הרשעתו של רוצח שוטר בגין רצח מדרגה ראשונה

ביום 28.7.2005, לאחר שמיעת ראיות, הורשע המערער בהיעדרו בהליך CR2844703, בבצוע עבירה של ניסיון לרצח מדרגה ראשונה (של המתלונן), לפי Illinois Complied Statutes 1992, Chapter 720, Act 5, Section 8-4 (720-5/9-1), ובתקיפה באמצעות נשק בנסיבות מחמירות, לפי Illinois Complied Statutes 1992, Chapter 720, Act 5, Section 12-4.2.

בקשת ההסגרה נתמכה בתצהיר מאת עוזרת פרקליט מחוז קוק ואליו צורפו כתבי האישום, צוי המעצר, הפרוטוקולים, הרשעתו וגזר דינו של המערער, כמו גם תצהירים בעיניין הפרת תנאי השיחרור בערובה, תצהירי עדים ופרוטוקול עדויותיהם בבית המשפט, עדות עובדת מעבדה לזיהוי פלילי לפיה הקליע נורה מן האקדח שנתפס על ידי השוטר, עדות שוטר מז"פ שמצא כי קיימים על ידיו של המערער סימנים לכך שירה בנשק חם או שהיה בסביבתו של נשק שזה עתה ירו ממנו ועדות של עוזר פרקליט מחוז קוק לפיה המערער הוזהר שעליו להתייצב לכל דיון שאחרת יישפט בהיעדרו וכן עלול להיגזר עליו עונש מאסר בהיעדרו.

...

סוף דבר "מדינת ישראל לא תהפוך לארץ מקלט לעבריינים אשר מבקשים למלט את נפשם מאימת הדין" (דברי השופט א' א' לוי בעניין סילברמן, פסקה 11).

קבענו כי אין להיעתר לתנאיו.

על יסוד האמור לעיל, הגעתי לכלל מסקנה, כי יש לדחות את הערעור שהגיש המערער.

ביום 3.7.2014 הוצא צו מעצר נגד העורר על ידי שופט בית משפט במדינת פלורידה, וביום 10.3.2015 הוציא "חבר מושבעים גדול" (grand jury) כתב אישום נגד העורר, המייחס לו עבירה של רצח בכוונה תחילה ("מדרגה ראשונה" – murder in the first degree).

ואולם כיום, לאחר הגשת העתירה להסגרתו, לנוכח חומרתה המיוחדת של העבירה והעונש הצפוי לו ככל שיורשע, ועל רקע השינוי במצבו המשפטי כנובע מן הראיות החדשות שנאספו בעיניינו (המרשמים הרפואיים עליהם לא ידע, לטענתו, עד להגשת בקשת ההסגרה), קיים חשש ממשי להימלטותו מן הדין.

מנגד, העורר נסמך בין היתר על תצהירה של אישתו, הגב' אליזבת בן נעים, אשר הצהירה כי לפני מועד הרצח, שמעה מהמנוחה במו אוזניה שאינה רוצה לחיות יותר לאחר שבעלה סַאם נפטר; על דו"ח חברת ביטוח אמריקאית מיום 22.6.2012 בו נקבע כי הדלתות והחלונות בבית המנוחה לא היו תקינים וניתן היה לחדור אל הבית מבלי לפרוץ ומבלי להותיר בו סימנים; על מימצאי בדיקת פוליגראף של העורר (שלא צורפה לערר) שבו נמצא דובר אמת; על ראיון שנוהל עם השכנה הגב' שאקל ביום 5.4.2012 שציינה שהשוטר לא רשם את דבריה באופן מדויק בכך שהתבלבל בין סגירת דלת החניה הסגורה לבין סגירתה של דלת אחרת מצידי הבית.

...

אדרבה, בית המשפט המחוזי לא היה צריך לדון כלל בראיות שהוצגו מטעם העורר, אך הוא עשה כן לפנים משורת הדין ובכל זאת הגיע למסקנה שיש תשתית מספקת להורות על מעצרו.

המסקנה המתבקשת מכל האמור היא, כי קיימת תשתית ראייתית נסיבתית איתנה וכי לא נפלה טעות בידי בית המשפט המחוזי.

בשים לב לכל האמור, הערר נדחה.

על כך יש להוסיף, כי מאחר שבמשפט האמריקאי נוהגת הבחנה בין כמה דרגות של עבירת הרצח, על-פי רוב אימוצו של ה-felony murder rule לצורך הרשעה ברצח "בדרגה ראשונה" מתייחס ל"עבירת מקור" שהיא חמורה יחסית, קרי עבירות אלימות ובחלק מן המקרים גם עבירות סמים חמורות (זאת, בין במדינות שנהגו כך מלכתחילה ובין במדינות שצמצמו את תחולת הדוקטרינה בעקבות פירסום המלצותיהם של מחברי ה- Model Penal Code (ראו: Binder, Making the Best, בעמ' 419)).

אולם, הרחבת יתר של האפשרות להרשיע בגין רצח – כל עוד התפיסה הנוהגת בשיטתנו היא שרצח הוא בעקרו של דבר כזה הנעשה ב"כוונה תחילה" – עלולה להביא לפגיעה בכבוד האדם של המורשעים, שמעשיהם חמורים ביותר אך אינם עולים כדי העבירה הקשה ביותר בספר החוקים.

למעשה, כפסע בלבד מפריד – כאמור – בין מעשי המערער ובין עבירת הרצח לפי סעיף 300(א)(4) לחוק, משנמצא כי גניבת כבלי החשמל עובר לדריסת המנוח השפיעה על האופן הפזיז בו פעל המערער כאשר הבחין במנוח ופגע בו למוות (עמ' 59 להכרעת הדין בבית המשפט המחוזי); ולכך יש להוסיף כי מדובר בנטילת חייו, במודע, של שוטר בעת מילוי תפקידו, מבלי להקל ראש – כמובן – בכל נטילת חיים.

...

אם כן, גם השוואה בין העונש שנגזר על המערער, שנסיבותיו האישיות אינן קשות באופן קיצוני, ושאינו זכאי להקלה בעונש השמורה למי שמודה במעשיו, לבין העונש שנגזר בעניין ארקאן, מביאה למסקנה כי בית המשפט המחוזי לא חרג באופן קיצוני ממדיניות הענישה הראויה, לא לקולא ולא לחומרא.

יחד עם זאת, אין מקום להרשיע את המערער ברצח תוך פריצת המקובל ובעיקר הראוי בפרשנותה של עבירה זו. סוף דבר: אציע לחברי לדחות את ערעורו של המערער ואת ערעורה של המדינה, על כל חלקיהם, תוך שיובהר כי המערער אכן הורשע גם בעבירת הגניבה, וזאת בהסכמת המערער, כאמור בפסקה 22 לעיל.

חברתי פרשׂה, בדרכה וכדרכה, את התשתית הנורמטיבית המלאה הדרושה להכרעה בסוגיה המורכבת בה עסקינן, ובסופה הגיעה למסקנה כי בנסיבות ענייננו לא היה מקום להרשיע את המערער בעבירת הרצח אלא בעבירת ההריגה, כפי שקבע גם בית המשפט המחוזי.

בגין הרשעת המערער בעבירה הנוספת של ניסיון לרצח השוטר גולן, הושתו על המערער חמש שנות מאסר נוספות, אשר נקבע כי ירוצו בחופף לעונש מאסר העולם שנגזר עליו.

דיון כמפורט לעיל, טעונו של המערער מיתמקד בשלושה מישורים עקריים – המישור הראשון מתייחס לטיעונים עובדתיים בדבר העדר קשר סיבתי בין היריות שירה המערער לבין מותו של המנוח; המישור השני מתייחס לטיעונים משפטיים בדבר פרשנות היקפה של עבירת הרצח לפי סעיפים 300(א)(3) ו-300(א)(4); והמישור השלישי מתייחס לטיעון ביחס להרשעת המערער בעבירה הנוספת של ניסיון לרצח.

בדברי ההסבר להצעת החוק הודגש, כי השינוי המוצע "נעשה מתוך התפיסה כי אשמתו של מי שממית ללא כוונה קטלנית, אינה יכולה להישתוות לאשמתו של מי שממית בכוונה. אכן, יש להעניש בחומרה מי שממית תוך כדי בריחה או תוך ביצוע עבירה. עם זאת, מקומה של ההחמרה הנו בגדר השיקולים לעונש של בית המשפט ולא בהגדרת העבירה, ולמצער, לא בגדר עבירה הרצח מדרגה ראשונה. כך הדבר הוא עם נסיבות אחרות – כגון ביצוע באכזריות, וכך ראוי שיהיה גם כאן. כן יוער כי השמוש בסעיפי חוק אלו, שמקורם בדוקטרינות נושנות אשר בוטלו במשפט האנגלי לפני שנים רבות, הוא נדיר שבנדירים." (ה"ח פ/1998/17, מיום 22.1.07) עוד יצוין, כי כיום פועל משרד המשפטים לגיבוש רפורמה כוללת ביחס לעבירות ההמתה בישראל, ויש לקוות כי בתוך כך יימצא פתרון גם לקשיים השונים אותם מעוררת פרשנות הוראת סעיף 300(א)(3).

השופטת א' פרוקצ'יה: אני מצטרפת לדעתה של חברתי, הנשיאה ביניש, בכל אמור לענין הרשעתו של המערער בעבירת רצח על פי סעיף 300(א)(4) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, וכן לניתוח ולמסקנות בענין עבירת הנסיון לרצח על פי סעיף 305(1) לחוק.

...

היסוד העובדתי הנדרש לשם הרשעה בעבירה זו הינו כי המעשה שבוצע על-ידי הנאשם ייצא מגדר פעולת הכנה בלבד ויהווה חוליה בשרשרת המעשים שאמורה להביא בסופו של דבר לביצועה של עבירת הרצח המושלמת.

כשם שלא ראינו להתערב בממצאיו העובדתיים של בית המשפט המחוזי לעניין ההרשעה ברצח, כך גם לא מצאנו עילה לשנות מקביעותיו העובדתיות של בית המשפט ביחס להרשעת המערער בעבירה של ניסיון לרצח.

סוף דבר נוכח האמור לעיל, אנו מותירים על כנה את הרשעת המערער בעבירת רצח לפי סעיף 300(א)(4) לחוק, ועל כן איננו נדרשים להכריע במגוון השאלות המתעוררות נוכח הרשעתו בבית המשפט המחוזי גם לפי סעיף 300(א)(3) לחוק.

ביום 28.7.05, לאחר שמיעת ראיות, הורשע המשיב בהעדרו בהליך 03CR28447, בבצוע עבירה של ניסיון לרצח מדרגה ראשונה (של המתלונן), לפיIllinois Complied Statutes 1992, Chapter 720, Act 5, Section 8-4(720-5/9-1); ותקיפה באמצעות נשק בנסיבות מחמירות, עבירה לפיIllinois Complied Statutes 1992, Chapter 720, Act 5, Section 12-4.2 .

בנוסף, צורפו תצהירי העדים ופרוטוקול עדויותיהם בבית המשפט: עדות המתלונן; עדותו של קאדר; עדותה של אחת הנוסעות ברכב של המשיב (קנדיס ג'ונסון); עדותו של השוטר שעצר את המשיב ומצא את האקדח (מייקל פולאוסקי); עדותו של השוטר אשר נטל דגימת שאריות אבק שריפה מידיו של המשיב ואיתר את הקליע במכוניתו של המתלונן (השריף מייקל ראב); עדותה של עובדת המעבדה לזיהוי פלילי, אשר הגיעה למסקנה שהקליע נורה מהאקדח שנתפס ע"י השוטר (איימי סטיבנס); עדותו של שוטר המז"פ אשר מצא, כי קיימים על ידיו של המשיב סימנים לכך שירה בנשק חם או שהיה בסביבתו של נשק שזה עתה ירו ממנו (סקוט רוזוויץ); ועדותו של עוזר פרקליט מחוז קוק, כי המשיב הוזהר שעליו להתייצב לכל דיון, אחרת יישפט בהיעדרו וגם עלול להיגזר עליו עונש מאסר בהיעדרו (מייקל דנו) (בנספחים יד' – כג' לעתירה).

להשקפתו, יש להתנות את ההסגרה בכפוף לכך, שהרשעתו של המשיב תבוטל ותנתן לו ההזדמנות להשפט מחדש.

...

בנסיבות אלה, אני סבור, כי לא ניתן לומר, ששפיטתו וגזירת דינו של המשיב בארה"ב, שלא בנוכחותו, מהווה מעשה התעמרות קשה בו, העומד בניגוד לעקרונות יסוד של המשפט הפלילי הישראלי.

בהינתן האמור לעיל, וחרף העונש הכבד שהוטל על המשיב שלא בפניו, אני קובע, כי המקרה דנן אינו מסוג המקרים בהם ישנה פגיעה חמורה ובוטה בתחושת הצדק או בזכותו של המשיב למשפט הוגן, החוסה תחת הסייג של תקנת הציבור הישראלית.

סיכום אשר על כן, אני מקבל את העתירה ומכריז על המשיב בר-הסגרה לארה"ב, לצורך ריצוי עונש המאסר שהוטל עליו וכן לצורך העמדתו לדין בעבירה של הפרת תנאי שחרור בערובה.