשני לבנו זיאד, מצ"ב עדות אישתו של זיאד שנכחה בעת ביקורנו". עוד צוין בדו"ח כי המערער המציא אישורים על כך שנידרש לשלם ארנונה בגין הבית לעריית ירושלים; החוקר הוסיף כי "מה שקורה בעריית י-ם זה לא ענייננו בעבר כבר הוכחנו שקבלן המשנה של הערייה לעינייני מדידות עשה טעויות אם במתכוון או בהיסח הדעת ורשם על דעת עצמו בית זה או אחר בתחום י-ם ויצאה לדיירים דרישה לתשלום ארנונה. לקבלן זה אין כל סמכות לקבוע תחומי שיפוט...". עוד צוין בדו"ח כי "בתאריך 18.5.99 קבלתי אישור המודד המחוזי שאכן בית זה מחוץ לתחום י-ם וזו קביעה סופית ומוחלטת, מצ"ב חוות דעתו על המפה..." (הכוונה לחוות דעתו של מר כרמלי שתפורט להלן).

בחקירתו הנגדית התבקש מר כהן לסמן בצלום האויר של האיזור (נספח ח' לתצהיר המערער) את מיקום הבית, והשיב כי אינו יכול לזכור ואינו יכול לדעת, וכי הסתמך בזמנו על בדיקת מודד של שני הבתים כאשר "שניהם מחוץ לתחום כך שזה לא משנה" (עמ' 14).

על מנת להגיע למסקנה מהו "מרכז החיים" לפי "מירב הזיקות" נבחנות דרך כלל הנסיבות העובדתיות הרלוואנטיות וביניהן מקום המגורים הפיזי, זמן השהייה בישראל, קיומם של נכסים בישראל, המקום בו מתגוררת משפחתו של האדם ובו לומדים ילדיו, אופי המגורים, קשרים קהילתיים וחברתיים, מקום העיסוק וההשתכרות, מקום האינטרסים הכלכליים, מקום פעילותו או חברותו של האדם בארגונים או מוסדות, מצגים של האדם עצמו אשר יש בהם כדי ללמד על כוונותיו, ומטרת השהייה מחוץ לישראל.

...

היינו, בהתחשב בהסכמת ב"כ המוסד שפורטה בסעיף 22 לעיל על כך שמירב הזיקות קושרות את המערער לישראל (לפחות בתקופה מושא הליך זה), כמו גם תצהירו של המערער על זיקותיו לישראל (לגביהן לא נחקר כלל) ומכלול הנסיבות הנוספות (תעודת זהות ישראלית לו ולמשפחתו ומגורים בשכונה הנמצאת ככלל בשטח ישראל) - שוכנענו כי יש לקבוע כבר כעת, על מנת לחסוך המשך התדיינות בהקשר זה לאור חלוף הזמן, כי מירב הזיקות ילמדו על תושבות בישראל ככל שיסתבר שחלק מהבית מצוי פיזית בישראל.

עם זאת מצאנו לנכון להעיר כי הן בבית הדין האזורי והן בפנינו נמנע היועץ המשפטי לממשלה מלהביע עמדתו בשאלה האם ראוי להחיל את ההסדר המיוחד שנקבע ביחס לשכונת הדואר וצור באהר גם על אזורים נוספים ש"נכלאו" בצדה הישראלי של גדר ההפרדה, וייתכן וראוי להסדיר את הנושא על מנת לאפשר את מיצוי הזכויות הסוציאליות למי שייקבע (ככל שייקבע, ואיננו מביעים עמדה לגוף הדברים) כי הן מגיעות לו. סוף דבר - הערעור מתקבל כמפורט לעיל.

אנו קובעים כי המערער התגורר בתקופה הרלוונטית בבית הקטן (כהגדרתו לעיל), היינו במבנה הקטן יותר, הממוקם בחלקה הדרום-מערבי של חלקת אביו בסוף רח' אלחרדוב בשכונת א-טור.

לפיכך דחה הנתבע את דרישות המועצה לתשלום ארנונה בשיעור מלא בגין הנכס החל מיום 1.7.20 וכן להסדרת חוב הארנונה שקדמה למועד זה. טענות המועצה: בתביעתה טענה המועצה, כי בשל חלוף הזמן מאז החתימה על ההסכם וכן בשל העובדה כי ההסכם (הקבע) בין מ"י והכס הקדוש לא נחתם, ולמועצה אף לא ידוע מתי ואם ייחתם הסכם זה, וכן לאור ההלכה הפסוקה ביחס להשתחררות מהסכמות בנוגע לחיובי ארנונה, החליטה המועצה על הישתחררות מההסכם.

לשיטתה, הסמכות שניתנה למועצה להטיל בתחום שיפוטה מס ארנונה, המיועד לממן את פעילות הרשות המקומית וכן השירותים השונים הניתנים לתושבי המועצה היא מכוח הדין.

לאחר התביעה שהוגשה בת"א 2044/03 הגיש בעל המקרקעין עתירה למתן צו לבית המשפט העליון בשבתו כבג"צ (בג"צ 8072/04) וזאת כנגד ממשלת ישראל, שר החוץ, שר הפנים והממונה על מחוז הצפון במשרד הפנים.

בסיכומיו טען הנתבע כי ביטול ההסכם מעקרו עלול ליצור מתיחות מיותרת בין המדינות ולהכביד על המשך המו"מ. כן נטען כי יכול וההסכמה אליה יגיעו מ"י והכס הקדוש תהיה ששעור הארנונה יהיה נמוך יותר כך שהתובעת היא זו שתצטרך להחזיר כספים אלו לנתבע עם ריבית והצמדה על חשבון הציבור.

...

ממילא חלק נכבד מן הסכומים שנדרשו בדרישת החוב מיום 17.6.20, לא אושרו בפסק דין זה. לאור כל האמור, סבורני כי על המועצה למנות את מועדי הגשת ההשגה בהתאם לאמור להלן במתן פסק דין זה, זאת לגבי כל עילה מנהלית העומדת לנישום לפי הדין (למעט טענה לגבי היותו של ההסכם בתוקף, לאחר שליחת המכתב מיום 17.6.20 המוזכר לעיל).

סוף דבר: התביעה מתקבלת בחלקה.

אני קובע כי ההסכם בין הצדדים חדל מלהיות בתוקף מיום 17.6.20 בו הודיעה המועצה לנתבע כי עליו לשלם ארנונה מלאה ושלא לפי הסכם הפשרה.

בחלק הראשון בצו קיימת חלוקה של תחום שיפוט הערייה לאזורים ויש שתי הגדרות מרכזיות לשטחים לצורך חישוב הארנונה: הגדרה לשטח דירת מגורים ו-הגדרה לשטח מבנה שאינו למגורים (סעיף 2 בצו).

הסעדים המבוקשים בבקשת האישור : סעד כספי – השבה, סעד הצהרתי – לקבוע כי צו הארנונה אינו מאפשר חיוב ארנונה בגין שטחי מרתפים בבתי מגורים, כך שהמשיבה נעדרת סמכות חוקית לחייב בארנונה בגין שוחים אלו.

סעיף 8 בחוק ההסדרים לשנת 1992 קובע את סמכותה של רשות מקומית להטיל ארנונה על נכסים בתחומה וזו לשונו: 8". (א) מועצה תטיל בכל שנת כספים ארנונה כללית על הנכסים שבתחומה שאינם אדמת בנין; הארנונה תחושב לפי יחידת שטח בהתאם לסוג הנכס, לשימושו ולמקומו, ותשולם בידי המחזיק בנכס.

צו הארנונה לשנת 1992 קבע הגדרה לשטח מגורים לדירה כדלקמן: "שטח דירת מגורים – כולל כל השטח שבתוך הדירה (כולל קירות פנים וחוץ), וכן כל שטח מקורה אחר הצמוד לדירה או שאינו צמוד לה, אולם משמש את המחזיקים בדירה, לרבות מרפסות סגורות (עם גג ומעקה) מרפסות גג מקורות, למעט מרתף וחניה" (הדגשה שלי – מ' נ').

(1) הנכס שבשלו נידרש התשלום אינו מצוי באיזור כפי שנקבע בהודעת התשלום; (2) נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גדלו או השמוש בו; (3) הוא אינו מחזיק בנכס כמשמעותו בסעיפים 1 ו-269 לפקודת העיריות; (4) היה הנכס עסק כמשמעותו בסעיף 8(ג) לחוק הסדרים התשנ"ג – שהוא אינו בעל שליטה או שחוב הארנונה הכללית בשל אותו הנכס נפרע בידי המחזיק בנכס.

...

התקיימות התנאים שבסעיפים 8(א)(3) ו-(4) בחוק תובענות ייצוגיות לא הוכח כי עניינם של חברי הקבוצה לא ייוצג וינוהל בדרך הולמת או בחוסר תום לב. בקשת ההמשך המשיבה טענה בסיכומיה כי יש לדחות את בקשת ההמשך, נוכח עמדת המדינה שהוגשה במסגרת דנ"מ 8626/17 רו"ח עופר מנירב נ' מדינת ישראל – רשות המיסים (סעיף 115 לעמדה אשר צורפה לסיכומי המשיבה) לפיה ניתן להגיש תובענה ייצוגית אחת בגין אותה עילה (בגין התקופות הנוספות ניתן להגיש רק תביעות פרטניות).

בדיון הנוסף בעניין מנירב (11.11.20) נקבע בסיכום חוות דעתו של כב' השופט הנדל שהתקבלה בדעת רוב כדלקמן: "סוף דבר, לו תישמע דעתי, נקבל את הדיון הנוסף, ונקבע כי סעיף 21 לחוק תובענות ייצוגיות אינו שולל חיוב בהשבה – במסגרת תובענה ייצוגית נגד רשות, בעילה לפי פרט 11 לתוספת השנייה – ביחס לתקופה שלאחר הגשת בקשת האישור. משכך, יחולו לגבי תקופה זו ההוראות הכלליות של חוק תובענות ייצוגיות בנוגע להרחבת הקבוצה, כך שבית המשפט יוכל לכלול בקבוצה, לפי שיקול דעתו, גם בני אדם שעילת התביעה שלהם נולדה לאחר הגשת בקשת האישור – ובנסיבות חריגות, אף לאחר אישור התובענה, בהתאם לסעיף 10 לחוק". אשר על כן ניתן לאשר את התובענה הראשונה עד למועד אישור הבקשה, ובקשת ההמשך מתייתרת, וכך אני מורה.

סוף דבר אני מאשרת את הבקשה לאישור תובענה ייצוגית.

העותר מסתמך על הוראת סעיף 4(א) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו- 1976 (להלן: "החוק"), הקובע כי על מנהל הארנונה להשיב להשגה שהגיש משיג תוך 60 יום מקבלת ההשגה, ומפנה לסעיף 4(ב) לחוק הקובע כי במידה ולא השיב מנהל הארנונה תוך 60 יום להשגה, ייחשב הדבר כאילו ההשגה התקבלה, זולת אם האריכה ועדת הערר את מועד מתן התשובה מטעמים מיוחדים שירשמו, ובילבד שתקופת ההארכה לא יעלה על 30 יום.

לעמדתם, "האיזור" עליו מדבר הסעיף הנו "איזור ארנונה" שחל בעיקר בערים גדולות, בהן יש חלוקה וחיובים לפי איזורי חיוב, ואין מדובר בדרישה בגין נכס שמצוי מחוץ לתחום השיפוט.

...

נסיבות אלה מצדיקות הפחתה בגובה הריבית החלה עקב אי תשלום החוב במועדו, ובאיזון הראוי אני מורה כי יתרת חובו של העותר נכון להיום תשא הפרשי הצמדה וריבית בהתאם לחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א- 1961.

סוף דבר לסיכום, הצדדים הסכימו כי חוב הארנונה הרלוונטי בגין הנכס הוא החל מיום 25/05/2005 וכל דרישת חוב לשנים קודמות בטלה.

יתר טענות העותר לגבי חיובו בארנונה מתאריך 25.5.2005 נדחות, למעט הפחתת שיעור הריבית שתחול על הפיגורים, כך שזו תהא בהתאם לחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א- 1961.