העותר הגיש לנו תצהיר נוסף, בו הוא כפר בכל האשמות שהועלו נגדו על-ידי שילטונות המכס ובו הוא גילה את העובדה שבבית-המשפט המחוזי בחיפה מתבררת תביעתו שאותה הוא הגיש ביולי 1975 על-פי סעיף 192(א)(1) לפקודת המכס ושמתייחסת לאחד המשלוחים הקודמים אשר נתפסו על-ידי המכס וכי המשך הדיון באותה תביעה נקבע לימים 22.3.1976 ו-30.3.1976.
בסעיפים אלה נקבעו הוראות מפורטות על זכות המכס לתפוס טובין, שלגביהם יש יסוד סביר לחשוב שם מחולטים ועל ההליכים המשפטיים שזכאי המכס או בעל הטובין לנקוט בפני בית-משפט מוסמך שהוא במקרה זה בית-המשפט המחוזי, כדי לברר אם יש לראות את התפוס כמוחרם.
אין בא-כוח העותר חולק על כך, שהמחלוקת האמיתית בין בעלי-הדין והיא-האם הצהיר העותר על-סמך חשבונות כוזבים על מחיר שהוא נמוך מהמחיר האמיתי של הסחורה, יכולה לבוא על פתרונה בבית-המשפט המחוזי וכי למעשה בירור באותה שאלה כבר מתקיים שם, אך לטענתו מצוקתו של העותר מצדיקה את התערבותו של בית-משפט זה לטובתו.
במקרה דנא זכותו של העותר היא להגיש את התביעה להחזרת התפוס ללא כל תנאי מוקדם של תשלום איזה שהוא.
...
יתר-על-כן, לא מצאנו בעתירה כל דבר ברור ומפורש שאין ביכלתו של העותר לתת ערובה בנקאית להבטחת תשלום מחיר הטובין למכס, אם הם יחולטו.
נאמר לנו על-ידי נציגת המשיבים, שסכום הערובה צריך להיות בקירבת 75,000 לירות ומהאמור בעתירה ובתצהיר הנוסף שהגיש העותר לא מתגלה כלל, שהעותר אינו מסוגל להשיג ערובה בנקאית בסכום זה.
לאור מסקנתנו הנ"ל אין אנו רואים תועלת לדון בשאלה אם המשיבים פעלו בזריזות מספיקה, עד שהגיעו לידי מסקנה שיש לנקוט לגבי הטובין הנדונים בהליכים לפי סעיפים 188 ואילך, אולם מכיון שעד הגשת העתירה לא נקטו המשיבים עמדה ברורה בענין זה, נראה לנו כי סכום ההוצאות שבו יש לחייב את העותר צריך להיות נמוך מההוצאות שהיינו פוסקים באופן רגיל.
אנו דוחים את העתירה, מבטלים את הצוו-על-תנאי ואת צו-המניעה הזמני.
